68 שנים חלפו מאז שחרור מחנות המוות מידי הנאצים, קרוב לשבעה עשורים, אבל ג'ו קרייטנברג עדיין בוכה כשהוא נזכר בימים בהם איבד את ילדותו, תמימותו ומשפחתו. וכשהוא מספר על אותם ימים נוראים, הוא שוב ילד בן 14 שנעקר בבת אחת מביתו, מופרד מאמו ואחותו ונשלח לעבודת פרך בצל עשן הקרמטוריום, שם נשרפו למוות מיליונים שכל פשעם היה דתם.

ביום שני, 8 באפריל, נציין 68 שנים לתקופה השחורה ביותר בהיסטוריה של העם היהודי ואחת החשוכות בהיסטוריה של האנושות. ג'ו קרייטנברג היה בן 14 כשנלקח לאשוויץ עם משפחתו, אמו, אביו, אחיו ואחותו. אח נוסף גוייס לצבא ההונגרי וכך ניצל. הראיון עם ג'ו מתקיים בביתו היפה בבוורלי הילס, מרחק שנות אור מהעיירה הקטנה בה גדל בצ'כלוסובקיה, אבל גם בגיל 84, על הספה הנוחה בבית מרווח, ג'ו הוא שוב הילד בן ה-14 שאיבד את משפחתו.

"בשנת 1939 הפך האזור בו גרנו בצ'כלוסובקיה להונגריה. הנאצים עלו לשלטון, אבל אצלנו בעיירה לא חשדנו במה שהולך לקרות, כי היינו די מנותקים. וגם לו היינו יודעים, לאן היינו הולכים? בכל מקום היו הונגרים ולא היינו יכולים לברוח, היינו צריכים גם כסף בשביל זה ולא היה לנו. בשנת 1944, כמו בתקופה הזאת ממש, לאחר חג הפסח, הוציאו את כל היהודים מבתיהם ולקחו אותנו לגטו בצד השני של העיירה. הייתי אז בן 14".

ישתתף השנה בפעם הראשונה במצעד החיים. ג'ו קרייטנברג

דמעות ממלאות את עיניו של ג'ו ועוברות מספר דקות עד שהוא מצליח להתעשת ולהמשיך: "לא נשארנו בגטו הרבה זמן, אולי 4-5 שבועות. הייתי עם אמי, אחותי התאומה ואחי. אחר כך העלו אותנו על רכבות ונסענו לאושוויץ. מיד לאחר שירדנו מהרכבות, הפרידו בינינו לבין הכח העובד. אני הייתי עם אמי ואחותי, ואבי ואחי מנדי שהיה מבוגר ממני בשנתיים היו בצד השני. היה לי אינסטינקט מיידי שאני צריך לעבור לצד שלהם ובגלל שהייתי רק בן 14 ונמוך, עליתי על אבן כך שיחשבו שאני גדול יותר. כך הצלחתי לעבור לצד הגברים והנערים שנשלחו לעבוד וכך בעצם ניצלתי, כי באותו היום אמי ואחותי נלקחו לתאי הגזים".

לפני מספר שנים נדהם ג'ו לגלות את תמונתו ותמונת משפחתו, כשהם ממתינים בתור לסלקציה שנועדה להפריד בין אלו שכשרים לעבודה לבין אלו שאינם - לאחר ירידתם מהרכבת. התמונה מופיעה באלבום אושוויץ שנתרם ל'יד ושם' על ידי לילי יעקב זלמנוביץ' מאייר, והוא העדות המצולמת היחידה לתהליך הרצח ההמוני שהתחולל במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו בחודשים מאי-יוני 1944.

ג'ו רכש העתק של האלבום והגדיל שתי תמונות בהן הוא מופיע ביחד עם אמו, אביו, אחיו ואחותו. אלו התמונות היחידות שיש לו ממשפחתו. הן תלויות על הקיר במסדרון הבית בו הוא עובר מדי יום ומשמשות עדות ותזכורת תמידית לאותם ימים נוראיים. "אולי זה לא נכון לתלות אותן שם", הוא אומר, "אבל זוהי משפחתי".

