שתף קטע נבחר

טבע דומם עם מנוע

"ואז פשוט טבלתי את המכחול בצבע, הנחתי אותו על הפח של מכל הדלק והתחלתי לצייר. לא חששתי מאיך ומה יצא, לא דאגתי אם הכל ישתלב יחד, לא ניסיתי להשיג רמת דיוק של אייר-בראש, לא חשבתי מה יחשבו. בפעם הראשונה זה הרבה יותר מדי זמן, ניקיתי את הראש ונתתי לעצמי לבוא לידי ביטוי. יצרתי. ציירתי."

"אנחנו אמריקאים. אנחנו בונים אופנועים מחלקים אמריקאיים וגם מחלקים סיניים באמצעות פועלים סינים. ואם זה לא מוצא חן בעיניך, אל תקנה". למשפט הזה מוקדש עמוד שלם שנמצא במרחק קליק יחיד מההום פייג' של Cleveland CycleWerks, או בקיצור CCW. אחריו מופיע ציטוט מהצהרת העצמאות של ארצות הברית שמדבר על הזכות לחיים, לחירות ולמרדף אחרי האושר.

 


 

אם קראת את משפט הפתיחה, הסתכלת בתמונות, והמשפט הראשון שעולה לך בראש הוא בכל זאת "עוד זבל סיני", תרשה לי לתמצת לך את המסר: החבר'ה מקליבלנד, מתוקף זכותם הטבעית וההיסטורית, שמים זין על הדעות הקדומות שלך. ואם כבר הגענו לזה, אז תדע לך שגם אני.

 

 

אחד לכל אחד

כבר 100 שנה שיש אופנוענות אחרת. אין לה עניין במיתוג, בצרכנות, בביצועים, ביעילות או בהיגיון, ולכן אין פלא שמעולם לא יוצרו סדרתית אופנועים ייעודיים לאופנוענות הזאת. מעולם, עד שבחור אחד בשנות ה-30 לחייו - בחור שהמידע הקיים עליו יוצר רושם של נפש שמעדיפה ליצור את המסגרת מאשר לתפקד בתוכה - החליט שזה מה שצריך לקרות. סקוט קולוסימו קוראים לו, והוא מקליבלנד, אוהיו.

 

קולוסימו הבין שבניית צ'ופר היא משימה כמעט בלתי אפשרית, פיננסית ופיזית, לאדם הפשוט. אז הוא הגה פלטפורמה ששמה אצלך בחנייה את הבסיס שממנו מתחילים כל האמנים בסדנאות הגדולות בבואם להרים צ'ופר אולד-סקול מינימליסטי: האיש לקח שלדת ריג'יד (נטולת מתלה אחורי) ששולחת את המזלג קדימה, התקין לה פורוורד קונטרולז (רגליות קדימה מקו המנוע), חיבר אליה גלגלים מרובי שפיצים (64 מלפנים ו-72 מאחור) וסיים עם כנפיים ארוכות מפח ומכל דלק בצורת טיפה.

 

Heist קוראים לדגם הזה שמגיע עם מנוע 125 או 250, ובאמצעות ארבעת המאפיינים שלו - שלדה, רגליות, גלגלים וחלקי גוף מפלדה - קולוסימו הנגיש את כל האלמנטים הכי קשים ויקרים בדרך לצ'ופר כמו שצריך. עכשיו, הוא אומר, תורך.

 

 (צילום: אלי פנגס) (צילום: אלי פנגס)
(צילום: אלי פנגס)

 

במפגש פנים אל פנים עם הקליבלנד הייסט, אין אלא להתפעל מיכולת התמצות של קולוסימו. אם אתה מפנטז על צ'ופר משל עצמך, לא יהיה לך ספק שאתה עומד מול הדבר האמיתי, ושהפוטנציאל שלו אינסופי. האופנוע הזה כל-כך מזמין להשתגע עליו עד שאין כאן שום תחושה של פשרה. המנוע, למשל, הוא נון אישיו. מדובר ב-CG סיני, 125 סמ"ק מקורר אוויר ומוזן קרבורטור. אם יש לו עשירייה של כוחות סוס, תגיד תודה. אבל הוא נראה טוב בשחור, עם צלעות הקירור והפילטר "קוני" הפתוח שבולט הצידה. אין לו שום תפקיד למעט היותו גושפנקה: כן, הפסל שאתה עומד ליצור הוא אשכרה אופנוע נוסע.

 


 

הכל בהייסט תוכנן ועוצב כדי לעשות לך עבודה זולה וקלה, גם בתחזוקה השוטפת אבל בעיקר בתהליך הקסטומיזציה: כמות החוטים והכבלים שרצים על האופנוע היא מינימלית. השלדה נקייה מקידוחים ומתושבות מיותרות, מחלה מוכרת ומכוערת בשלדות ייצור סדרתי שאמורות להתאים לחמישה דגמים ושלושה סוגי מנועים.

