יעל מרקוביץ', 24, לא ידעה מה זו אנטישמיות עד שהגיעה לאירופה במסגרת תחרות היופי 'מיס סופרנשונל'. רק אז, בשדה התעופה בגרמניה ומאוחר יותר בזמן שהותה בפולין, הבינה בפעם הראשונה מה זו אנטישמיות. כי מסתבר שזו לא מתה ביחד עם מלחמת העולם השניה ושיחרור המחנות, היא עדיין חיה ונושמת ומתבטאת במבטי שנאה והערות בנוסח: 'הו, מיס ישראל? אני שונא את ישראל', כפי שאמר לה פולני אחד שפגש אותה ואת שאר המתחרות.

"זה התחיל ב-14 באוגוסט 2011, יום ראשון", נזכרת מרקוביץ', "הייתי אמורה לטוס לפולין עם חברת התעופה 'לוט', אבל הטיסה בוטלה והועברתי ל'לופטהאנזה'. היתה לי טיסת קישור לפולין דרך פרנקפורט, סך הכל 18 שעות טיסה. למחרת, יום שני, נחתנו בפרנקפורט והייתי בדרכי לביקורת הדרכונים. הגשתי את הפספורט הישראלי שלי לפקיד והבעת הפנים שלו השתנתה ברגע שראה את הדרכון. הוא היה מלא סלידה ושנאה. ניסיתי לשמור על קור רוח כי הייתי במדינה זרה והדבר האחרון שרציתי זה להיות מעוכבת בידי פקידים גרמניים לפני טיסת ההמשך שלי.

"העליתי חיוך מזוייף על הפנים וניסיתי להיות נחמדה, אבל הוא עדיין היה מגעיל אלי. בשלב הזה החלטתי להוציא את הגרין קארד שלי, אולי זה יעזור? חיפשתי בתיק וכשמצאתי את הגרין קארד רציתי להגיש לו אותו, אבל הוא סירב להתייחס אליו ורק אמר: 'יש לך דרכון ישראלי, אז אני הולך להתייחס אלייך כמו אל ישראלית'. חשבתי לעצמי: 'וואט דה פאק? מה זאת אומרת הוא מתכוון להתייחס אלי כאל ישראלית? באותה מידה הוא יכול היה להגיד: 'אני נאצי ואני אתנהג אליך כמו אל יהודיה'".

גם היום, למעלה משנה לאחר התקרית, מרקוביץ' נשמעת נעלבת כשהיא מספרת את התקרית הזו בפרנקפורט. "הרגשתי שהדם עולה לי לפנים, אבל ניסיתי לשמור על הלשון ולא לומר שום דבר, כי שוב, ממש לא רציתי לעצבן פקידים גרמנים. הוא המשיך לשאול אותי לאן אני נוסעת ולכמה זמן, ועניתי שאני נוסעת לוורשה, פולין לשבועיים. הוא המשיך לחקור אותי כאילו שאני טרוריסטית, מה אני בדיוק מתכוונת לעשות שם. עניתי שאני נוסעת לחופשה".

בסופו של דבר, ולאחר תחקור שנראה למרקוביץ' כנצח נצחים, הניח לה הפקיד להמשיך הלאה. מרקוביץ' רעדה. כל מה שרצתה היה להגיע כבר לפולין. מה שהיא לא ידעה זה ששם תתחיל הדרמה האמיתית. "נחתתי בפולין, אספתי את המזוודות והלכתי לכיוון הטרמינל, אבל לא ראיתי את ההסעה שהיתה אמורה לחכות לי שם. לבסוף הצלחתי למצוא מישהו שמדבר טיפה אנגלית, כך שיכולתי להתקשר להנהלת התחרות ולהודיע להם שהגעתי. הנסיעה מוורשה ללודג' לקחה שעתיים, התפלאתי לגלות שיש להם רק שני כבישים מהירים ומערכת הכבישים מאוד לא מפותחת. הגעתי למלון והחדר היה מזעזע, הוא הריח מעובש, אבל החלטתי לנסות למצות את הביקור שלי שם ולא להיתפס לקטנות. הסבים שלי מפולין, הם ניצולי שואה ומאוד התרגשתי לבקר במדינה בה נולדו. לשמחתי, פגשתי שם חברה שלי, מיס אנגליה, וזו היתה הקלה גדולה לראות פנים מוכרות שם.

"מספר ימים לאחר שהגעתי לפולין הבנתי עד כמה האנטישמיות עדיין קיימת שם. אני והמתחרות מקנדה וטוגו השתתפנו באירוע התרמה לארגון צדקה, עמדנו מחוץ למרכז קניות וביקשנו תרומות. כל אחת לבשה את הסרט שציין מאיזו מדינה היא. פתאום עבר לידינו איזה אידיוט, הסתכל על הסרט של מיס קנדה ואמר יפה מאוד, אחר כך הסתכל על הסרט של טוגו והמשיך לומר: יפה מאוד, וכשראה את הסרט שלי עליו כתוב 'ישראל', הביט עלי בשאט נפש ואמר: 'את מישראל? אני שונא את ישראל ואני שונא יהודים'. הוא חזר על הדברים שוב ושוב בעוד הוא מסתובב סביבי במעגל כאילו הוא הולך לתקוף אותי.

