מנכ"ל הפסטיבל ומייסדו, מאיר פניגשטיין, יעניק את אות ההוקרה של הפסטיבל למפיקה שרי לנסינג, שהיתה יו"ר סרטי 'פראמאונט' ונשיאת מחלקת ההפקה של 'פוקס המאה ה-20'. היא נחשבת לאחת הנשים החזקות ביותר בתעשיית הסרטים בהוליווד, עם למעלה מ-200 סרטים שהיתה מעורבת בהפקתם, מ'פורסט גאמפ' ועד 'טיטאניק'.

עוד יגיעו לפסטיבל שני הגששים, שייקה לוי וגברי בנאי, שיקבלו פרס על מפעל חייהם בערב הנעילה. סרטו של עופר נעים על חייו של הגשש השלישי, ישראל פוליאקוב (פולי), יוקרן ב-20 ו-24 לחודש בלמלי טאון סנטר.

מבין עשרות סרטי הפסטיבל, הנה כמה מומלצים במיוחד:

בלדה לאביב הבוכה

במאי: בני תורתי

סרט שנשמע בלתי אפשרי ושאין סיכוי שהוא עובד: בהשראת עולם המערבונים וסרטי הסמוראים, ארג בני תורתי דרמה מוזיקלית שכולה מחווה למוזיקה מזרחית קלאסית ממוצא פרסי. למרות ההשפעה המערבונית/סמוראית, אין בסרט אקדחים או חרבות, ואת מקומם תופסים כלי נגינה.

אחת ההנאות הגדולות שמסבה הצפייה בסרט מגיעה מלראות את הדמויות הולכות ממקום למקום, לבושות כמו קאובויז וחמושות בכלים מוזיקליים פרסיים עתיקים, כאילו היה מדובר בחרבות. קשה שלא להבחין כבר בשלב מוקדם בסרט, ש'בלדה לאביב הבוכה' מתקיים ביקום מקביל, עולם דמיוני קולנועי משל עצמו.

העלילה מביאה את סיפורו של יוסף טאווילה, שהיה נגן הטאר האגדי של אנסמבל טורקיז. בעקבות אירוע טראומטי ופירוק הלהקה, פרש טאווילה לעיירה שכוחת-אל והסתגר בתוך עצמו. עשרים שנה אחרי, מופיע גבר צעיר בשם עמרם, בנו של מופרדי - חברו ושותפו לשעבר של טאווילה בלהקה - ומספר לו כי אביו גוסס. הוא מגיש לטאווילה פרטיטורה לסימפוניית האביב הבוכה, יצירה שכתבו טאווילה ומופרדי ושלא נוגנה מעולם. טאוווילה מבין כי מופרדי מבקש ממנו לשמוע את היצירה שכתבו שניהם לפני שהוא מחזיק את נשמתו לבורא. כדי למלא את בקשתו האחרונה של חברו, על טאווילה למצוא את מיטב המוזיקאים המנגנים על כלים אקוסטיים ראשוניים. לשם כך יוצאים טאווילה ועמרם למסע חיפוש רצוף מכשולים בארץ לא נודעת.

במידה רבה, 'בלדה לאביב הבוכה' קורא למוזיקאים המזרחים לחזור למקורותיהם התרבותיים. על ידי יצירת סרט שיש בו ממד של תלישות מזמן ומקום, ועם זאת הוא מעוגן במיתולוגיה קולנועית חובקת תרבויות, מבקש תורתי לטשטש את ההבדלים בין שוליים למרכז. עצם הניסיון הזה הופך את סרטו השני ליצירה, שגם אם היא קורסת לעתים תחת המשא הסגנוני, עדיין יש לה נוכחות משמעותית בנוף הקולנועי הישראלי העכשווי.

המשגיחים

במאי: מני יעיש

סרטו העלילתי הראשון של יעיש משלב בין הז'אנרים החביבים עליו מהקולנוע, לבין זכרונות משכונת ילדותו בבת ים והכמיהה לדת ותורתו של רבי נחמן הברסלב - נושאים אליהם הוא מחובר בחייו הבוגרים. מהקלחת הזו נוצר הסרט שזכה בפרס הבמאים, התסריטאים והמלחינים במסגרת שבוע הביקורות בקאן.

גיבור הסרט, אבי (בגילומו של רועי אסף), ירקן בבוקר ויצרן של מוסיקת טרנס חסידית בלילה, הוא מנהיגה של חבורת עבריינים חוזרים בתשובה. הם מגייסים את דרכם האלימה מן העבר בשם הדת, לצורך השלטת משטר אימה בשכונה. הם מרביצים בשם אלוהים לרוסים, לערבים ולכל מי שלא אומר אמן לתפישת אמונתם. מפגש עם אחת מתושבות השכונה, מירי (רותם זיסמן-כהן), גורם לאבי להעלות ספק בדרך בה בחר ללכת. הסרט מתאר את הקשר שמתהווה בין אבי ומירי ואת האופן שבו הוא מעניק לחייו משמעות חדשה.