גם הסופר זוכה פרס הנובל, אלי ויזל, היה שם באושוויץ ותיעד בספרו את אותם רגעים אחרונים בהם ראה את אמו ואחותו: "בכל מטר לערך עמד איש אס.אס. וכיוון אלינו רובה. יד ביד צעדנו אחר כך בין ההמונים. 'גברים שמאלה ונשים ימינה', צעקו חיילי האס.אס, ארבע מילים שנאמרו באדישות וללא כל רגש. לחלקיק שניה יכולתי לראות את אמי ואחותי צועדות לצד ימין, הן הלכו ונעלמו ואני לא ידעתי שברגע הזה אני נפרד מהן לעולמי עד".

תאי הגזים אליהם נלקחו גם אחותו ואמו של ג'ו, לא יכלו להכיל את המספר העצום של האנשים שהגיעו למחנה והיה עליהם להמתין עד שהתפנה מקום. בדרך כלל הם חיכו בחורשה שמאחורי הקרמטוריום וראו את העשן עולה מהתאים, אך לא חשדו שעוד מעט יהפכו אף הם לעפר ואפר.

"לקחו אותי, את אחי ואבי למחנה עבודה כבר למחרת היום. קודם נתנו לנו מספר על היד ואחר כך שאלו מי רוצה לעבוד ב-"Mill Farm", חשבנו שמדובר במפעל קמח, כי ביידיש, משמעות המילה "מיל" היא קמח, אבל בגרמנית מדובר במזבלה. הלכנו לעבוד במזבלה, מה שדווקא יצא לטובה, כי כך יכולנו למצוא אוכל בזבל, היינו מנקים את שאריות האוכל מעובש ולכלוך ואכלנו, זה היה יותר טוב מכלום".

בזכות העבודה במזבלה הצליחו ג'ו ואחיו מנדי לשרוד, אולם אביהם איבד את כוחו במהלך אותה שנה והיה חלוש וחולה. כשהגרמנים הרגישו את הטבעת סוגרת סביבם והמלחמה היתה לקראת סופה, הם החליטו להעביר את היהודים למחנה אחר. באותו שלב ערכו מיפוי נוסף וכל מי שלא היה בכוחו לעשות את הדרך הקשה והארוכה לברגן בלזן, נלקח לתאי הגזים, אביו של ג'ו היה בין אלו שנשלחו למותם. "נשארתי לבד עם אחי וביחד עם כל מי שנותר. היינו צריכים ללכת יומיים בכפור הנורא ובשלג לברגן בלזן, בלי אוכל ובלי מים. מי שלא הצליח ללכת, ירו בו במקום".

תשושים ולבושים כותנות דקות ונעליים שלא הגנו על רגליהם מהכפור, הגיעו היהודים לקמפ דורה, שם מיהרו לשתות מים. "המים היו קפואים", נזכר ג'ו, "אני עצמי לא הצלחתי להגיע למים, אבל אחי כן שתה קצת וחלה מאוד. הנאצים השאירו אותו מאחור והייתי בטוח שלא אראה אותו יותר. הנאצים מיהרו לעזוב את העיר כי הצבא האמריקאי התקרב. הגענו לברגן בלזן ושם הרבה אנשים חלו בטיפוס ונפטרו, אלפי אנשים. עד היום הזה אני לא יודע איך הצלחתי להינצל".

האם אתה עדיין מאמין באלוהים? הרבה ניצולי שואה איבדו שם את אמונתם.

"אתה חייב להאמין במשהו. כל יום נהגתי להתפלל ולקוות ליום טוב יותר. ולמעשה, אחד משלושת בני הוא רב".

מה עשית לאחר השיחרור?

"נשארנו עוד קצת בברגן בלזן, לא ידענו לאן ללכת, אבל אחר כך העבירו אותנו למחנה אחר. אני החלטתי לחזור הביתה. בדרך עצרתי בבודפשט ושם מצאתי להפתעתי את אחי. ביחד נסענו הביתה ברכבות, אבל כשהגענו לעיירה שלנו לא מצאנו את הבית, הוא פשוט נעלם. מצאתי בעיירה דודה שסיפרה לי שלסבתי יש אחות שגרה בבוקרשט, אז נסעתי לשם וכך שמעתי שיש לי עוד דודה שגרה בלוס אנג'לס, וכך בסופו של דבר הגעתי לכאן".

