שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    בעיניים שלה
    הצגת היחיד של יפית ג'וספסון "עיניים חדשות", העוסקת בחוויותיה של צעירה ישראלית מהגרת, כבר רצה קרוב לשלוש שנים בלוס אנג'לס. עכשיו היא מגיעה להצחיק גם את ניו-יורק

    למרות שנולדה בלוס אנג'לס, יפית ג'וספסון היא הכי ישראלית שיש. אולי אפילו ישראלית מדי. אביה הוא אחד המפיקים מאחורי הסרטים "צ'ארלי וחצי" ו"חגיגה בסנוקר". מה יותר ישראלי מזה? מגיל שנתיים יפית גרה והתחנכה בישראל. כשהגיעה אחרי הצבא ללמוד משחק בארצות הברית, אמרו לה להפסיק לדבר

    עם הידיים ולהיות כל כך קולנית. אבל יפית נשארה יפית. היא לא ויתרה ולקחה את הישראליות שלה למכסימום: היא כתבה הצגת יחיד העוסקת בדיוק בישראליות ובחיכוכים בין הישראליות והתרבות האמריקאית, קראה לה New Eyes, ושיבצה את עצמה בתור השחקנית האחת והיחידה בה. ההצגה הראתה ליושבי החוף המערבי מה זה אומר בעצם להיות ישראלי. בחודש הקרוב יפית מגיעה עם ההצגה להופעות בחוף המזרחי, והיא מתכוונת לחשוף הן את הקהל האמריקאי ואת הישראלים של החוף המזרחי לתובנות המצחיקות והמרגשות אליהן הגיעה בנוגע לשאלת הזהות הישראלית-אמריקאית.  

     

    הצגת יחד רבת דמויות. "עיניים חדשות"
    הצגת יחד רבת דמויות. "עיניים חדשות"

     

    בואי נתחיל מהתחלה. מה גרם לך לבחור בקריירת משחק?

    "בתור ילדה תמיד הייתי המצחיקה המשפחתית. זה מה שאני מספרת לכולם. אבל הסיפור הוא יותר מורכב מזה. החלום שלי היה להתקבל למגמת התיאטרון של תיכון אלון ברמת השרון. מבחן הקבלה הראשון היה כתיבת תסריט. כתבתי איזה סיפור בנאלי וכבר למחרת הודיעו לי שלא התקבלתי. ניסיתי להידחף בכוח לשלב המבחנים השני, האודישן. גם אמא שלי האמינה בי ודירבנה אותי להתעקש ולהגיע לאודישן על הבמה. אבל הם לא הסכימו להתגמש עבור תלמידה שלא עברה את המבחן הראשון. ויתרתי על הרעיון. במקום משחק, הלכתי ללמוד פסיכולוגיה וסוציולוגיה באותו בית הספר. בשנה האחרונה ללימודים, הייתה הצגת סוף שנה אליה כולם הוזמנו להיבחן: כל התלמידים מכל המגמות. ניגשתי לאודישן. למרבה ההפתעה, התקבלתי לתפקיד הראשי למרות שהייתי מחוץ למגמה. כולם היו בהלם. מנהלת המגמה שאלה אותי בתדהמה איפה הייתי בשלוש השנים האחרונות. תארי לעצמך. שלוש שנים שבהן הייתי יכולה ללמוד תיאטרון".

    יפית לא נתנה לתחושת ההחמצה לעכב אותה. להיפך. עם האישור החדש שקיבלה לכישרון המשחק שלה, יפית ידעה שהיא תחזור לעולם התיאטרון.

     

    לא טרוריסטית

    אחרי שירות של שנתיים במודיעין בקריה, הגיעה יפית לטיול אחרי צבא בארצות הברית. היא ביקרה דודים בלוס אנג'לס ואת אחיה הבכור בניו-יורק, אח שתמך והפך ברבות השנים לכוח מניע בקריירה של יפית.