החיבור בין דת ואלימות אינו מועבר באופן גזעני ואין זה סרט אנטי דתי בשום מובן. הדת והאלימות הם המקומות בהם מחפש אבי תשובה לבעיות שלו, אך בסופו של דבר הוא מוצא את הנחמה באהבה.

הצלחת הסרט נשענת לא רק על התסריט המצוין, אלא גם על צוות השחקנים המוכשר. זיסמן מעניקה לדמות כח וייחוד, ואסף משלב רוך וקשיחות מבלי לגלוש לקלישאות. שניהם זכו בפרס אופיר על תפקידם בסרט.

רוק בקסבה 

השנה 1989. בעיצומה של האינתיפאדה, על גג בניין מגורים בעזה, מוצב תומר בן ה-18.5 יחד עם חבריו למחלקה. המטרה: לשלוט בשטח ולמצוא את נערי השאביבה שרצחו את אחד מחבריהם. החיילים מנסים להתנהל מול האוכלוסיה העוינת ומול המשפחה שעל גג ביתה הם מוצבים, ונספגים אט אט בתוך מערכת ערכית מטלטלת. תומר מנסה לבדל עצמו מכל המתרחש, אך בסופו של דבר מוצא את עצמו בתפקיד השליח הנוקם את מות חברו. השתלשלות האירועים מביאה אותו להבנה חדשה בכל הנוגע למלחמת הקיום בארץ.

סרטו של הורוביץ נחרת בזיכרון בעיקר בזכות חלקו הראשון. לאחר סצנת כותרות המתרחשת באוטובוס והדרכה קצרה, החיילים נשלחים אל תוך סביבה עירונית, עם הוראות פתיחה באש אשר מנסות באופן בלתי אפשרי לשלב בין יעילות להומניות. הדקות הבאות מורטות עצבים, ובהן האויב של החיילים יכול להיות גם ילד, והוא מעורר רחמים כפי שהוא מעורר פחד. אותו דבר נכון גם לגבי החיילים, שבנקודה זו לא ממש זכינו להכיר. כולם מעוררי הזדהות; כולם מעוררי רתיעה. הסיקוונס הזה מגיע לשיא דרמטי צפוי, מפתיע ומצמרר בו זמנית.

הסרט זכה בפרס הסרט הטוב ביותר של איגוד בעלי בתי הקולנוע האיכותיים באירופה.

עד סוף הקיץ

במאית: נועה אהרוני

במושבה קטנה במרכז הארץ, בקיץ 78', מיכל עסוקה לא בחתימה הקרובה על הסכמי השלום בקמפ דיוויד, אלא בעובדה שבתה בת ה-7, מאיה, עדיין אינה יודעת קרוא וכתוב. המורה של מאיה רוצה להשאיר אותה כיתה, אבל מיכל מתקוממת. היא מבטיחה שעד סוף הקיץ מאיה תקרא, תכתוב ותעלה כיתה כמו כולם.

אבל הקיץ הקרב צופן בחובו הפתעות רבות עבור המשפחה. חיים, אביה של מיכל שלא נראה מזה שנה, חוזר במפתיע, ואיתו חוזרים העבר האפל והסודות הכמוסים של המשפחה. מיכל ואחותה נעמי, שהקפידו להדחיק את מה שהיה, ייאלצו להתמודד עם משקעי העבר ומתוך הכאב תבוא גם תחושה של שחרור, שתוביל אותן בסופו של דבר לדרך חדשה.

נועה אהרוני תשתתף במספר הקרנות של הסרט ותענה על שאלות הצופים.

לא בתל אביב

במאי: נוני גפן

קומדיית אינדי חצופה. נוני גפן גם ביים ללא כל ניסיון קודם, גם כתב את התסריט וגם משחק בתפקיד הראשי. הוא מגלם את דמותו של מיכה, מורה צעיר ועדין למראה, שמפוטר מעבודתו עקב קיצוצים במערכת. לא ברור אם כאקט של נקמה או כצעד הנובע מהתרופפות נפשית, חוטף מיכה באיומי אקדח את אחת מתלמידותיו (יערה פלציג, "השוטר"). הוא מחזיק את הנערה בביתו, ואילו היא, אף שהיא יכולה להימלט משם בקלות, מתאהבת בו ובוחרת להישאר לצדו.