ג'ו הגיע ללוס אנג'לס כשהיה בן 17 ביחד עם אחיו מנדי. בהמשך הצטרף אליהם גם אחיהם הבכור ששירת בצבא ההונגרי וכך ניצל מהמחנות. הוא נשוי למרלין קרייטנברג, אותה הכיר על ספינה בדרך מישראל לצרפת, ואב לשלושה בנים. השבוע הוא יסע בפעם הראשונה לפולין, שם ישתתף במצעד החיים ויעשה שוב את אותה הדרך אותה עשה מאושוויץ לבירקנאו. אבל הפעם הוא יצעד עם אלפי יהודים מישראל והתפוצות, שישאו את דגל מדינת ישראל במפגן של כח וחיים.

חברו הטוב של ג'ו קרייטנברג, הוא מיקי פופיק, אותו הכיר בלוס אנג'לס. מיקי התגורר בעיירה לא הרחק מעיירתו של ג'ו וסיפורו דומה מאוד. גם למיקי קשה להיזכר בתקופה הנוראה ההיא, אבל בניגוד לג'ו, הממעט לדבר על אותם ימים, מיקי מדבר עליהם באופן קבוע בפני תלמידים ומבקרים במרכז סימון ויזנטל, מספר פעמים כל חודש בחמש השנים האחרונות.

מיקי נולד בצ'כוסלובקיה, בן אמצעי למשפחה יהודית חמה ואוהבת. עד גיל שמונה חייו התנהלו בשקט יחסי, אבל אז התחילו דברים להשתנות. העיירה בה גר הפכה רשמית לחלק מהונגריה והמורים הוחלפו. "הביאו לנו מורים הונגרים שונאי יהודים מובהקים. כשידענו שמורה אנטישמי הולך ללמד, ברחנו באותו יום מבית הספר. במקום תלמידים טובים, הפכנו לשחקני כדורגל.

מיקי פופיק

"לא היה לנו מושג מה קורה מחוץ לאיזור שלנו, היינו מאוד מנותקים. הקשר עם העולם החופשי הסתיים ברגע שהתחילה המלחמה. גם ב-1942 לא היה לנו מושג מה קורה בסלובקיה. היינו כותבים מכתבים לבני משפחה שלנו שגרו שם, אבל לא קיבלנו כל תשובה. ברדיו השמיעו רק תעמולה נאצית. ההונגרים פשוט שיתפו פעולה עם הגרמנים. הסימן הראשון שמשהו נורא קורה היה כששני ילדים פולנים, בני 14-13, חצו את היערות של צ'כיה והגיעו לעיירה שלנו. משפחה יהודית אספה אותם והם סיפרו לנו שבשבת בבוקר הכניסו 800 אנשים מהעיירה שלהם לבית הכנסת ושרפו אותם. שני הנערים האלו נעזרו באיזה גוי מקומי שהכיר אותם ונתן להם קצת אוכל וכסף ולקח אותם לגבול הצ'כי, משם נמלטו והגיעו אלינו.

"הרב של העיר שלנו ושאר המבוגרים לא האמינו לסיפורים. אמרו שהם ממציאים כדי שירחמו עליהם. אבל אנחנו היינו ילדים ושיחקנו איתם וידענו שהם אומרים את האמת. הם היו יושבים כל הזמן ובוכים. אני זוכר שההונגרים לקחו לנו, היהודים, את מכשירי הרדיו והיינו צריכים ללכת לשכנים לשמוע את החדשות. בבי.בי.סי התחילו לשדר דיווחים על המלחמה ושמענו על האסונות שקורים בפולין וברוסיה, אבל מעולם לא שמענו שיהודים נרצחים. העולם החופשי ידע בדיוק מה קורה באושוויץ, רק אנחנו לא ידענו".

מתי הבנתם שאתם נמצאים בסכנה?