     

    "הקרובים שלי הציעו לי לבדוק את האוניברסיטאות המקומיות. בתור ילידת ארה"ב, היה לי יחסית קל להתחיל ללמוד פה. במשך שנתיים למדתי תיאטרון בקולג' הציבורי של סנטה מוניקה בקליפורניה. הציונים הגבוהים שקיבלתי איפשרו לי לעבור למגמת התיאטרון הנחשבת של אוניברסיטת USC (University of Southern California) במלגה מלאה. שם, התמחיתי ספציפית בתחום של הצגות יחיד".

     

    המסלול משם ועד הצגת היחיד המצליחה של יפית כבר היה כמעט סלול. "הצגות היחיד הקצרות שהצגתי בתור תרגילים זכו לאהדה רבה. תמיד הבאתי לקדמת הבמה סיפורים מהחיים שלי, מישראל, מהצבא, מההגירה לארצות הברית. כל מי שראה, התלהב. אמרו לי שזו הפעם הראשונה שהם רואים סיפורים כאלה על הבמה".

     

    ואז החלטת לצאת בהצגת היחיד שלך?

    "לא. הייתה לי תקופה בה ניסיתי להתפתח מקצועית. בשנת 2008 התחלתי ללכת לאודישנים. רציתי להתקבל בתעשיה. אבל לא משנה כמה התאמצתי, תמיד קיבלתי אותם תפקידים. או גופה, או טרוריסטית. בכל מקום אותו סיפור. ציפו ממני לשחק את הרעה. זה גרם לי לשאול את עצמי אם זה מה שאני מייצגת. ככה מסתכלים עלי? על ישראל? על ישראלים? זה הרגיז אותי. חברים אמרו לי 'תגידי תודה שאת מתקבלת לתפקידים, יש שחקנים שגם את המינימום הזה לא מצליחים לעשות'. אבל לא בשביל זה למדתי תיאטרון. הרגשתי שזה לא מתאים לי יותר והחלטתי לכתוב הצגה בעצמי".

     

     

    ספרי לי על התהליך.

    "התחלתי לכתוב. נעזרתי באוצרת סוזן ברסלר. זה לא היה פשוט. כתבנו את ההצגה במשך שנה וחצי, תוך כדי שאני מלמדת עברית ויהדות בשני בתי ספר בשביל להתפרנס. כשהמחזה היה גמור, ניגשתי לגורמים יהודים בבקשה למימון ההצגות הראשונות. אף אחד לא הסכים. אמרו לי שאני צריכה להוכיח קודם מי אני, להופיע עם ההצגה ולהצליח לפני שאני מקבלת מהם מימון".

     

    וזה מה שעשית?

    "במשך כל תהליך הכתיבה שמרתי את ההצגה בסוד בפני המשפחה, כי ההצגה גם עליהם. אמא שלי, למשל, היא דמות מרכזית בעלילה, כשם שהיא דמות מרכזית בחיים שלי. בשלב הזה, הבנתי שאין לי ברירה ופניתי לאחי אליעד בבקשת עזרה. אליעד רק שאל 'ההצגה טובה?' אמרתי 'כן'. והוא מימן את שלוש ההופעות הראשונות שלי. מאז הוא מלווה אותי. עד היום, אליעד ג'וספסון הוא המפיק של New Eyes".

     

    יחידה לגמרי

    יפית עשתה את הצעדים הנכונים ועם קצת עזרה, קצת מזל, והרבה כוונות טובות, הגיעה רחוק. "מרגע שקיבלתי את התמיכה הכלכלית של אחי, עשיתי הכל כדי שההצגה תצליח. רציתי שהיא תדבר לכל התרבויות. הבמאי שבחרתי להצגה, סמי ווין, הוא אפרו-אמריקאי, הכי רחוק מישראל שאפשר. הוא עשה עבודה נהדרת ועזר לי להפוך את ההצגה לכזאת שחוצה גבולות ותרבויות. שלוש ההצגות הראשונות זכו לתהודה גדולה ולביקורות טובות. היה ביקוש לעוד, וזה התחיל להתגלגל. עוד מופע ועוד אחד. אחרי שלוש שנים, אני מריצה את New Eyes בתור עבודה במשרה מלאה. זו הצגת יחיד במלוא מובן המילה. אני עושה הכל, על הבמה ומאחורי הקלעים. פרסום, שיווק, הפקה בפועל".