כשהשניים יוצאים יחד, חמושים באקדח, לחסל חשבונות עם אמו של מיכה, נדמה כי העלילה דוהרת לעבר הדפוס המוכר של נאהבים הבוחרים בחיי פשע. אך עד מהרה רותם מיכה את הנערה לסייע לו במשימה אחרת: לכבוש את לבה של היפהפייה השכונתית (רומי אבולעפיה), שבה הוא מאוהב שנים.

מכאן ואילך נוצרת על המסך שלישייה רומנטית שנקלעת להרפתקאות שונות. זהו סרט מסע המתרחש בעיירה כפרית ונופי עמק יזרעאל. תוך כדי המסע פוגשת השלישייה שחקן בשם עופר שכטר (טל פרידמן), קבוצת פמיניסטיות שחוטפות אותו וזמר שפשע בעבר, כשלכל אורכו של הסרט דולקת המשטרה המקומית אחריהם.

דבא - סיפורו של גיבור מקומי

במאי: לוי זיני

סרט מרתק העוקב אחרי חייו של דן בן אמוץ, היוצר הקולני והשנוי במחלוקת. זיני אינו מתעלם מהעובדה שלצד הגאונות המילולית והכריזמה, נחשד בן אמוץ בהתנהגות בלתי מוסרית ואף פלילית. ב-1992, שלוש שנים אחרי מותו של בן אמוץ, פרסם חברו הטוב, אמנון דנקנר, ביוגרפיה שהציגה אותו במערומיו, תרתי משמע. הוא סיפר על בעילת קטינות חסרות ישע, מה שזיעזע מאוד את כל מי שלא ידע, ובייש את מי שכן ידע ולא אמר דבר. הביוגרפיה הזו הרסה לבן אמוץ את המוניטין לחלוטין, גם אחרי מותו.

הסרט כולל סרטון שצולם במסיבת הלוויה שערך לעצמו בן אמוץ בעודו בחיים, חודשים ספורים לפני מותו מסרטן. לאירוע הוזמנו 300 איש, האליטה האינטלקטואלית של התקופה. כל מי שלא הוזמן, לא נחשב בברנז'ה. בין המוזמנים נימנו אנשים כמו יהודית רביץ, גברי בנאי, שייקה לוי, אורי אבנרי, טומי לפיד, יוסי בנאי, רבקה מיכאלי, אפרים קישון, אריק לביא, שושיק שני, מאיר שלו, יאיר גרבוז, שולמית אלוני, בני אמדורסקי, ישראל גוריון, חיים טופול, גילה אלמגור, יעקב אגמון, יהונתן גפן ועוד רבים מאוד, שחלקם גם הם כבר לא בחיים.

הסרט מצליח להקיף לא מעט מחייו ויצירתו של בן אמוץ ומגלה לכל מי שלא יודע, שהרבה מטבעות לשון וציטוטים משירים ומערכונים, נכתבו על ידי בן אמוץ. זיני ראיין אנשים רבים שהכירו ועבדו עם בן אמוץ כמו: אלכס אנסקי, חוה אלברשטיין, אורי אבנרי, רינו צרור, יהודית קציר, דן אלמגור וכמובן אמנון דנקנר, שנפטר רק לפני שבועיים במפתיע.

בראיון ל'הבמה' אמר זיני: "חיפשתי דמויות פחות צפויות. במה שנכתב ונאמר על האנשים של אותה תקופה יש שפע של קלישאות ודמויות שאנחנו תמיד חוזרים אליהן. הרגשתי שאני רוצה לחטט במקומות אחרים. חווה אלברשטיין היא בלתי צפויה בתוך סרט כזה, גם יהודית קציר, שסיפרה דברים מנקודת מבט אחרת, חדשה".

בתשובה לשאלה האם סרטו יחזיר את הדיון על דן בן אמוץ ופועלו, ענה זיני: "נדמה לי שדיון בדן בן אמוץ וזיוניו פחות מעניין, וגם לא עשיתי סרט שיפוטי שהושיב אותו על כס הנאשמים. מעניינת בעיניי ההתייחסות שלנו לאבות המייסדים של הישראליות, שהוא היה אחד מהם. משה דיין היה גם אחד כזה. מעניין אותי הדיון בגוורדיה הזו, שיצרה תרבות וזהות, ושלטה בארץ לאורך ארבעה עשורים".

לולה

במאי: איתן חריס

סיפורה של חנות סקס בזיכרון יעקב. מה גורם לגליה פרדו, בעלת חנות פרחים ואם לארבעה ילדים, להחליט לפתוח חנות למוצרי מין במושבה הישנונית. הסרט עוקב במשך שנתיים אחר הקמת החנות וקורותיה של גליה מול תגובת החברה. הוא מלא בהומור ומנפץ את כל מה שחשבתם על חנויות סקס, לקוחותיהם ובעיקר - בעליהם.