"בחורף 1943. היטלר ידע שהנשיא ההונגרי שומר על היהודים, אז הוא שם אותו במעצר בית והנאצים נכנסו להונגריה. היו אז 750 אלף יהודים בהונגריה. הורו לנו לארוז מזוודות ולקחו אותנו לבניין גדול בעיירה ושמו עלינו טלאי צהוב של מגן דוד. עדיין לא ממש דאגנו כי שמענו שהיטלר מפסיד את המלחמה ושהוא נסוג מרוסיה. בראשון במאי 1944, הודיעו לנו שאנחנו עוברים למחנה עבודה. הלכנו ברגל לתחנת הרכבת, בצידי הרחוב עמדו כל תושבי המקום והסתכלו עלינו מובלים אל מחוץ לעיר. היו שם אנשים שהיכרנו והסתכלנו לראות איך הם מגיבים. חלק גדול בכו, אבל היו כאלו שצחקו וזה נורא הכאיב לנו. לא האמנו שאנשים מסוגלים לצחוק כשהם רואים אותנו כך.

"כשהגענו לתחנת הרכבת, חטפנו את השוק הראשון. קרונות להובלת בקר. שאלנו את אבא שלנו: 'הם מצפים שניסע בקרונות האלו? כמו חיות?'. והוא ענה: 'כמה נורא זה יכול להיות? הונגריה קטנה, כמה זמן כבר ניסע, שעה, שעתיים?'. היינו 55 איש בקרון. בכל קרון מספר חלונות קטנטנים. היה חום נוראי, לא היה מספיק מקום לשכב, בקושי לשבת. כל עוד הדלת של הקרון הייתה פתוחה, עוד הרגשנו בסדר, אבל ברגע שסגרו אותה, הבכי היה נורא, אי אפשר היה לזוז. השארנו מאחור הכל, חברים, בתים, רכוש והובילו אותנו כמו חיות.

"בלילה הראשון, אף אחד לא ישן. בית השימוש היה דלי בפינה והצחנה הייתה איומה. נסענו ארבעה ימים וארבעה לילות. בכל עצירה, הוסיפו עוד ועוד קרונות ועוד ועוד יהודים. לא ידענו לאן מובילים אותנו. ביום החמישי בבוקר, אחרי שכבר היינו גמורים לחלוטין, התעוררתי מוקדם וראיתי את אבא שלי מסתכל מבעד לחלון. כשהוא הסתובב ראיתי דמעות בעיניו".

קולו של מיקי נשנק והוא לא מסוגל לדבר מספר דקות כשהוא נזכר בפניו של אביו באותו בוקר בו הבינו שהגיעו לפולין. "כשאנשים שמעו שאנחנו בפולין הם פרצו בבכי נורא. אותם אנשים שלפני שנתיים לא האמינו לילדים שברחו מפולין, עכשיו הבינו שאלו סיפרו את האמת. בשעה 4 לערך, הרכבת התחילה להאיט. רצתי לחלון וראיתי שלט ענק עליו היה כתוב בגרמנית: 'אושוויץ'. אף אחד מאיתנו לא שמע על המקום הזה עד אז. כשהרכבת נעצרה, השתררה שתיקה איומה. כאילו ידענו שאנחנו נמצאים במקום נורא. איש לא ניגש לחלון. הרגשנו כמו חיות שמרגישות שמתקרב אסון.

"פתאום כל שמונים דלתות הקרונות נפתחו ביחד ומה שראינו היה מזעזע. אנשים במדי אסירים, בפיג'מות פסים כמו משוגעים. הם עמדו ליד גדר חשמלית. צעקו לנו 'לצאת, לצאת'. רצינו לקחת את המזוודות שלנו, לנסות לעזור לזקנים לצאת, אבל אמרו לנו: 'לא. צאו, צאו'. היה בלגן נוראי. חמישה ימים קודם היינו משפחות מסודרות, אנשים יפים ונקיים, ופתאום אנחנו מובלים כמו חיות. אמי הייתה מאוד צעירה, בת 39. שלחו אותה ואת אחי בן השלוש לתור ארוך בו עמדו זקנים וילדים. אני רצתי אחריה ואבי עצר אותי. הוא אמר לי: 'אתה ילד בר מצווה, אתה הולך עם הגברים'. לא הייתי עדיין ילד בר מצווה, הייתי בן 12, אבל הוא רצה להציל אותי. אבי סחב אותי לתור בו הוא עמד עם אחי אנדרו, שהיה בן ה-16. אמי ראתה אותנו מרחוק ועשתה לנו שלום ביד וזו הייתה הפעם האחרונה בה ראיתי אותה ואת אחי הקטן.