"נבהלתי מאוד, עזבתי את העמדה שלי ונכנסתי פנימה לתוך הקניון, הרחק מהאיש הנורא. הלב שלי דפק בפראות, אבל ניסיתי להתעשת. מיס קנדה נכנסה אחרי וחיבקה אותי, התפרצתי בבכי היסטרי, זה כל כך כאב. גם בהמשך השהות שלי במדינה, קיבלתי מבטי שנאה בכל פעם שאנשים הבחינו שעל הסרט שעטף אותי היה כתוב 'ישראל'. קשה היה לי להאמין כמה אנשים אנטישמיים יש בפולין".

ניסית לפנות למארגני התחרות ולהסביר להם את מצוקתך?

"הם לא עשו שום דבר וזה די הדהים אותי. רציתי לחזור הביתה, אבל הם לחצו שאשאר. מדובר בתחרות יופי חדשה יחסית שהתחילה רק לפני כשלוש שנים והם כנראה עדיין לא מנוסים. מה שכאב לי שהם בעצמם פנו אלי וביקשו לשנות את התלבושת הלאומית שלי, בטענה שהיא חושפנית מדי. זה היה מגוחך מאחר ונציגות שאר המדינות לבשו תלבושות חושפניות בהרבה. התלבושת שלי כללה בגד ים מאוד צנוע בלבן עם מגן דוד כחול במרכזו, ושרוולים ארוכים דמויי דגל ישראל. אמרתי להם: 'אני לא מוכנה להוסיף ולשנות שום דבר בתלבושת שלי ואם תכריחו אותי, אעזוב את התחרות'. אז בסוף הם ויתרו".

למה רק עכשיו החלטת לספר את סיפורך?

"האמת שרציתי לפרסם אותו קודם לכן, אבל בגלל שעמדתי להשתתף בתחרות נוספת, מיס אינטרנשיונל, הוחלט לעכב את פרסום הבלוג שלי עד לאחר התחרות, כי לא רצינו שזה יפריע לי. כשחזרתי הביתה קיבלתי ממארגני תחרות מיס סופרנשונל אימייל שביקש ממני לשלם עבור חצי מהטיסה שלי, אבל החלטתי בהתייעצות עם המנהל שלי שאחרי הצורה בה הם התייחסו אלי, אני לא מוכנה לשלם".

איך היתה התחרות מיס אינטרנשיונל?

"נהדרת. זה היה באוקינואה ביפן והם כל כך מנומסים ונחמדים שם, היתה לי חוויה שונה לחלוטין. אני מאוד רוצה לחזור לשם".

מרקוביץ' נולדה בישראל והעבירה שם את חמש שנות חייה הראשונות, עד שהחליטו הוריה להגר לארה"ב. אביה הוא בן לניצולי שואה מפולין ואמה ממוצא סורי- טורקי. המשפחה גרה בניו יורק ואחר כך בפורט לודרדייל פלורידה, עד שהגיעה ללוס אנג'לס בעקבות הבת שביקשה לעבור להוליווד בתקווה להשתלב כדוגמנית ושחקנית. אחותה הבכורה חזרה לארץ, שם נישאה והיא אם לארבעה ילדים. מרקוביץ' והוריה מקפידים לנסוע לישראל לפחות פעם בשנה לבקר אותה ואת הנכדים.

כמי שגרה בארה"ב רוב חייה, התנסית אי פעם באנטישמיות כאן?

"מעולם לא. אבל התנסיתי באנטישמיות פעם אחרת באירופה, גם בפרנקפורט, כשטסתי עם אמי וקיבלנו את אותו היחס. עצוב לראות שגם היום אנשים שם עדיין שונאים את ישראל ואת היהודים".

אני רואה שאת עונדת שרשרת מגן דוד, גם שם ענדת את השרשרת?

"כן, תמיד. אני מאוד גאה להיות יהודיה וישראלית".

אמרת שכשהגעת לפרנקפורט השתמשת בדרכון הישראלי שלך, אין לך דרכון אמריקאי?

"לא. אני באמת צריכה להוציא דרכון אמריקאי, אבל כשההורים שלי עברו לכאן, הם תמיד חשבו שיחזרו לארץ ולא טרחו מעולם להוציא דרכון אמריקאי וככה חלפו השנים".

האם תחרויות היופי האלו עולות כסף למשתתפות?

