סדר קיבוצניקי

ניצן ושאול ברקן, המוכרים לתושבי לוס אנג'לס כמפיקים האנרגטיים של ערבי השירה בציבור, יחגגו את חג הפסח, כמו מדי שנה, בחברת 20 חברים ובני משפחה בביתם היפה שבסטיבנסון ראנץ'. יהיה זה סדר במיטב המסורת הקיבוצניקית ממנה מגיעים השניים. זה אומר סדר קולח, מלא בשירים מההגדה ומינוס כל העמודים המשעממים שקוראים אותם מהר-מהר, רק כדי להגיע לקטע הטוב ביותר של הערב: הארוחה.

השניים, ילידי קיבוץ כנרת, הגיעו ללוס אנג'לס לפני 20 שנה, אחרי שהייה בת מספר שנים בניו ג'רזי וסיליקון וואלי. רק כאן, בעיר המלאכים, למדו לראשונה משמעויות של מילים כמו: קערת הסדר ואפיקומן. שני דברים שמעולם לא היו להם בקיבוץ. "בקיבוץ היתה לנו הגדה אחרת מההגדה הרגילה, ולא ידענו שיש הגדה שנראית אחרת", מספר שאול ברקן, "מעולם לא היתה לנו קערת סדר וגם לא אפיקומן, כי מפאת ריבוי הילדים, בלתי אפשרי היה להחביא את האפיקומן כדי שמישהו אחד ימצא אותו".

חוגגים כל חג. אבל בקטע המסורתי, לא הדתי. ניצן ושאול ברקן

אשתו, ניצן ברקן, מורה לעברית במקצועה, מוסיפה: "היו לנו סדרים ענקיים כל שנה עם אלף משתתפים בחדר האוכל של הקיבוץ. כל כיתה היתה מופיעה עם שיר, אבל אלה לא היו בכרח שירים מההגדה, אלא שירי אביב. לשירים מההגדה היה ניגון אחר. כל החג סבב סביב הטבע ותחילת האביב, והיה לו מעט מאוד קשר לדת".

בקיבוץ כנרת (משם הגיעה גם המשוררת נעמי שמר, בת משפחתה של ניצן), עדיין חוגגים חג פסח רב משתתפים, משהו שבני הזוג מאוד מתגעגעים אליו. למרות השנים הרבות בארה"ב, הם מקפידים לחגוג עם שלושת ילדיהם (מהם יש להם כבר שלושה נכדים) את החגים במיטב המסורת הקיבוצית.

נאמנים למסורת הזו, כתבו בני הזוג ברקן את ההגדה המיוחדת שלהם. הגדה יפהפיה עם ציורים וכיתובים בעברית ואנגלית, ובה תוכלו למצוא את שירים כמו 'אחד מי יודע' ו'מה נשתנה', לצד שירים כמו 'אביב הגיע פסח בא' ו'שלח נא את עמי'. למרות שבערב החג לא תמצאו על שולחן הסדר שלהם לחם, הרי מקומו אינו נעדר מהשולחן בשאר ימי החג. "אנו רואים את עצמנו כיהודים וישראלים", אומר שאול, "אנו חוגגים כל חג, אבל לא בקטע הדתי שלו, אלא המסורתי".

סדר כשר למהדרין

הסדר בבית משפחת יושאי נערך על פי ההלכה, כלומר קוראים את ההגדה מהתחלה ועד הסוף, בלי קיצורי דרך. חנה ויצחק יושאי הגיעו ללוס אנג'לס לפני שש שנים, לאחר שנשבר להם מהקור של בוסטון בה שהו 23 שנים. הם עובדים כיהלומנים והם בעלי שתי חנויות תכשיטים. בנוסף, חנה יושאי היא הרבנית של ארגון הידברות ומרצה ל'שמירת לשון הרע'. "אני מרצה על איך אדם צריך להתנהג עם זולתו, לא לדבר מאחורי הגב ולהתנהג בצורה חיובית אל כל אחד".

השנה יחגגו בני משפחת יושאי וארבעת ילדיהם בני ה-16-26, בבית הדודה, המכינה את כל ארוחת החג לבדה. למחרת תתכנס המשפחה בבית משפחת יושאי, שם יערכו את ליל הסדר שלהם עד קרוב לחצות. "אני מזמינה את המשפחה ועוד כמה חבר'ה שאני רוצה לקרב ליהדות. אנחנו משמחים אותם, נותנים להם מאכלים פרסיים. החרוסת הפרסית במיוחד זוכה להצלחה ואנחנו נותנים להם לקחת הביתה".