"אחר כך הלכנו בעקבות גרמני עם מקל, שסימן שאני הולך עם אבא שלי ואחי. זה היה מנוגד לכל היגיון, כי הייתי ילד קטן כזה והייתי שייך לתור הילדים, אבל בכל זאת צירפו אותי לאבי. בדרך לבניין שלנו עברנו ליד אסירים שנראו לנו כמו מתים מהלכים. הם היו מאוד מאוד רזים. הם רצו לעברנו כי רצו אוכל, אבל לא היה לנו מה לתת להם. עברנו עוד בניין ענק עם ארובה וחשבנו שזה בית חרושת בו נעבוד, אבל זה היה אחד מחמישה קרמטוריומים שעבדו בפול ספיד. הריח שנדף מהמקום היה נורא ואיום, אבל לא ידענו מה הסיבה.

"לקחו אותנו לבניין אחר ואמרו לנו להתפשט. חתכו לנו את השערות, עשינו מקלחת מהירה מאוד של כמה שניות ונתנו לנו את הפיג'מות האלו של האסירים. כמובן שלא נתנו תחתונים או גופיות. הנעליים היו משהו נורא ואיום. הלכנו כמו זומבים כי הנעל הייתה עשויה מעץ והחלק העליון היה מבד. שמו אותנו כ-700 איש באיזה בניין והפרידו ביני לבין אבי ואחי שהיו בבניין סמוך. הילדים ישנו על ריצפת בטון שהיתה מאוד קרה, הצטופפנו כולנו ביחד, כ-50 ילדים, כדי להתחמם קצת. הייתי הילד הקטן ביותר שם.

"בבוקר מוקדם מאוד הוציאו אותנו למסדר. נתנו לנו ארוחת בוקר שהייתה תה שחור. זה לא היה ממש תה, אלא מין מים עכורים, אבל הם היו קצת חמים וזה היה יותר טוב מכלום. בצהריים נתנו לנו מעין מרק מסריח מאוד שאי אפשר לתת לחזירים. זה היה זבל אמיתי. רצינו מאוד לאכול, אבל היה בלתי אפשרי. לבלוע את זה. אחרי כמה ימים הבנו שאין לנו ברירה, אז אכלנו את המרק המסריח והיקאנו אותו בכל פעם מחדש. כל יום היינו רואים מישהו אחר על הגדר החשמלית לאחר שניסה להימלט מהמקום. מהר מאוד הבנו שמאושוויץ אי אפשר להימלט".

ראית את אביך ואת אחיך בזמן בו שהית באושוויץ?

"כן, עד שהם עזבו בערך חודש לאחר שהגענו. זה היה הראשון ביוני. אבא ואח שלי באו להיפרד ממני, הם אמרו שלוקחים אותם למחנה עבודה בדכאו. כמובן שהיה קשה להיפרד, אבל שמחתי שהם לפחות יוצאים מהמקום הנורא הזה. אבי נתן לי הוראות מאוד ברורות ובזכותן אני יושב כאן איתך היום. הוא אמר לי: 'מיקי, תרחוץ את הפנים שלך עם מחצית המים שאתה מקבל לשתות ואת החצי השני תשתה. תשתדל שהבגדים שלך תמיד ייראו נקיים, אף פעם אל תגיד לאף אחד אם יהיה לך שלשול. אם יהיה לך שלשול, לך אל אחד הבחורים שעובדים במטבח, תן לו חתיכה קטנה מהלחם שלך בתמורה לעץ שרוף, זה יקל על השלשול'. ובסוף הוא אמר לי: 'מיקי, תבטיח לי שתעזוב את המקום הזה. תתנדב לכל דבר שלא יהיה, העיקר שתצא מכאן'. הוא ידע שאם אשאר שם, אני אמות. התחבקנו והתנשקנו והמשפט האחרון שלו היה 'נראה אותך בקרוב בדכאו'. הם הלכו וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו בחיים. הרגו אותו ואת אחי שבועיים לפני השחרור. הם שוכבים היום בקבר אחים. אבא היה בן 44 בלבד במותו".

