ילד, נערה, קצין. השרים נזכרים ביום כיפור

(צילום: AP)

מטוס מלא סטודנטים

עם פרוץ המלחמה חזרתי מלימודים באוניברסיטת MIT בארצות הברית. המטוס היה עמוס בסטודנטים ישראליים שעזבו הכול כדי להגן על מולדתם. עם הגעתי הצטרפתי לכוח מילואים של לוחמי סיירת מטכ"ל שירד דרומה לגזרת תעלת סואץ ומשם עליתי צפונה לפקד על מבצע מיוחד.

רבים מאלה שהיו עמי במטוס נפלו בקרבות

40 שנה אחרי, כדי לשמור על הבית שלנו, מדינת ישראל, עלינו להיות מוכנים תמיד לפעול בעוצמה נגד אלה שמנסים לפגוע בנו. מאז ומתמיד יכולתנו להגן על עצמנו הייתה מפתח לקיומנו ולהבטחת עתידנו. עוצמתנו היום גדולה לאין שיעור משהייתה אז. תמיד נזכור את אלה שמסרו נפשם במלחמה הקשה ההיא כדי שנוכל לחיות בארצנו.

• ראש הממשלה בנימין נתניהו היה סטודנט כשפרצה המלחמה
  

עד היום אני בוכה

מלחמת יום הכיפורים, אני זוכר כל רגע. זוכר את השעה 14:00 בצהריים, רגעים ראשונים של מבוכה ותחושה שההורים לא יכולים להגן עליי כי זה גדול מהם. זוכר את הרדיו שפצע את קדושת הצום. את המכוניות שכבשו את מסלולי האופניים המסורתיים. זוכר את הדמעות של אימא והפנים המתוחות של אבא.

יש דברים שאני יודע ויש דברים שאני מרגיש. את מלחמת יום הכיפורים הרגשתי, ולכן היא איתי עד עצם היום הזה. בכל שנה, בתפילת נעילה, כשאני עומד לפני התיבה כשליח ציבור - אני בוכה. הבכי של אז מתגשם בדמעות עכשוויות. מתערבבים בתוכי הכאב על יוהרה וחוסר מודעות של מנהיגים, הכאב על העיוורון ועל החיסרון, על החושך וההעדר, על המוות וגם על הזכות על הארץ, והזכות לחופש וחירות. ואני? אני מבקש סליחה ומתפלל על הענווה ועל האחריות, על הפיקחון ועל אהבת האדם והארץ.

אבל יש גם תקווה. ואמונה. באדם המוסר נפשו למענם של החיים. ביכולת לבנות, להיבנות, לתקן, לשקם, לממש את החלום הגדול של הארץ הטובה הזו.

• שר החינוך שי פירון היה תלמיד יסודי כשפרצה המלחמה
  

היום אני יודעת

את המילים "פרצה מלחמה" שמעתי לראשונה מפי חבר, אבל הן חזרו שוב ושוב, עברו מפה לאוזן, משכן לחבר, מהורים לילדים. אני זוכרת את ההתלבטות ואת חוסר הוודאות: מה אם השמועות נכונות? איך יכול להיות? שנדליק את הרדיו ונחלל את היום הקדוש הזה?

השמועות גברו והלכו. הדלקנו רדיו. אני זוכרת מילים כמו "כוחותינו בולמים" שבקעו ממנו. על פני הוריי ראיתי דאגה ותחושת חוסר אונים. חשש קיומי אמיתי. הסיפורים החלו להגיע – חלקם מוגזמים, חלקם נתנו תמונת מצב אמיתית וקשה.

דאגה, חוסר אונים, חשש קיומי(צילום: דובר צה"ל)

את מה שידעתי ושמעתי אז הבנתי לעומק רק בשלב מאוחר יותר בחיי. רק כשהפכתי בעצמי לאם יכולתי להבין את המבע על פני אמי כשפתחה את הדלת ומולה עמד גבר בחאקי. הוא בא לבקש את בנו, נקש על דלתות ביתם של כל חבריו, חיפש מידע על ילדו הנעדר. עם שוך הקרבות התברר שהפך לאב שכול. ודורון, בנו השני ובן כיתתי, הפך לאח שכול.

אז לא חשבתי על מודיעין וקונספירציה, על שאננות של עם ושל הנהגה, על מה היה ניתן למנוע, על שבריריות הביטחון ומחירו היקר. אבל היום כן. היום אני יודעת שאין שעונים שמחזירים את הזמן לאחור. השיפוט, גם את ההנהגה, תמיד ייעשה בחוכמה שבדיעבד.

