ברוריה ומאיר כרמי נשואים לא פחות מ-52 שנה והאהבה עדיין לגמרי פורחת. נדיר זו לא מלה. ברוריה, אמנית, הסכימה לגלות את סוד חיי הנישואים המושלמים: "לדבר באופן פתוח, לא להשאיר שום דבר בבטן. לא הלכנו לישון אף פעם כועסים, אנחנו תמיד מלבנים דברים לפני שהולכים לישון ותמיד ישנים מחובקים".

ברוריה היתה בת 19 בלבד כשנישאה למאיר, סוחר יהלומים. ב-1981 עזבו את הארץ ביחד עם שני ילדיהם בעקבות משבר היהלומים, בו הפסידו מאות אלפי דולרים. כאן בלוס אנג'לס הם עבדו קשה והצליחו לעמוד מחדש על הרגליים, לקנות בית יפה בפורטר ראנץ', רק על מנת לראות אותו נהרס עד יסוד ברעידת האדמה הגדולה של 1994.

"לא חיכינו לביטוח שישלם לנו על בניית הבית מחדש והתחלנו לבנות מיד כשכולם עדיין היו בהלם מההרס", מספרת ברוריה, "היה לנו גם סיפור עם הביטוח שכיסה רק חלק קטן מהנזק. במשך שנתיים בנינו את הבית ואלו היו השנתיים המאושרות בחיי. הרגשתי חופש מוחלט. חיינו כמו בפיקניק. ישנו בחדר אחד והקבלן סידר לי תנור וכיריים ושם הייתי מבשלת ארוחות לנו ולפועלים. היו לנו מעט בגדים ומעט חפצים שהיצלנו מהרעידה והסתדרנו איתם נהדר. בדיעבד, נפטרתי מהרבה דברים כי ראיתי שלא צריך כל כך הרבה ואפשר להסתדר גם עם הרבה פחות. זו היתה תקופה מאושרת. לא הייתי צריכה לנקות, כי לא היה מה לנקות. כל יום היינו הולכים לשחק טניס, משתתפים בתחרויות, היה כיף".

את הבית החדש הם כמעט איבדו בסידרת שריפות באיזור שכילו איזורים נרחבים וגם בתים שכנים. ברוריה לא היתה דאגה לבית, רק לציורים של, ולמזל הם היו באותו הזמן בשני לוקיישנים שונים לכבוד תערוכות שהציגה. "בית אפשר לבנות מחדש, אבל את הציורים האלו אי אפשר לשחזר. יש לי למעלה מ-400 ציורים בבית, זה חתיכת אלבום משפחתי".

כשהם הבינו שיש דברים בחייהם המכניסים אותם למתחים, הם פשוט נפטרו מהם. "אני ומאיר עוקבים אחרי מה שאנו מרגישים ופועלים לפי התחושות שלנו. הוצאנו את כל האלמנטים שעשו לנו מתח בחיים. היה לנו בית דירות שהיינו משכירים והוא גרם לנו למתח, אז מכרנו אותו. יצאנו לפנסיה בגיל צעיר, אני הייתי בת 47 ומאיר בן 50, עשינו הרבה כסף ביהלומים והשקענו אותו והחלטנו שזהו זה, מהרגע הזה אנחנו פשוט נהנים מהחיים".

והם באמת נהנים מהחיים. משחקים טניס חמש פעמים בשבוע, חוזרים הביתה לאכול ארוחת צהריים, מתחרים בפתירת סודוקו. אחר כך ברוריה עולה לסטודיו לצייר ומאיר מתלווה אליה לפעמים ועובד על המסגרות. הם מבלים כל הזמן ביחד ואף פעם לא מתעייפים או משתעממים אחד מהשני.

"צריך עם זאת לתת מרחב נשימה לבן הזוג ולסמוך עליו שיעשה את הדבר הנכון", אומרת ברוריה, "מאיר למשל, אהב להמר, נתתי לו יד חופשית כי ידעתי שהוא אף פעם לא יעבור את הגבול שהקצבנו והוא באמת אף פעם לא עבר אותו ולא נתן לי סיבה מדוע לא לבטוח בו. במשך כל חיי הנישואים שלנו היו לנו חשבונות משותפים, לא היה דבר כזה, הכסף שלי והכסף שלנו, זה תמיד היה רק הכסף שלנו במשותף ואת כל ההחלטות עשינו ביחד. על מגרש הטניס אנחנו יכולים לצעוק אחד על השני ומי שיראה אותנו שם יכול לחשוב שתיכף נתגרש. אבל דווקא אלו שכל הזמן קראו אחד לשני "האני" ו"סוויט הארט", דווקא הם התגרשו".

"זוגות צריכים למצוא עניין משותף", תורמים בני הזוג עוד טיפ חשוב, "משהו ששניהם אוהבים לעשות ביחד. גם אם תשימי אותנו על אי בודד, לא יהיה לנו משעמם ביחד".

אחרי 52 שנה, מאיר עדיין מאוהב באשתו. "לפעמים הוא מסתכל עלי ואומר 'את כל כך יפה', ואני עונה לו: 'טוב, אתה חצי עיוור'. אבל בעיניו אני באמת מאוד יפה. צריך לשמור על הניצוץ הרומנטי לאורך השנים ולא לקחת כמובן מאליו אחד את השני".