"בסוף חודש יוני", ממשיך מיקי בשטף, "מנגלה עשה מסדר במחנה. ידענו כבר מי זה מנגלה ושהוא מסוכן. שמענו שהוא לוקח ילדים לכל מיני ניסויים. הוא שאל: 'למי יש ניסיון בעבודה עם ברזל או עבודה מכנית'. הרמתי מיד את היד שלי. כל החברים שלי אמרו לי: 'מה אתה מרים יד? זה מנגלה'. אבל זכרתי מה שהבטחתי לאבי, לצאת מאושוויץ בכל מחיר. מנגלה הסתכל עלי והייתה לי הרגשה שהוא יקח אותי. הוא עבר עלי ופתאום עצר, חזר בחזרה, נתן לי סטירה על הפנים ואמר: 'קפוץ!', ביטוי שהיו משתמשים בו לכלבים, אבל לא היה לי איכפת. לקחו אותנו 14 ילדים לצריף בכניסה למחנה ושם היה קצין אס.אס ששם לנו את המספרים על היד. הוא קרא את המספר שלי, 6193, כאילו שזה השם שלי עכשיו. אני דווקא הייתי מבסוט כאילו מישהו נתן לי פספורט לאמריקה, כי ידעתי שאני עוזב את המקום הזה.

"נכנסנו למשאית וראינו את אושוויץ מתרחקת. זה היה מראה נפלא, לראות את המחנה הארור הזה מאחורינו. לקחו אותנו אחרי שעתיים של נסיעה למחנה עבודה, קרוב יותר לצ'כיה. זה היה מחנה קטן. עבדנו בבית חרושת ענק לתותחים. היו כמה פולנים שעבדו שם ולחשו לי: 'תגיד לחברים שלך שהרוסים מאוד קרובים ואתם תשתחררו בעוד כמה ימים'".

למרות שהתנאים היו מעט טובים יותר מאשר באושוויץ, דווקא במחנה העבודה ראה מיקי בפעם הראשונה איך רוצחים הנאצים יהודים בדם קר. "פעם בשבוע נערך שם טקס רציחות. בשביל האס.אס היה מדובר בשעשוע. הם היו מסתובבים בבית החרושת במשך השבוע ורושמים שמות של יהודים. אם מישהו למשל שבר כלי, הם היו רושמים את המספר שלו. אם מישהו רץ לבית השימוש, האשימו אותו שהוא ניסה לברוח. בכל יום ראשון הכינו ספסל עם חבלי תליה בשביל חמישה-שישה אנשים. ערכו מסדר והכריחו אותנו לראות איך תולים אותם. אם היינו מורידים את העיניים, היינו חוטפים מכות. זה היה מחזה נורא כי לקח למסכנים האלו זמן למות. הם הרי לא מתו מיד. כל הזמן הזה הנאצים צילמו תמונות כדי לשלוח למשפחות ולחברים שלהם".

 התקווה היחידה שהחזיקה את מיקי וחבריו הייתה האמונה שהרוסים יגיעו וישחררו אותם. "חיכינו וחיכינו, אבל הם לא באו. ב-21 בינואר 1945, הרוסים הפגיזו את בית החרושת. חשבנו שהנה, נשתחרר, אבל זה לא קרה. במקום זה, הנאצים החליטו להעביר אותנו משם למחנה אחר. לקחו אותנו להליכה בת 16 קילומטר בשלג עמוק עמוק, עם כפכפי העץ שלנו, לבושים בפיג'מות דקות. כך הלכנו מהבוקר עד הערב, 12-10 שעות. לי היה מזל כי הפולני הטוב שנתן לי אוכל, חתך חתיכות בד מווילונות המטבח ונתן לי כדי שאכסה את כפות הרגליים. נתתי חתיכות גם לחברים שלי ואיכשהו הרגליים שלנו לא קפאו. היו הרבה אחרים שכן קפאו ולא יכלו להמשיך ללכת, הגרמנים לא טרחו אפילו לירות בהם כשהם נעצרו והתיישבו על השלג, הם פשוט קפאו למוות.

 "בסופו של היום, הכניסו אותנו לקרונות ונתנו לנו שתי פרוסות לחם ואמרו לנו שזה צריך להספיק לשלושה ימי נסיעה. לא היה לנו איכפת, חיסלנו את הלחם באותו היום ובשאר הימים פשוט אכלנו שלג. הרבה מתו בקרון, נסענו עם גופות, אבל אלה היו החברים שלנו, איך יכולנו לזרוק אותם החוצה?

