כמו בסרטים
העולם כאילו יצא מדעתו, כל העולם, גם הימין וגם השמאל, גם בתשדירי הבחירות וגם בסרטים. ולאף אחד אין מונופול על הרע או על הטוב
מבעד עיניו של איש הגון נראה העולם כאילו יצא מדעתו. מאיפה להתחיל? מהגילויים החדשים על רצח הנער אסף שטיירמן? מתשדירי הבחירות הצורמים והמזייפים?
אולי הכי בטוח להתחיל דווקא במחנה שלי: בנחום לנגנטל ובהוראותיו המצטיינות בהגינות של גנגסטר, בזבולון אורלב, שמה שדחוף לו עכשיו זה להתחפש לש"סניק ולדאוג לתיק החינוך, כשהכל מסביב בוער. בשרונמביאשלום המחייך חיוך שאינו במקומו, במקום להגיד את האמת - שכנראה שלום הוא לא יביא, ולאו דווקא באשמתו.
שאמשיך? עברתי שמאלה - בן עמי ופרס רבים מי יישב קודם עם מנהיגות אויב שידה על ההדק, ופגישותיהם מתקיימות ומתבטלות על ידי ברק בכפוף למהירות שבה לוחץ האויב ומרפה. הרב מלכיאור נשאר בכסאו כש"ישראל אחת" שהושיבה אותו שם כבר איננה מזמן, וחבריו ממימד, שניקיון והגינות היו שמותיהם הנרדפים, בולעים היום רוק ושותקים שתיקה מביישת ומכוערת.
אני משפשפת עיניים, את העיניים שלטשתי בזעזוע קודם לכן כשצפיתי בהוצאתם להורג של משתפי הפעולה הפלסטינים ובהמון המריע - וקוראת ביום שלמחרת מאמרים מופרכים הטוענים שכמונו כמוהם, מפני שגם צה"ל מחסל מחבלים. כאילו עמדנו שם והרענו בכיכר רבין ביום שבו הוצאו להורג ואנונו וקליינברג, ללא משפט. אני קוראת בתקשורת איך מסבירים שוב ושוב שפגיעה מסוימת בדמוקרטיה זה בסדר, כשמדובר בעשיית שלום. שומעת אותם משווים יציאה של אין-ברירה למלחמה, לשיחות שלום, כאילו מדובר בסימטריה לוגית מושלמת.
בייאושי אני מתנתקת מהחדשות ובוחרת סרט וידאו, "גלדיאטור", רק כדי לגלות שעשיתי טעות איומה: את קוראת ספר או רואה סרט כדי להתנתק מעט מהמציאות המופרעת, ומוצאת את עצמך מתבוננת באותה מציאות עצמה, כשהיא נשקפת מבעד לתמונות השייכות, כביכול, לעולם אחר. כשצפיתי בסרטו היפה והעקוב מדם של רידלי סקוט, ראיתי איך נראות הוצאות להורג בחסות השלטון, ראיתי איך אנשים אמיצים נאבקים על מה שיקר להם, כשמולם אנשים דבקים בכוח ובשלטון לשמו.
ראיתי את ניצני הדמוקרטיה מפציעים בקיסרות רומא, כשמולם דיקטטורה רצחנית המחפה על חולשה ופחד. ראיתי שני אנשים נאבקים על דמותה העתידית של המדינה שלהם. האם תאשימו אותי שראיתי בכל אלה גם אותנו?
לא, אני לא הולכת לעשות לכם חיים קלים. אין בכוונתי למצוא את מקביליהם של גיבורי הסרט בשני היריבים המתמודדים על השלטון בישראל. האמינו או לא, אבל לא אטען שהאיש הטוב "שלי" הוא האיש הרע של "יריבייי. זה קל מדי, ובעיקר לא נכון. אני משוכנעת שבכל אחד משני המתמודדים, כמו גם בכל אחד מאתנו, קיימים שני גיבורי הסרט – תאב הכוח מול ההגון, החלש מול הפחדן. האיש שטובת אזרחיו מול עיניו, והאיש שרק טובתו האישית מדריכה אותו. מי משניהם ינצח?
"האם ראויה רומא למותו של חיל הגון אחד?" שואלת הגיבורה ברגעיו האחרונים של הסרט, ומוסיפה: "פעם חשבנו שכן, הבה ונהפוך אותה שוב לכזו". אתם באים?