• שרת המשפטים ציפי לבני הייתה תלמידת תיכון כשפרצה המלחמה
  

לא שיערנו את היקף הדרמה

בחודשים שלפני המלחמה עבדתי באחת משגרירויות ישראל בעולם. את הארוחה המפסקת לפני הצום של ערב יום כיפור עשיתי אצל חברים עם אנשי מודיעין שהזהירו אותנו: מחר תפרוץ מלחמה. הם לא חשפו בפנינו פרטים ונראה שגם הם לא ידעו את כל התמונה, אבל למחרת התברר שלמרבה האסון המידע שלהם היה נכון.

לימור לבנת. תחושת ההלם היכתה בנו

הייתה זו תחושה נוראה, לשהות מחוץ לארץ כאשר בבית התחוללה מלחמה. ניתוק. חברים ובני משפחה היו בחזית וניסינו להיאחז בכל בדל מידע שמצאנו ברדיו ובטלוויזיה הזרה. את המלחמה על הבית שלנו, על המדינה שלנו, שמענו בשפה אחרת ודרך עיניים זרות ולא תמיד ידידותיות.

מלחמת יום כיפור היא הטראומה הגדולה של המדינה והטראומה הפרטית שלי.

• שרת התרבות והספורט לימור לבנת שירתה בחו"ל כשפרצה המלחמה
  

הייתי אמור לצאת הביתה

הייתי קצין בבסיס טירונים ברפיח ועמדנו לצאת הביתה אלא שאז הודיעו לנו שיש כוננות. נשארנו.

אורי אריאל. עוד לא ידענו שזאת מלחמה

אחרי יומיים התארגנה פלוגת סגל שהורכבה ממפקדים, סמלים וקצינים, ללא טירונים. היה בלגן גדול אז מצאנו כמה זחל"מים וקצת תחמושת ומקלעים והתחלנו לנוע. כשהגענו בערב לוולוג'ה שבצפון סיני כבר הבנו שזו מלחמה. הגענו למוצב בודפשט כשירדו עלינו שני מיגים שלמזלנו לא פגעו בנו.

לראשונה ראינו כלים שלנו נטושים בשטח והבנו שזה לא משחק. לקחנו את הנגמ"שים ונסענו לתעוז בשם יורם. זה היה מוצב של תותחנים. גם שם ראינו המון ציוד נטוש. היה קל לראות שהם יצאו החוצה בבהילות כדי לפרוס את הסוללות ושמטוסי האויב פגעו בהם תוך כדי. התמונות היו קשות. בשלב מסוים המצרים החלו לטווח. קפצנו לתעלות ובנסי-נסים אף אחד לא נפגע.

אריאל (מימין). לקחתי קלצ'ניקוב שלל

• שר הבינוי והשיכון אורי אריאל היה קצין בסיני כשפרצה המלחמה
  

אני לא עונה לטלפון ביום כיפור

הייתי סטודנט לתואר שלישי באוניברסיטת MIT בארה"ב. בשנים שלפני לימודיי שירתי כמ"מ בפלוגה ב' של עוזי אילת, גדוד 71, וזמן קצר כסמ"פ של גיורא רביב ז"ל, בפלוגה א'. בבוקר של 6 באוקטובר הטלפון צלצל אבל לא עניתי. אני לא עונה ביום הכיפורים. אבל הצלצול המשיך בעקשנות. הרמתי את האפרכסת ועל הקו הייתה ידידה טובה. היא סיפרה לי שהודיעו ברדיו שפרצה מלחמה ושהערבים תוקפים.

עם צאת יום הכיפורים הרמתי טלפון לשגרירות בוושינגטון וביקשתי לשוחח עם הנספח הצבאי דאז, מוטה גור, שהכירני היטב. השארתי הודעה שאני בבוסטון, ושאם צריך - שיודיע לי ואגיע. "כרגע אין צורך", ענו.

עוזי לנדאו. מה המצב? שלעכט

יומיים חלפו והחלטתי לטוס לארץ. קניתי כרטיס, ארזתי מזוודה קלה, נפרדתי מאשתי נעמי ומילדיי גיורא ומיכל, שהייתה אז בת חודש בלבד, ותוך שעתיים הייתי על מטוס בדרכי לניו יורק, ומשם - ארצה.

חיים, אבי ז"ל, חיכה לי בירידה מהמטוס. הוא היה אז חבר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. "מה המצב?", שאלתי. "שלעכט", הוא ענה ביידיש, "אבל נדפוק אותם עד הסוף. הגדוד שלך ברפידים, ממתין לצליחת התעלה". אבא היה אופטימיסט ללא תקנה.