 "הגענו למחנה הריכוז מאטהאוזן בהרי האלפים. זה לא היה מחנה ריכוז רגיל. היינו צריכים לעלות בשלג עמוק לעבר מבצר שנראה מאוד מפחיד. בנו אותו מאבנים ו-186 מדרגות הובילו למעלה אל המחנה. עד היום אפשר לראות את הדם שנשפך על האבנים האלו. נסעתי לשם לפני מספר שנים ולקח לי חצי שעה לעלות את כל המדרגות. כשהגענו למחנה אמרו לנו: 'תיכנסו להתקלח'. אז כבר פחדנו כי שמענו על המשרפות. אחר כך לקחו אותנו לצריפים. מחוץ לצריפים ראיתי גופות בערימות בכל מקום. לא היו להם שם קרמטוריום ולא הייתה להם דרך לשרוף אותם. בערימות היו גם כמה אנשים שעדיין נשמו, אבל הגרמנים השליכו אותם כדי שימותו שם. הלכלוך במאטהאוזן היה משהו זוועתי. הכינים אכלו אותנו.

"ערב אחד, אנחנו הילדים לא התנהגנו טוב, כי אף אחד מאיתנו לא רצה לישון ליד הקיר שהיה מאוד קר ולח. הקאפו לא הצליחו להשתלט עלינו והם קראו לאס.אס. שמאוד שמחו לבוא. הם הוציאו את כל הילדים החוצה, 120 בסך הכל, והורו לנו לעמוד מבלי לזוז בתוך השלג שעה שלמה. בכל פעם שזזנו, היכו אותנו בישבן. 20 שנה אחרי, עדיין סבלתי מכאבים ברגל בגלל הקיפאון באותו לילה. אחרי שעה החזירו את מי שנותר בחיים לצריף והחליטו להפעיל אותנו כדי שנתחמם. הורו לנו לעשות שכיבות סמיכה. זה היה מאוד קשה כי היינו מאוד חלושים. אחרי 10 דקות אמרו לנו לקום וחבר שלי, רוברט, שהיה כמו אחי, לא הצליח. הוא נאחז במכנסיים שלי ועזרתי לו לקום, מאחורינו עמד סמל קאדוק, כך קראנו לו, אחד הרוצחים של מאטהאוזן. הוא ראה שעזרתי לרוברט, ניגש ונתן לי בעיטה חזקה בגב. בפעם הראשונה בחיים שלי הרגשתי שאני הולך למות.

"שבוע לפני השחרור הזהירו האמריקאים את הגרמנים שלא יהרגו אותנו, אז הגרמנים לקחו אותנו לצעדת מוות. הם קראו לזה 'פינוי', אבל זה היה שקר, הם רצו שנמות בדרך. הם לא רצו שיישארו הרבה אנשים מתים במחנה, כי הם ידעו שהאמריקאים מגיעים ופחדו מהם. הם ידעו שזה סוף המלחמה. אנחנו לא ידענו. לאחר הליכה של שעות גמרנו בתוך היערות. היו שם צריפים והיה לי אינסטינקט שמדובר במקום מסוכן. בכל צריף היה חלון אחד ומסביבו תעלה. הבנתי שהמטרה שלהם לזרוק אותנו לתעלות ולשרוף אותנו, אבל כנראה שלא היה להם דלק, אז התוכנית התבטלה.

"היינו שם ארבעה ימים ולא היה מה לאכול. אכלנו את השרפים של העצים, אנשים מתו על ימין ועל שמאל. בחמישה במאי, אחר הצהריים, יצאתי לחפש קליפת עץ לאכול. פתאום שמעתי הוראה בגרמנית לשומרים לרדת ממגדלי השמירה. ראיתי את השומר רץ למטה וזורק את הרובה שלו הצידה, ואז הבנתי שאנחנו משוחררים. רצתי לכיוון של הצריף של האס.אס וראיתי שלט עליו כתוב: 'מטבח'. בפינה היה לחם של הצבא הגרמני. מילאתי את החולצה בלחם והלכתי לצריף שלי. כל הילדים התנפלו עלי ולקחו לי את כל הלחם. סלחתי להם, היינו כולנו חיות, רעבים מאוד. לקחתי את שני החברים הטובים שלי ועזבנו את המחנה.

