דרך חדשה לזכור

לרגל חגיגות העצמאות ה-65 של מדינת ישראל הגיע יובל המאירי לטורונטו. יובל הוא סטודנט לקולנוע באוניברסיטת ת"א, שסרטו "אני חושב שזה הכי קרוב לאיך שהצילום נראה" הוצג כאן במסגרת פסטיבל הסרטים "הוטדוקס". הוא הגיע בעקבות הזמנת אגודת ידידי האוניברסיטה בת"א והקונסוליה הישראלית. "אומנם לא זכיתי בשום פרס בפסטיבל כאן, אבל החשיפה והחוויה שעברתי חשובים מכל פרס שהוא", אומר יובל.

יובל נולד בחיפה ולמד במגמת תיאטרון בבית הספר לאמנויות "ויצ"ו". "בגיל 13 קיבלתי במתנה מצלמה, ומאז הייתי יוצא לשוטט ולצלם. בסיום לימודיי עשיתי שנת שירות בדימונה, שם עבדתי עם נוער דרך תיאטרון ואומנות". לאחר השירות נרשם ללימודי קולנוע באוניברסיטת ת"א והיום הוא סטודנט שנה שניה. בנוסף, הוא חבר בתנועת "תרבות". "זאת תנועה המורכבת מאומנים-מחנכים שגרים בדירות משותפות, חולקים חיים משותפים ועובדים עם הנוער והקהילה. לימודי האומנות מתבצעים בסדנאות של מוזיקה, תיאטרון, ציור, כתיבה, קולנוע ומחול. מטרת הסדנאות היא האפשרות לגעת בנוער, לחנך ולעשות שינוי מהותי".

"טורונטו גירתה לי את הדמיון". יובל המאירי

ספר לנו על הסרט שלך.

"הסרט מספר על זכרון אישי שהלך לאיבוד ומשוחזר דרך חפצים. למעשה זהו זכרון שלי מיומה האחרון בחייה של אמי, שנפטרה ממחלת הסרטן. יומה האחרון הונצח בסרט שאינו קיים עוד. לקחתי מספר חפצים שהופיעו בסרט המקורי ובעזרתם ניסיתי לשחזר את הסיפור. בהתחלה כתבתי אותו כסיפור קצר. לאחר מכן החלטתי לנסות ולתרגם את הסיפור הקצר הזה לסרט. הסרט הוא בין סרט דוקומנטרי לעלילתי והקונספט שלו מתבסס על טכניקה שנקראת 'תיאטרון חפצים'. זהו סגנון שהוא היום תת ז'אנר של תיאטרון בובות, והוא מאד פופולרי בעולם התיאטרון, אבל עדיין אין בו שימוש רציני בקולנוע. אגב, גם המצלמה שקיבלתי כמתנת בר מצווה מופיעה כחפץ בסרט. ברגע שהחלטתי שזה מה שאני הולך לעשות, פניתי לחברה שלי, מיכל ועאקנין, שהיא במאית ושחקנית וגם מפעילת תאטרון בובות, וביחד פיתחנו את השפה האמנותית ומצאנו דרך להפעיל את החפצים. וככה בתהליך משותף בנינו עולם".

יובל מספר שצילום הסרט ארך יום אחד, והעריכה בערך חודש ימים. משסיים את הסרט, הקרין אותו בפני הסטודנטים והמרצה שלו. "התגובות היו טובות ומפרגנות. ראש מגמת ההפקה הציע לי לשלוח אותו לפסטיבלים ברחבי העולם. ואכן הצלחתי להכניס את הסרט לפסטיבלים בישראל, ספרד, ארה"ב וקנדה, וגם לזכות בפרסים בדרך".

איך התרשמת מטורונטו?

"טורונטו היא עיר מדליקה, מלאה באנשים מעניינים מכל המינים, הצבעים והדתות. העיר עצמה גירתה לי את הדמיון. הופתעתי מהכמות הגדולה של אומנות הרחוב. ראיתי המון ציורי גרפיטי מעניינים על הקירות. אני אוהב כשהאומנות יוצאת החוצה אל הרחובות".

מה אתה מתכנן לסרטיך העתידיים?

"אני מתעניין בעיקר בעשייה אמנותית. נכון לעכשיו, אני מאד מעוניין לעשות סרטים על נושאים כמו מוזיקה ואומנות בין תחומית".

מה אתה לוקח איתך מהחוויה בטורונטו?

"נפגשתי עם אנשים מדהימים, שקיבלו אותי בזרועות פתוחות וגם היו פתוחים רעיונית לסרט שלי. אני נוצר בליבי חוויות עם אנשים חדשים, אותם הכרתי במהלך השבוע הקצר וגם יצרתי קשרים חדשים עליהם הייתי מאד מעוניין לשמור".

יש חלום לפרוץ בתעשייה?

"היום כל מה שאני רוצה זה להיות אדם חופשי, לא להיות משועבד ולהיות מסוגל להשפיע על המציאות שלי והסביבה שלי בלי שום לחץ. אני רוצה להגיע למצב שהאומנות שאעשה בעתיד תיפתח את מחשבתם של הצופים ותעודד אותם ליצור ולהיות קשובים וערים לסביבה".