סדר דתי מסורתי כולל אכילת הרבה מצות, עד לארוחה עצמה. "יש לאכול למעלה מ-60 גרם של מצה, שזה בערך מצה וחצי לפי ההלכה", מסבירה יושאי.

כל כך הרבה מצה לא סותמת את התיאבון?

"כן, אבל עם קצת יין והמאכלים הטעימים, התיאבון נפתח".

כשמגיעה המשפחה ממוצא פרסי לקטע בו שרים את 'דיינו', מתעוררים כולם לחיים ומתחילים להכות זה בזה במרץ בבצל ירוק (יש משפחות המשתמשות בכרפס) לזכר מכות מצרים.

קוראים את ההגדה עד הסוף, בלי קיצורים. חנה ויצחק יושאי

אתם שרים גם את השירים?

"בוודאי, בשתי שפות, עברית ופרסית".

זה לא מאריך את הסדר עוד יותר?

"אנו שרים סימולטנית, חלקנו בעברית וחלקנו בפרסית. האמת שהילדים הקטנים כבר נרדמים לקראת סוף הסדר".

כמובן שגם מקומו של האפיקומן לא נעדר וגם לא כוסו של אליהו הנביא. לרבנית חנה יושאי סיפור מעניין על הכוס: "בשנה שעברה השתמשתי בכוס מיוחדת שקניתי בארץ. בליל הסדר מילאנו את הכוס עד הסוף ובתי הקטנה אמרה שאנו צריכים לשיר לאליהו הנביא כדי שיבוא. ב-12 בלילה, עם עיניים אדומות מעייפות, היא התחילה לשיר במשך 25 דקות שירים מרגשים לאליהו הנביא. הרגשתי דרך שיריה את נוכחותו של אליהו הנביא בחדר, ופתאום ראיתי איך היין בכוס מתחיל לרדת ולהיעלם. אמרתי לבתי: 'תראי, תראי, הוא שותה מהכוס'".

אולי היה סדק בכוס?

"לא, הכוס לא נשברה ולא נשפכה ממנה טיפה על השולחן. זה היה דבר מדהים. אליהו הנביא היה אצלנו בבית".

סדר בהוואי

אסף רוזן הגיע ללוס אנג'לס מחיפה לפני כשנתיים ואת הסדרים שלו הוא מקפיד לעשות כל שנה במקום אחר בעולם. השנה, הוא מתכוון לחגוג בהוואי עם בית חב"ד. "אני עובד במסעדה כשרה וכיוון שבפסח היא סגורה, אני לוקח חופש של שלושה שבועות עד חודש ונוסע לטייל".

אסף לא ישכח אף פעם את הפסח הראשון שעשה רחוק מהבית. "נסעתי לנפאל אחרי הצבא וכמובן שפגשתי הרבה ישראלים בדרך. באכסניה בה שהיתי, סיפרו לי על הרב חזקי ליפשיץ מחב"ד, שעורך סדר ענק לכל הישראלים שיצאו לטראקים. כמובן שברגע ששמעתי שיש סדר ויהיה אוכל, אמרתי שאני מגיע, למרות שאף פעם לא אהבתי את החג הזה באופן מיוחד ומצות אני ממש לא סובל".

ביחד עם החברים החדשים שפגש באכסניה, הגיע אסף לבית מלון מפואר שנשכר לצורך האירוע. הרב ליפשיץ והסדר שערך, בהשתתפות למעלה מ-1,500 איש, הותירו באסף חותם עז. "הוא נתן הסברים על החג, המנהגים ולמה אנו חוגגים. שרנו את כל השירים בקול רם, זה היה הסדר המרגש ביותר שחגגתי אי פעם. אני לא יודע אם בגלל שהייתי רחוק מהבית ומהמשפחה או בגלל הכריזמה של הרב, או בגלל שסופסוף הבנתי את המשמעות העמוקה שלו, אבל מאותו יום התחלתי לחגוג את החג. אם אני בנסיעות, אני תמיד מוצא בית חב"ד וחוגג איתם. כבר יצא לי לחגוג בין השאר ברוסיה, באוסטרליה, בהודו ובתאילנד והשנה, אחגוג בהוואי".

