לא תבואי שישי

אשתי ביקשה שאני אבוא איתה לקנות נעליים. כמובן שסירבתי, וגם לא הבנתי למה היא בכלל ביקשה. הרי זה לא שאני מזמין אותה לעשות איתי קניות של גברים, חוץ מהפעם ההיא שרציתי עזרה בבחירת מצבר, והיא שיכנעה אותי ללכת על השחור. פעם אחת דווקא הלכתי איתה לקנות נעליים, והייתה שם מוכרת שניסתה לשכנע אותה לקנות זוג קטן מדי באלגנטיות של קרנף רחב-שפה. בשלב מסוים היא שלפה גם את "זה מתרחב עם הזמן" שלימדה אותה להגיד העמה היותר ותיקה. ואני אמרתי שאם ככה, אז אנחנו נבוא לקנות אותן בעוד שבועיים.

אבל האמת היא שלא בגלל זה סירבתי ללכת לקנות נעליים עם אשתי. סירבתי כי היא רצתה שנלך ביום שישי בבוקר, ומאז שנהייתי אבא, המוטו שלי בחיים הוא לא לעשות כלום ביום שישי בבוקר. מכירים את זה שבערוץ 2 שמים בפינת המסך טיימר כזה שסופר לאחור את השעות עד לגמר "רוקדים עם כוכבים שלובשים לייקרה עם פייטים"? אז גם בפינת שדה הראייה שלי מתקתק שעון כזה בכל שישי.

אם גם אתם נמנים עם הפלח באוכלוסייה שהרצפה שלו מכוסה תמידית בשאריות של צ'יריוס, אתם מבינים בדיוק על איזה פרק זמן אני מדבר: ארבע ומשהו שעות הנופש האלה שמתחילות כשאתה מפקיד את הצאצא שלך בגן, ונגמרות כשאתה שולף אותו מתוך ערימה של חלות שבת קטנות בטעם גואש שהילדים אפו בעצמן.

שלא תבינו לא נכון, אני מאוד אוהב את הילדים שלי. אבל יש לי מספיק זמן לעדכן אותם בזה בכל אחד מערבי השבוע, ומשישי בצהריים ועד ראשון ב-7:31. הגנים שלהם נפתחים ב-7:30, אבל בדרך כלל אני מתעכב איתם עוד איזה דקה בשער כדי שהם לא יהיו הראשונים בגן, מה שעלול לפתח אצלם טראומה, ואז אני אצטרך לקחת אותם לפסיכולוג ילדים, ועם המזל שלי תהיה לו קבלת קהל רק בשישי בבוקר.

הבעיה היא שגם שאר האבות בגן מפחדים מעתיד שכולל פסיכולוג ילדים בשישי בבוקר, אז בכניסה מתנהל תמיד קרב התשה שמסתיים רק כשהאבא עם הילד שבדיוק חירבן בחיתול מוותר ומזדרז פנימה כדי שהגננת כבר תהיה זאת שתחליף לו.

אני ממש פנאטי על השעות האלה. כל שנייה שמתבזבזת מבאסת לי את הצורה. ל-SMS מהעבודה אני עונה רק אם כתוב בהם "המערכת עולה באש, אתה זוכר איפה שמנו את המטף?", ובנסיעה הביתה מהגן אני מתאמן על כישורים טלפתיים. "סע כבר, יא טמפיט", משדרים הנוירוטרנסמיטרים שלי. "יאללה כבר נו, אל תנסי להחנות פה, זה ייקח שעה, מה אתה לומד לי נהיגה בשישי בבוקר, אתם לא רציניים עם התמרורים האלה של משמרות הזה"ב עכשיו".

בתחילת החודש קיימתי הערכת מצב עם היס מקס שלי וגיליתי שאני בפיגור ענק בהמון סדרות. יש לי ממש המון להשלים, והכי טוב שזה יהיה בפורמט שאני אוהב: שישי בבוקר, דממה בבית, אני רקוב על הספה בטרנינג מטונף, עם פה מעט פתוח ופירורים של פתי-בר על החזה.

ב"משחקי הכס", למשל, אני רק באמצע העונה הראשונה. זה אומר שעד עכשיו הספקתי לראות כולה 516 גפיים קטועות, 49 חורשי מזימות ו-78 סצנות דוגי סטייל בחדרים צדדיים של מצודות עתיקות. גם ב"האנטומיה של גריי" אני באיחור היסטרי, אבל שם אני שוקל לוותר כי קראתי באינטרנט על איזה גבר בקנדה שראה את כל העונות וצמח לו פות.

גם את הקטע של להחזיר את הילדים מהגן ביום שישי שיכללתי לדרגת אמנות, רק שכאן זה לא משיקולים של זמן אלא משיקולי אכילת ראש: אני פשוט עושה כמיטב יכולתי להימנע ממצב שבו אתקל בהורה הכורה.

ההורה הכורה משתייך לקבוצת אוכלוסייה הולכת וגדלה של חופרים מקצועיים. הוא בעצם בן דוד רחוק של נודניקים אחרים, כמו המתדלק המתעלק והרוקח המתבדח. טריטוריית הקינון שלו מתפרשת בכל השטח שבין הכניסה לגן בבוקר לבין הנדנדות בגינת המשחקים אחר הצהריים. הוא נוהג לפתות את טרפו בעזרת שאלה כאילו חביבה, כמו "איזה מתוקה הקטנה שלך, מה היא כבר יודעת לעשות?".

בשלב הזה, כשהוא כבר שאל שאלה אחת ברציפות, חשוב לענות לו משהו שימנע את המשך הקידוח. נגיד, "היא כבר יודעת להאיץ חלקיקים, לנגן על עוגב ולהגיד את כל ההרכב של הולנד במונדיאל 2002".

לפעמים זה לא עוזר, כי ההורה הכורה שואל את זה רק כדי להתעלם מהתשובה שלך ולספר לך משהו על הילדה הבלתי מסקרנת שלו. "ואוו, מה אתה אומר", הוא יזייף התלהבות ומיד ימשיך ב"לא, כי גם גאיה שלנו כבר נורא מפותחת. היא בדיוק סיימה לקרוא את יוליסס. בלטינית".

ובינתיים, בפינה השמאלית של המסך, רק עוד שלוש שעות ו-51 דקות לגמר "האח הגדול שהפליץ לי על הראש כל הילדות".