כן, גם במוזיקת אינדי יש שמח וכפיים

קליפ השבוע

די הרבה קליפים חדשים יוצאים מדי שבוע לרשת. אלפים. די הרבה קליפים חדשים יצאו גם השבוע לרשת, ואני מודה שצפיתי ביותר מדי מהם, וזה שנחקק לי הכי עמוק בזיכרון הוא דווקא אחד הפשוטים שבהם. בעצם, כל מה שרואים בקליפ החדש של דיוויד בואי, "Valentine's day", זה את דיוויד בואי יושב על כיסא, מנגן בגיטרה חשמלית קטנה ושר את השיר. לכאורה - שעמום המחץ.

ארוחת החינם של השבוע

לחבר שלי יש תיאוריה די מוצקה על העלייה בשנים האחרונות בהרכבי אינדי שמשלבים בשירים שלהם מחיאות כפיים לפי הקצב, ושירה רבת-משתתפים. בעידן שבו הכל מפולח יותר ויותר, בו כל אחד מאתנו הוא עולם תרבותי עצמאי בתוך האייפון וכל שאר תיאורי הניכור האלה, הלב נמשך ביתר קלות להפגנת קהילתיות כזו, של מחיאות כפיים ושירה משותפת. זה עשוי להסביר, למשל, את ההצלחה יוצאת הדופן של אחת הלהקות הפושרות והחלביות ביותר בעשור האחרון, Mumford & Sons.

אני לא סגור על תקפות התיאוריה הזו, אבל היא יפה. והיא עשויה להסביר את ההצלחה הצנועה שזוכה לה בשנים האחרונות ההרכב הפנטסטי Edward Sharpe and the Magnetic Zeroes, שמוציאים עכשיו אלבום שלישי.

שארפ ולהקתו - שעל הבמה מתרחבת לכעשרה אנשים - בהחלט משתמשים הרבה מאוד במחיאות כפיים ומשתפים את רוב חברי ההרכב בשירה וצעקות. ההבדל הוא שהם לא נשמעים כאילו הם כתבו שיר סתמי ואז הוסיפו לו מחיאות כפיים וצעקות בשביל להישמע עדכניים. נשמע כאילו אצלם אין ברירה אלא

למחוא כפיים ולשיר ביחד, כי השמחה אמיתית ומדבקת.

אמן השבוע

לא אמן הפעם כי אם אלבום אוסף, ואלבום אוסף יוצא דופן. אנחנו רגילים לחשוב על אלבומי אוסף כשייכים לאחד משני סוגים: או אוסף רב-אמנים מתקופה אחת (למשל, אוסף להיטים עדכני, או אוסף נוסטלגיה מהאייטיז) או אוסף רב-תקופות של אמן אחד, מה שמכונה באופן כללי "בסט אוף". לעיתים נדירות יחסית אנחנו נתקלים באוסף רב-משתתפים וגם רב-תקופות, כשמה שמחבר בין כל השירים הוא סגנון, או צליל מסוים.