חזרתי לפלוגה ב' כמ"מ נוסף בדיוק בזמן. כעבור יומיים החל מבצע צליחת התעלה.

• שר התיירות עוזי לנדאו היה סטודנט בבוסטון כשפרצה המלחמה
  

מודעת האבל של גדעון

כשנשמעה האזעקה הייתי ילד שטרם מלאו לו שבע שנים. גרתי עם משפחתי בקיבוץ שדה בוקר ולאורך המלחמה אני זוכר בעיקר את מודעות האבל שפורסמו בעיתונים. קשה לי לזכור מי הראה לי אותה, אולי המורה שלי, אבל הסתכלתי על מודעת אבל של חייל בשם גדעון. אני זוכר את הסיטואציה הזאת ואני זוכר שהיה לי מאוד קשה להתמודד עם זה.

גדעון סער (משמאל) ואחיו גיורא בקיבוץ

אבא שלי, שמואל, שירת כרופא בגדוד תותחנים בחזית המצרית סמוך בתעלה. דאגנו לו מאוד לאחר שלא יצר איתנו קשר כשבועיים. יום אחד סיפרה לנו אסתר, הסבתא רבא שלי, שהיא ראתה את אבא בטלוויזיה. השגנו את הצילומים מרשות השידור ואכן אבי תועד בהם. נרגענו.

• שר הפנים גדעון סער היה תלמיד בית ספר יסודי כשפרצה המלחמה
  

קו פרשת המים שלי

מלחמת יום הכיפורים שינתה את מסלול חיי. לא חשבתי על שירות קבע בצה"ל. לא תכננתי להיות קצין, בוודאי לא רמטכ"ל. בגיל 23 השאיפות שלי היו במקומות אחרים. אבל החיים מזמנים חוויות מעצבות שמשפיעות על המשך הדרך. מלחמת יום הכיפורים היא החוויה המעצבת שלי.

הייתי מילואימניק. משה יעלון במלחמת יום הכיפורים(צילום: באדיבות אליעזר מרין)

• שר הביטחון משה (בוגי) יעלון היה חייל מילואים כשפרצה המלחמה
  

לחישות בבית הכנסת

הייתי נער בן 15 בבאר שבע וגרתי בשכונה שהייתה צמודה לכביש הראשי שהוביל לכיוון דרום. בערב יום כיפור, בדרכנו הביתה לאחר התפילה, ראינו שיירת סמי-טריילרים ועליהם טנקים נוסעים בכבדות דרומה. זה היה מוזר.

למחרת, ביום כיפור, כבר היה ברור שמשהו מתרחש אבל לא ידענו מה קורה. אני זוכר איך נכנסה קבוצת אנשים לבית כנסת, לחשה על אוזני מתפללים ואלה יצאו בעקבותיהם ולא שבו לתפילה. בצהריים כבר נשמעה אזעקה. בתי הכנסת התרוקנו, כך גם הרחובות. המלחמה החלה. באר שבע לא נראתה כך מעולם ביום כיפור. רכבים עמוסים גברים עשו דרכם דרומה והייתה תחושה קשה של חוסר ודאות.

סילבן שלום בן ה-15 (שני משמאל)

את ימי המלחמה עשיתי בתחנת דלק, מחלק שתייה ועוגות לחיילים שעשו דרכם בהמוניהם לעבר החזית. עמדנו שם שעות, מציידים את החיילים בכל מה שאפשר.

המלחמה הסתיימה ב-24 באוקטובר. 40 שנים לאחר המלחמה הקשה ההיא והלקחים רבים. ישראל השתנתה מאוד בעקבות מלחמת יום כיפור. אפשר היום להבין מה חשיבות העומק האסטרטגי למניעת מלחמה ומה חשיבות הסכם שלום למניעת מלחמות, שפיכות דמים ושכול.

שר האנרגיה והמים, השר לפיתוח הנגב והגליל ולשיתוף פעולה אזורי, היה תלמיד תיכון כשפרצה המלחמה

המלחמה לא נגמרה

סיימתי את לימודיי בישיבה התיכונית "אור עציון" והמתנתי בכפר אחים לגיוס שלי. כמו רבים, את המלחמה ליוויתי דרך דיווחי החדשות, משמועות וממידע שהגיע מחברים בוגרים שכבר התגייסו.

מיד אחרי סיומה של המלחמה, בנובמבר 1973, התגייסתי לגדוד 890 של הצנחנים. כל מפקדיי היו בוגרי הקרב בחווה הסינית, שבו נהרגו ונפצעו רבים מחבריהם. הם היו בטוחים שזה לא נגמר ושבכל רגע המלחמה יכולה להתחדש ואנחנו ניקרא לקו החזית. הם פעלו להכשיר אותנו במהרה והטמיעו בנו את לקחי הקרב והמלחמה. בכל יום ובכל שעה, באימונים ובפעילות המבצעית, המלחמה ריחפה מעלינו כצל.

המלחמה ריחפה מעלינו כצל( צילום: דובר צה"ל)

עם סיום האימון המתקדם נשלחנו לאייש את מוצב צה"ל ב"תל שאנס" שברמת הגולן, שם התנהלה מלחמת התשה שנמשכה מאז סוף מלחמת יום כיפור. שמירה, סיורים, מארבים - והכול תחת אש התותחים הסוריים.

יום אחד התמקמנו בפיתולי החרמון ולפתע מטחי קטיושות הקיפו אותנו מכל עבר. לא היה בונקר להסתתר בו. היינו חשופים. כחיילים מאומנים למדנו להתמודד עם זה. מאז, בכל פעם שאני שומע שמתבצע ירי לעבר אוכלוסייה אזרחית בישראל, אני נזכר בימים ההם וחושב איך זה שכיום אזרחים - ובהם נשים, ילדים וקשישים - נאלצים להתמודד עם מצבים דומים לאלה שאנו התמודדנו איתם בתור צנחנים צעירים. ואני יודע שאנחנו חייבים לעשות הכול כדי שזה לא יקרה.

שר התחבורה ישראל כץ היה צעיר לפני גיוס כשפרצה המלחמה

(צילום: חסן שעלן)

החזית הנשכחת

חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים השתחררתי מהצבא מתפקידי כסגן מפקד פלוגה בגדוד 202 של חטיבת הצנחנים ומיד התגייסתי למשמר הגבול והוצבתי כמפקד צעיר בגזרת לבנון.

במלחמה האיומה נפלו בהגנה על המולדת כ-3,000 חיילים בחזיתות חצי האי סיני ורמת הגולן, ורק מעטים יודעים שבמשך כל שלושת השבועות של המלחמה הקשה, הגבול עם לבנון היווה זירה נוספת של עשרות תקיפות חבלניות נגד היישוב הישראלי, שטחי החקלאים וכוחות הביטחון המועטים שנותרו להגן על גיזרה זו.

לזכותם של הכוחות באזור ובהם מפקדי ולוחמי משמר הגבול, ייאמר כי כאשר בחזיתות הלחימה העיקריות נופלים לוחמים רבים - אין כל קשב ויכולת להקצות כוחות נוספים לגבול הלבנון וכי יש לעשות הכול עם מה שיש, למנוע לסכל ולשבש את פיגועי הטרור באזור.

וכך עשינו, במרץ רב בנחישות, תוך מיצוי כל הכוחות הקיימים, פעלנו ללא דרישה כלשהי לתיגבור, בגזרה ארוכה ובעייתית. נתנו למקבלי ההחלטות בצה"ל ובממשלה שקט ותחושה שיש על מי לסמוך, וליישובים באזור מעטה הגנה מלא.

וכך, במשך כל תקופת המלחמה, בהיותי בסיורים, במארבים ובפעילות המבצעית בגזרת לבנון פעלתי כאשר חלק ממני מכוון וקשוב בדאגה לחיילים ולחברים אשר את חלקם איבדתי בעודם נלחמים בגזרות האחרות. יהי זכרם ברוך!

השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ' היה מפקד במג"ב בגזרת לבנון כשפרצה המלחמה

שורות של גופות

ב-6 באוקטובר 1973 הייתי טירון ביחידת הלוחמים של הנח"ל המוצנח. יחד עם הפלוגה שלי עסקתי באימון בשטח פתוח אי שם בהררי מדבר הנגב. היינו פרוסים באוהלי סיירים זוגיים, וכשגרת עולמם של טירונים היינו מנותקים מהעולם החיצון ושקועים עמוק-עמוק בחלקת האלוהים שלנו, שכללה אימונים, טרטורים ומנוחות חטופות. עד שבעיצומה של שגרת הצהריים הבחנו בשיירה של אוטובוסים שבאה לקראתנו בדרכי העפר. לאחר כמה דקות התבררה התמונה. פרצה מלחמה.

( צילום: במחנה, מיכה פן )

• שר הרווחה מאיר כהן היה טירון נח"ל כשפרצה המלחמה
  

ריכוז והפקה: נעמה גיבורי