     

     

    את מאוד מצליחה בחוף המערבי. מה גרם לך להגיע לניו-יורק?

    "החלום שלי הוא להגיע לניו-יורק. אני מקווה להגיע לברודוויי ומאמינה שאני אצליח. כבר הייתי בעיר הזאת, אבל זו פעם ראשונה שאני מביאה את ההצגה לפה, ואני מאוד מתרגשת. למעשה זה התחיל כי ג'יי.סי.סי הזמין אותי להופיע בלונג איילנד בתחילת חודש מאי. ואם אני כבר מגיעה לחוף המזרחי, כדאי שאני אוציא מזה את המכסימום, נכון? אז יצרתי את הקשרים הנכונים ונוספו ללוח הזמנים הצגות נוספות: ההצגה הבאה היא בטנפליי, ניו-ג'רזי, ב-18 במאי, לאחר מכן במנהטן ב-22 וב-29 במאי, ובברוקלין ב-26 במאי, בסיוע ארגון 'מתחברים'".

     

    איזה תגובות את מקבלת על ההצגה?

    "ישראלים מאוד מזדהים איתה באופן טבעי. זה חלק מהחיים שלהם. בין אם אלו החוויות של הצבא שאני ממחישה, ובין אם אלו החוויות של ההגירה לארצות הברית. הם צוחקים מההתחלה עד הסוף, ומודים לי שהחזרתי אותם הביתה, לערב של נוסטלגיה".

     

    ומה עם הקהל הלא-ישראלי?

    "יהודים אמריקאים יוצאים מההצגה כשהם מתרגשים עד דמעות. הם אומרים לי 'זאת ישראל שאנחנו אוהבים! זאת ישראל שאנחנו גאים לתמוך בה!' כנראה בגלל שאני מראה להם את ישראל האמיתית, האנושית, לא זו שמגיעה דרך הפילטר של החדשות והפוליטיקה".

     

    ישראל הייתה ועודנה נושא רגיש ושנוי במחלוקת. לא פחדת לקחת על עצמך את התפקיד הזה?

    "יש כל מיני דעות על ישראל, ובאמת לא ידעתי מה יחשבו עלי. אחרי חצי שנה שהופעתי בעיקר בפני ישראלים ויהודים, התחלתי לייח"צן את ההצגה לקהל רחב יותר. חששתי. למרבה המזל, העיתונות האמריקאית פירגנה. הבנתי שאני בדרך הנכונה".

     

    את מרגישה שיש לך מסר לקהל הרחב?

    "ההצגה התחילה ממקום אישי. רציתי לחשוף את עצמי בתור שחקנית ולעשות משהו מעבר לתפקידים השליליים אליהם ליהקו אותי. בבית הספר למשחק המורים אמרו לי שאני 'too loud' ושאני צריכה להוריד את הידיים כשאני מדברת. תמיד עשיתי אובר-אקטינג בעיניהם והם ניסו לשנות אותי. אמרו לי להיות יותר עדינה. ניסיתי להיות משהו שאני לא, כי חשבתי שזה מה שיגרום לי להצליח, וגיליתי שזה לא עובד. New Eyes היא הדרך שלי להראות מי אני, ויותר מזה, להראות מה זה ישראל בעיניי. ככל שההצגה הצליחה יותר, הבנתי שזה גדול ממני. New Eyes היא הצגה שמקדמת רגשות חיוביים כלפי ישראל, שמראה צדדים שהרבה אנשים לא מכירים. זו שליחות, ואני רוצה להמשיך איתה עד כמה שאפשר".

     

    ואת מרגישה שזה עובד?

    "בוודאי. מרגישים את זה כשרואים איך הקהל מגיב. בזכות ההצגה, הרבה צופים מקבלים היבט חדש על התרבות הישראלית, ואומרים לי 'Thank you for opening our eyes'. התגובות שאני מקבלת הן מעניינות ומגוונות, וכנראה שאני עושה משהו נכון, כי הרבה מהן ממש חיוביות. מקווה שאני גם אקבל תגובות חיוביות פה בניו-יורק".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "בעיניים שלה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים