שירה: "ולפעמים האדם עומד מול השכינה"

שלושה שירי הכלה ושמיטה:

כנס וסגור את הדלת בבקשה

כנס וסגור את הדלת בבקשה.

שב.

אנחנו רוצים לדבר איתך.

החלטנו שאנחנו רוצים אותך.

מה שמאחד אותנו – אנחנו ואתה – זה הדיבורים

על איך שאחרים

מדברים.

הנה אתמול, למשל. הנה אתמול.

אבל נניח אם.

בכוונה

לשם ההמחשה

את המקרה הקיצוני של זה –

אבל מה אם.

וכאן ניתן

דוגמא

נשיג אותך ואף נאמר: כן, עשו את זה כבר

אבל אנחנו משתפים אותך.

מעניין, מה שאתה אומר מעניין

אנחנו יכולים לראות את זה.

אבל עכשיו זרקת אותנו

לסֶנָריו הבא, איש;

תרחיש.

שב.

אנחנו רוצים לדבר איתך.

החלטנו שאנחנו רוצים אותך.

מה שמאחד אותנו – אנחנו ואתה – זה הדיבורים

על איך שאחרים

מדברים.

הנה אתמול למשל.

הנה עכשיו.

חריצי זיכרון

מישהו סוחב את עגלת תינוקו במדרכה.

בעתיד, בנו יסחב אותו בעגלת נכים.

אם יש לו דמיון טוב, הוא יזכור חריצים מובחרים

כבר עכשיו.

בשביל רגליים אחוריות של הליכון עתידי.

משרוקיות כלבים

ולפעמים האדם עומד מול השכִינה

משרוקיות כלבים חולשות עליו אוּנה, אוּנה.

ים שמיים, צבע מים –

קו האופק מרוסק.

דם ידיים, פצע שניים –

נקרופיל של אהבה.

ולבד, לבד

תטְבֶּלי ותִתעָלי לעצב

יחד בד בבד.

ים שמיים, צבע מים –

קו האופק מרוסק.

דם ידיים, פצע שניים –

נקרופיל של אהבה.

והרחובות שכמות של עצב

גב אל גב.

ים שמיים, צבע מים –

קו האופק מרוסק.

דם ידיים, פצע שניים –

נקרופיל של אהבה.

ולבד, לבד.

ואָת, נפשו, שואלת חרש איך נפקד.

ים שמיים, צבע מים –

קו האופק מרוסק.

דם ידיים, פצע שניים –

נקרופיל של אהבה.

אודי שרבני הוא כותב. ספר הפרוזה שלו "למה אתה לא מחייך", ראה אור בהוצאת מודן.