 

המצבר יושב בתוך קופסת מתכת מבריקה בין המנוע לגלגל האחורי. שאר מערכת החשמל וההצתה ארוז בגליל שנראה וממוקם כמו מכל השמן של הארלי משנות ה-50. האופנוע נקי מאוד, כמעט ריק, מלא בחללים. הכנפיים בנויות כך שאפשר לקצץ אותן, ועם המיקום של האחורית אפשר לשחק על היקף הגלגל האחורי במינימום עבודה. גם שינוי הגובה והמנח של מכל הדלק זה עניין פשוט ביותר, והנה עוד דרך להשפיע על הצללית של הכלי.

 

בכלל, האופנוע הזה אמנם מיוצר בסין, אבל הוא בנוי בשיטה האמריקאית ובמידות אמריקאיות ויכול להכיל את אינספור התוספות והשינויים שמוצעים בקטלוגים של עולם הצ'ופרים בארצות הברית: מכלי דלק, כידונים, מזלגות, כנפיים, רגליות, ידיות, מנופים, מראות, מושבים, צמיגים, וזה לא נגמר אף פעם.

 

 (צילום: אלי פנגס) (צילום: אלי פנגס)
(צילום: אלי פנגס)

 

אם מישהו מעוניין בקטלוג כזה של קליבלנד בעבור ההייסט, אז אין. זה לא הראש של קולוסימו וקליבלנד. מבחינתם תבנה בעצמך או שתקנה ממי שמתעסק בזה. אחר כך תשלח תמונה. מעניין אותם שם בקליבלנד לראות לאיזה כיוון לקחת את ההייסט שלהם.

 

טיפול 800 מטר

בפעם הראשונה שעמדתי מעל הייסט 125, כי הוא כל-כך נמוך שאתה עומד מעליו ולא לידו, דיגדג לי באצבעות. זה דגדוג ישן ונשכח: הדרך הדו-גלגלית שלי החלה במכחולים שרצים על גוף האופנוע ודיסק חשמלי שחותך את כל מה שבא לי. אלא שעם הזמן הפכו האופנועים שלי ליקרים יותר, מוכווני רכיבה, עד שהאופנוענות האחרת שהייתה בי - האופנוענות ששמה זין - פשוט דעכה.

 

האופנוע הנוכחי שלי נראה היום בדיוק כמו ביום שקניתי אותו, פלוס מדבקה אחת מראלי חוצה ישראל. אין לי רצון ואומץ להתכסח עם דיסק ולצייר על אופנוע שעלה לי 80 אלף שקל ואני עדיין משלם עליו שתי הלוואות. הרי מתישהו הוא יצטרך להימכר לאדם נורמלי כדי לממן את האופנוע הבא. וככה יוצא שלפעמים אני תופס את עצמי מסתכל על השחור המקורי והאנונימי של האופנוע שלי, וחושב: "מה נהיה ממך, יא אלי? לאן נעלמת?".

 

 (צילום: אלי פנגס) (צילום: אלי פנגס)
(צילום: אלי פנגס)

 

מכל האופנועים בעולם, בקליבלנד הייסט מצאתי את עצמי מחדש. הוא נראה כמו פרויקט לא מחייב שבנו בבית, יש לו סגנון שאין לטעות בו והוא עולה כולו 17 אלף שקל. כן, מכונת הגרוב הזאת היא ככל הנראה האופנוע הכי זול בארץ. וכמו שזה עובד אצלי, מהנתון הזה קצרה הדרך לדחף בלתי נשלט לצייר עליו. ולא סתם לצייר אלא ביד חופשית. בלי לפרק חלקי אופנוע, בלי שבלונות, בלי תכנון מקדים. פשוט להניח מכחול על הפח ולהתחיל לעוף. יהיה מה שיהיה.

 

כשבאתי עם ההצעה המופרכת הזאת לאיתן ונירית בן-ארי, יבואני קליבלנד לישראל, מצאתי אצלם בדיוק את הראש הנכון. הזוג הזה, שבמשך שנים היה היבואן של הארלי דיווידסון, נכווה מההתנהלות התאגידית שהשתלטה על היצרן האמריקאי הוותיק, ולאחרונה נאלץ לוותר על זיכיון הייבוא. אבל באופן כמעט בלתי מתקבל על הדעת, הקליבלנדים מייצגים היום בדיוק את הרוח האינדיבידואלית והיצירתית שהולכת ונמוגה בהארלים המתמסחרים ומתייקרים לאיטם. אתם צריכים לראות את ההייסט "קפטן אמריקה" המטריף שעומד בחלון הראווה של איתן ונירית כדי לקלוט שגם הם מבינים: קליבלנד זה התמצית.