"כן. המשתתפות מתבקשות לשלם כ-2,000 דולר פחות או יותר, אבל שום תחרות בינלאומית לא מבקשת שתשלמי גם על כרטיס הטיסה. 'סופרנשונל' ביקשו שאשתתף במחצית כרטיס הטיסה, כי הם תחרות חדשה יחסית".

בתור ילדה, אמא שלך היתה לוקחת אותך לתחרויות יופי?

"ממש לא. אני מאמינה שאם הייתי מתעניינת בתחרויות אז היא היתה לוקחת אותי, אבל לא היה לי בראש בתור ילדה להשתתף בתחרויות".

מה זה נותן לך בדיוק להשתתף בתחרויות האלו, הן הרי עולות לך כסף?

"אני נהנת מהחוויה וזה נותן לך גם חשיפה. הצלחתי להכיר בנות מכל העולם ועד היום אני שומרת על קשרים מאוד טובים עם הרבה חברות מכל מיני מדינות".

מה קרה בתחרות סופרנשונל, זכית במשהו?

"לא. והאמת שלא ציפיתי לזכות מראש, השתתפתי בשביל החוויה. הם עצמם חשבו שזה ייראה טוב שנציגה ישראלית תשתתף בתחרות. המארגנים לקחו אותי ואת מיס וולס, צפון אירלנד ואנגליה הצידה, ואמרו לנו מראש שאין סיכוי שנזכה בגלל עניינים פוליטיים. האמת שלא הבנתי מה הבעיות הפוליטיות שיש לבנות מבריטניה, אבל אני בהחלט יכולה להבין מה הבעיה של השופטים עם ישראל".

פגשת מתחרות ממדינות ערביות? איך הסתדרתן?

"יופי. המתחרה מתורכיה היתה מאוד נחמדה והצטלמנו ביחד. המתחרה מלבנון חששה להצטלם איתי והבנתי את זה לחלוטין. זה יכול להעמיד אותה בסכנה. בכל פעם שדיברנו וקישקשנו ומישהו כיוון לעברנו מצלמה, היא מיד זזה הצידה".

אחרי הניסיון הזה בתחרויות יופי אירופאית, את חושבת שתחזרי להתחרות שם?

"ממש לא. אם אחזור לפולין, זה יהיה רק בשביל צעדת החיים שהייתי שמחה להשתתף בה ולבקר במחנות, אבל אין לי מה לעשות שם. אין לי שום כבוד למדינה הזאת, זו מדינה מאוד עניה ולא מפותחת. אם הם לא היו הורגים את היהודים, הם היו הרבה יותר מתקדמים מכל הבחינות. הפסד שלהם".

מה את עושה חוץ מתחרויות יופי בשביל הפרנסה?

"אני מדגמנת והשתתפתי בתפקידים קטנים בסרטים בעלי תקציב נמוך. אני בעלת סלון ספא בבוורלי הילס אותו פתחתי לפני חמישה חודשים. קוראים לו 'לימון ציפורניים ספא ובוטיק', ואנו עושים שם מניקור ופדיקור תוך שימוש בלימונים ועוד כל מיני טיפולים. אני מאוד גאה בסלון הזה ומקווה לפתוח יום אחד פרנצ'ייז של עוד מספר סלונים".

את רק בת 24 וכבר בעלת סלון? מאיפה הצלחת לממן את זה?

"מחסכונות וגם קיבלתי ירושה מסבתא שלי שעזרה לי לפתוח את המקום. זה תמיד היה חלום שלי להיות בעלת סלון ויש לי תוכניות גדולות בשבילו. יש לי פגישה עם מנתח פלסטי שיקשר בינינו לבין הפציינטים שלו שעוברים ניתוחים ולא יכולים לצאת מהבית. קיבלתי את הרעיון הזה לאחר שחברה שלי עברה השתלת ישבן והיא הרגישה כל כך מוזנחת והתלוננה בפני כמה שקשה לה עם זה. בסוף היא הגיעה אלי לסלון לפדיקור ומניקור ושכבה באלכסון, כי לא יכלה לשבת על הישבן. חשבתי שיש כמוה הרבה מאוד נשים וגברים שלא יכולים לצאת מהבית לאחר ניתוח פלסטי, והם מתים לקבל פדיקור ומניקור ולהרגיש טוב עם עצמם. מה יותר אידיאלי מאשר לבוא אליהם ישר הביתה?".

אז המשחק והדוגמנות הם לשם הנאה בלבד?

"בהחלט. החלום שלי היה תמיד להיות בעלת סלון-ספא ואני מגשימה אותו עכשיו. אני נהנת להיות בעלת עסק ויש לי מספר עובדים. כל השאר, זה סתם בשביל הכיף".

ולכל הסקרנים למיניהם, כן, יעל מרקוביץ' פנויה והיא מחפשת בחור יהודי טוב, אז גשו לעבודה.