סדר עם החבר'ה

"כל שנה, אנחנו עושים את הסדר אצל מישהו אחר בחבורה שלנו", מספרת ליהי ציוני. "השנה זה התור שלי. אני יודעת שאפול מהרגליים בסוף, אבל אני עושה את זה בשמחה וכל אחת מהחברות תביא סיר אוכל איתה".

"בגלל שהמשפחות של כולנו בארץ ולא כיף לחגוג לבד את החג, אימצנו לעצמנו מנהג לפיו אנו חוגגים את כל החגים ביחד", מסבירה הספרית הישראלית. "אנו קבוצה של 8 זוגות, לפעמים מצטרפים אלינו עוד חברים ולפעמים יש פחות, כי הם נוסעים לעשות את הפסח עם המשפחה בארץ. לילדים זה הרבה יותר כיף, כי הם יכולים לשחק עם החברים שלהם ולא להשתעמם מהערב הארוך".

איך את מצליחה לשמור על העניין שלהם?

"אני מכינה להם מראש דפי צביעה ותשבצים לחג, כמו תפזורת, שם מסתתרות מילים מההגדה שהם צריכים למצוא. אני לא רוצה שהם יסתובבו בבית או ילכו לראות טלוויזיה כמו שאני רואה אצל חברים אחרים. לי חשוב שהילדים ילמדו על החג ועל ערב הסדר, כי יום אחד הם יצטרכו לחגוג עם הילדים שלהם".

אתם קוראים את כל ההגדה?

"לא הכל. מגיעים לקטע של האוכל, אוכלים ואחר כך לאף אחד אין כבר כוח לסיים. אבל אנחנו כן שרים את כל השירים וגם מחביאים את האפיקומן עבור הילדים. בכל פעם שילד מוצא את האפיקומן, אנו מחביאים שוב על מנת לתת צ'אנס לשאר הילדים. אחרת מתחילות בכיות ומריבות, למה הוא יקבל מתנה ולא אני וחוזר חלילה. וכך, עד שכל הילדים מוצאים את האפיקומן, אנחנו מחביאים אותו אולי עשר פעמים, מה שגם עוזר להעסיק אותם ומותיר אותם עירנים".

סדר בפיצריה

"מאז שהילדות גדלו ועזבו את הבית, אני מקפיד לחגוג את הסדר במסעדה טובה", מספר אורי רביב, "רצוי איטלקית. אם אנחנו לא יוצאים, אנחנו מזמינים פיצה".

אז אתם לא חוגגים.

"לא. מה, אנחנו בעונש? כשהילדות היו קטנות, אז הלכנו לחגוג עם חברים ועשינו את זה רק כדי שהן יהנו מהמסורת הישראלית, אבל במשך כל החג, אכלנו לחם ולא דפקנו חשבון".

אתה בא ממשפחה שלא חגגה את החג באופן מיוחד?

"לא, דווקא כן חגגנו והסבא שלי היה רב, אבל ההורים שלי אף פעם לא היו יהודים פנאטיים. עשינו את הסדר ואחרי שסיימנו עם המצות המעצבנות, אכלנו סנדוויץ'".

הילדות שלך חוגגות?

"את הבת הגדולה זה ממש לא מעניין, החבר שלה גם לא יהודי וזה לא מעניין גם אותו. הבת הקטנה נסעה עם חברה לטיול בבורמה, אז אם ייצא לה ללכת לחגוג עם החבדניקי"ם, היא תלך. זה יחסוך לה להוציא כסף על ארוחת ערב", צוחק אורי ומוסיף קצת יותר ברצינות: "אני מגדיר את עצמי כישראלי ויהודי, אבל כל ההתעסקות הזאת עם החגים ממש לא מעניינת אותי. לשבת ערב שלם ליד שולחן ולקרוא מההגדה, נשמע לי כמו עינוי. כל עוד הילדות היו קטנות, התענינו בשבילן, היום כבר אין סיבה לכך".

אבל הנה, גם הן כבר לא חוגגות יותר.

"לפחות נתתי להן את האופציה להבין מה זה ליל סדר. אם הן ירצו לחגוג, שיחגגו, לי אין בעיה עם זה. אותי אישית, לא מעניינים הפולחנים האלו ואני לא מרגיש שחסר לי משהו. לא אוהב מצה בול, לא אוהב גפילטע פיש ואני חוטף עצירות מהמצות, אז בשביל מה זה טוב".

אההה, אז כן שמרת פעם ואכלת רק מצות.

"כן, ובגלל זה הפסקתי".