שווה לכל נפש

ללא כותרת, שמן על עץ, דני בן שמחון, 1995 מתוך התערוכה לחם ושושנים

בכל פעם שאתה קורא לי/ פדואה טוקאן

אהובי כל פעם שאתה קורא לי

קורא ממרחקים: בואי

ניחוחך ממלא את הרהורי גן העדן שלי

גן עדן, נתך אור בדמיוני

ונראה לי

עולם יפעה, צלליותיו ורודות

מנעורים, יופי ופיתוי

גבולותיו השתכרו מיין האהבה

והתפשטו בו שדי היופי

בכל פעם שקולך קורא לי

למפגש שנאסף בחיק השלווה

רוחי חובקת את חזון שעות הערבים

כמה רוו ממנו האהבה והגעגוע

שני מאוהבים

ששכחו את העולם ואת הזמן

בכל פעם שקולך קורא לי ממרחקים

חם ברינתו והדו מתנגן

בגן העדן פתח לי את מקום תפילתו

התקוות נפרסו בפני כמרבץ

מבושם

ושחר מולד רטוב ומאושר

תרגום: אורנה עקאד

פדואה טוקאן

פדוואה טוקאן (ערבית: فدوى طوقان, 1 במרץ 1917 - 12 בדצמבר 2003). טוקאן נולדה למשפחה עשירה בשכם, ולה ארבע אחיות וחמישה אחים. פדוואה הייתה השביעית מבין אחיה. היא רכשה השכלה בבית ספר יסודי, וכשהגיעה לגיל 12, נאלצה לפרוש מהלימודים: הוריה של פדואה הוציאו אותה מבית הספר בגיל 12 משום שקיבלה פרח מאחד הילדים. אחד מאחיה כלא אותה בבית והיא בכל זאת המשיכה לכתוב והצליחה, בעזרת יצירותיה, להתגבר על הדיכוי ועל מעצר הבית שלה.

אחיה, איברהים טוקאן, משורר ידוע, קיבל על עצמו את האחריות לחינוכה. בין השנים 1962-1964 היא למדה אנגלית וספרות אנגלית באוניברסיטת אוקספורד. במהלך חייה פרסמה שמונה ספרי שירה, חלקם תורגמו לאנגלית, וכן ספר אוטוביוגרפי דרך הררית‏, בו היא מתארת את חייה ומערכת היחסים המורכבת שלה עם האם המובילה אותה בדרכה האישית, בדרך להכרה נשית פמיניסטית ולתפיסתה הלאומית.

ספר זה ותפיסתה הלא-שגרתית את מעמד האישה, קירבו את טוקאן לקבוצות פמיניסטיות ישראליות, שראו במאבקה האישי דוגמה ייחודית וקרובה למאבק מגדרי החוצה גבולות ומגבלות לאום.

פדואה טוקאן, עוררה את זעם הממסד הישראלי, כשפרסמה את שירה "תמונות מן הכיבוש הציוני". בו היא מתארת את ההמתנה במעבר גשר אלנבי. היא מתארת את השחצנות של החיילים וההתנהגות שלהם כלפי הפלסטינים הרוצים לבקר את קרוביהם בירדן. ובתאורה היא כותבת שהייתה רוצה לאכול את הכבד שלהם, כשם שהנד, אכלה את הכבד של חמזה..

טוקאן האמינה שהצלחת המאבק הפלסטיני תלויה בראש ובראשונה בפתיחות החברה ובשחרור הנשים. לטענתה רק בחברה משוחררת וליברלית ניתן יהיה לקדם את שאיפותיו של העם הפלסטיני.

טוקאן התגוררה ופעלה כל ימי חייה בעיר הולדתה שכם, ומעולם לא התחתנה ולא הולידה ילדים: "השירה הייתה מטרת חיי. כשאני מביטה על העולם מסביב, הנישואים רחוקים ממני. תמיד פחדתי מאוד מהגבר. פחדתי שיכבול אותי. ברור שאילו נישאתי לא הייתי יכולה להתמסר כולי לשירה. בגלל הדיכוי שהיה מנת חלקן של אמי, של אחיותיי, של כל ידידותיי, היו חיי הנישואים שלהן עבדות. לכן נזהרתי מהגבר ונמנעתי להיות שבויה לו. רק זה היה חסר לי, שאשרת גבר כלשהו, שאכין לו קפה או ארוחת בוקר. מדוע? מה פתאום? לעולם לא". היא נפטרה בעיר הולדתה שכם ב-2003, בשיאה של אינתיפאדת אל-אקצה.

ביום שישי, 8 במרץ, יום האישה הבינלאומי, נשים צועדות תחת הסיסמא - "שוות". נפגשים בשעה :0011 בשדרות בן ציון פינת קינג ג'ורג', ב12:00 עצרת בשדרות רוטשילד מול הבימה  לחצו כאן לפרטים נוספים על הפגנת יום האישה הבינלאומי.

• גלריית "בית העם" מציגה מדי יום שישי עבודת אמנות חברתית/פוליטית - לצד שיר המגיב למציאות כאן ועכשיו. הגלריה מתפרסמת ביוזמת עמותת "מען" ומגזין "אתגר".
• לכל הגלריות לחצו כאן.
• הצעות לשירים ועבודות אמנות שילחו לאימייל beithaam@gmail.com