"הייתי בן 14 כשהשתחררנו. דבר ראשון, הורדנו את הנעליים, כי היה כבר אביב. התחלנו ללכת ולדמיין לעצמנו מה נאכל, אבל פחדנו לרדת מהכביש הראשי. נראינו כאילו ברחנו ממחנה מצורעים. פתאום שמענו צעקה: 'תעצרו!'. ראינו טנק עם חיילים אמריקאים. זה היה כמו לראות מלאכים. רצינו לחבק ולנשק אותם, אבל הם עצרו אותנו כי ראו כמה שהיינו מלוכלכים. לא ויתרנו, נישקנו את הנעליים שלהם. ביקשנו אוכל, אבל לא היה להם. הם הוציאו מסטיקים כי זה הדבר היחידי שהיה להם ונתנו לנו. לא טעמנו בחיים מסטיק עד אז".

כמו ניצולים רבים, גם מיקי נזקק לאישפוז ממושך לאחר השחרור. "אני לא זוכר הרבה מהתקופה הזאת, רק שראיתי חדר יפה עם מיטות וסדינים לבנים ואז איבדתי את ההכרה. היה לי טיפוס קשה מאוד. חודש שלם הייתי בין החיים והמוות. לא חשבו שיש לי הרבה סיכוי לחיות, אבל לאחר חודש התאוששתי והחלטתי לעזוב את בית החולים. היו לי הרבה שוקולדים שקיבלתי מהאמריקאים, נכנסתי אתם לבית באיזור והצעתי לבעלת הבית את השוקולדים בתמורה לבגדים. היא באמת נתנה לי בגדים וקיצרה לי אותם קצת, כי היו גדולים עלי והחלטתי לנסוע בחזרה הביתה".

הדרך חזרה ארכה שישה ימים. "לא היה קל לנסוע בחזרה בגלל שמסילות הרכבת היו מופצצות והייתי צריך להחליף מספר רכבות". כשמיקי הגיע בסופו של דבר לעיירה שלו, הוא גילה שמ-2,200 התושבים היהודיים שגרו בה בעבר נותרו רק כ-80. "הגויים ניגשו אלי. הם לא ידעו מי אני, אבל ראו מאיפה הגעתי וחיבקו אותי. הם הפנו אותי לבניין בו שהו כל שאר ניצולי השואה היהודים. זיהיתי חלק מהם. הייתה שם דודה אחת שלי, אבל המשפחה שלי לא הייתה. זו הייתה הפעם הראשונה בה למדתי שכולם נרצחו, שאין לי הורים ואין לי אחים ושאני לבד בעולם, זו הייתה הרגשה יותר גרועה מאשר להיות במחנה, כי אז עוד היתה תקווה, אבל כאן....", קולו של מיקי נחנק שוב.

ב-1948, כשהוא בן 17, עלה מיקי פופיק לארץ ישראל. הוא זייף את תעודת הלידה שלו כדי שיתירו לו להתגייס ונלחם במלחמת השחרור. מספר שנים לאחר מכן נישא לניצולת שואה אחרת בשם אסתר. "אשתי אכלה ממני הרבה מרורים", הוא אומר, "הייתי בן אדם אבוד". מיקי התקשה לדבר על מה שעבר במשך שנים רבות. הוא היה אכול בכעס ובמרירות. בסופו של דבר, אשתו החליטה להתייעץ בפסיכולוגים, שעודדו אותה לנסוע איתו לאירופה ולבקר במחנות בהם שהה. רק כך הוא יוכל להתאבל על ילדותו ומשפחתו ויצליח להשתחרר מהטראומה.

ב-1969 שב מיקי בפעם הראשונה לאירופה. הוא עמד ליד גדר המחנה באושוויץ, אחז בה בחוזקה ובכה בכי תמרורים. מאז הוא שב לבקר במחנות ההשמדה שוב ושוב ומדבר על אותם ימים ארורים מספר פעמים בחודש, ובכל פעם מחדש, הוא בוכה.