 

בשביל פרויקט הציור הזה הפשירו בשבילי הבן-ארים אופנוע חדש לחלוטין, הייסט 125 זהוב עם 800 מטר על השעון. המסכן עוד לא סגר קילומטר. ביציאה מהסוכנות גיליתי מהר מאוד שאני לא המשוגע היחיד, ושגם במצבו המקורי לחלוטין, ההייסט מושך תשומת לב בכמויות מסחריות. זה קורה כי לא רואים דברים כאלה מסתובבים על הכביש. הוא אחר לחלוטין, קלאסי, נמוך, ארוך ומתכתי בנוכחות שלו. שינוי מרענן בתוך גושי הפלסטיק האטום שמזמזמים ברחובות העיר.

 

היעדר מתלה אחורי - זה שמאפשר את הצמדת הכנף האחורית אל הגלגל ואת המראה המתוח והנמוך באמת - קצת הטריד אותי לקראת הנסיעה הארוכה הביתה. אבל הקפיצים מתחת למושב, יחד עם החתך הגבוה של הצמיגים ואורך השלדה וזווית המזלג השטוחה, מאפשרים אלסטיות מסוימת והנסיעה נסבלת למדי. בעיקר אם אתה (וסליחה על הלועזית) פריק של מראה הבד-אס מאדר-פאקר שמגיע בילט-אין בשלדת ריג'יד.

 

 (צילום: אלי פנגס) (צילום: אלי פנגס)
(צילום: אלי פנגס)

 

חוץ מזה, האופנוע היה אופנוע. המנוע חלש, אבל מסובב את הגלגל האחורי. השלדה פונה יופי ויש אפילו מרווח הטיה מכובד. הבלמים חזקים מספיק לא רק בשביל לעצור את המכונה אלא גם להסיע אותה בחזרה לאחור. מעבר לזה יש רק תנוחת רכיבה מרושלת ומגניבה שגורמת לך להרגיש כמו גבר, ופוזה מדליקה שנוצרת מהשילוב בתנועה שלך ושל האופנוע. ומכאן זה רק הולך ומשתפר.

 

איי לייק בייק

כשהעמדתי את ההייסט בתוך הסלון והכנתי לידו את הצבעים והמכחולים, חזרתי בזמן אל האופנוענות האחרת. אל הימים שהיינו רק אני והאופנוע שלי. בלי הלוואות, בלי נתונים ומספרים, בלי רכיבה מתקדמת, בלי מועדונים, בלי קווים, בלי הספק או סל"ד, בלי לכתוב על זה, בלי אגו, בלי תדמית, בלי עבר ובלי עתיד.

 

ואז פשוט טבלתי את המכחול בצבע, הנחתי אותו על הפח של מכל הדלק והתחלתי לצייר. לא חששתי מאיך ומה יצא, לא דאגתי אם הכל ישתלב יחד, לא ניסיתי להשיג רמת דיוק של אייר-בראש, לא חשבתי מה יחשבו. בפעם הראשונה זה הרבה יותר מדי זמן, ניקיתי את הראש ונתתי לעצמי לבוא לידי ביטוי. יצרתי. ציירתי.

 

לגבי התהליך אין מה להכביר מילים, מה גם שהתמונות והווידאו במהדורת האייפד (המושקעת עד אימה שלנו, כן?) ידברו כנראה בעד עצמם. והמוצר המוגמר - טוב, הוא לא באמת מוגמר. ניסיתי לגנוב כל פעם כמה שעות בתוך ערימת ההתחייבויות שהשתלטה לי על החיים, ורק הציור על מכל הדלק נמשך חמישה ימים. מכיוון שכך לא התממשה פנטזיית הציור על מלוא שטח הכנפיים.

 

 (צילום: אלי פנגס) (צילום: אלי פנגס)
(צילום: אלי פנגס)

 

בדרך חזרה אל הסוכנות ואל איתן ונירית, בנסיעה הארוכה והאיטית על קצהו הימני של הנתיב הימני, האופנוע הזה הרגיש שלי. היה לי זמן להסתכל על הציורים ולחשוב כמה מבאס להחזיר אותו, לענות בניד ראש לחיוכים מהמכוניות שחלפו לידי, לפנטז על כמה רחוק אני יכול לקחת הייסט כזה. כמה שלי הוא עוד יכול להיות.

 


 

בעיני רוחי ראיתי קליבלנד הייסט עם ג'נטים אדומים וצמיגים אולד-סקול עם קירות לבנים. הכנף האחורית מסובבת כך שתזלוג אחורה כמעט עד הכביש, הכנף הקדמית מקוצרת מלפנים, יש כידון צר וגבוה שכופפתי לבד מצינור שמצאתי, ואת האגזוז חתכתי באלכסון סטייל סלאש-קאט עם דיסק חשמלי שרשף סילון של גצים. והכל מצויר. צבעוני ומשוגע ומשתנה כל הזמן, שכבה על שכבה על שכבה של אני.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: אלי פנגס
יופי פנגס, אנחנו נתלה את זה על המקרר
צילום: אלי פנגס
מומלצים