מזל דגים
מדוע נבחר הדג לסמל של מזל ותקווה לחיים טובים יותר? האם זו באמת מסורת יהודית ייחודית או שמא גם תרבויות אחרות רואות בדג סמל של הצלחה ומזל? מהו סודו של הדג כסמל למזל וכיצד הוא מופיע בפולקלור של עמי העולם? האם באכילת דגים בתקווה לשפר את עתידנו אנחנו מאיצים את הכחדתם בטבע?
תחילתה של שנה חדשה זהו זמן שבו העונה מתחלפת ואולי גם המזל משתנה. בזמן זה, יש מקום לתקוות חדשות, רצונות חדשים ואיחולים חדשים. קיימת גם ציפיה שהשנה הבאה עלינו לטובה, תהיה שנה שבה נוביל ונצליח ונפרה.
לכן אנו מברכים זה את זה בראש השנה "שנהיה לראש ולא לזנב". יש שעושים זאת תוך אכילת ראש של דג ובכלל מרבים באכילת דגים.
קיימת מסורות יהודית מפוארת של אכילת דגים בשבתות וחגים. מדוע אם כן נבחר הדג לסמל של מזל ותקווה לחיים טובים יותר? האם זו באמת מסורת יהודית ייחודית? או שמא גם תרבויות אחרות רואות בדג סמל של הצלחה ומזל?
מהו סודו של הדג כסמל למזל? וכיצד הוא מופיע בפולקלור של עמי העולם? ועוד דבר ייתכן ובאמת ישופר עלינו מזלנו שנאכל דגים, אך מה בדבר מזלם של הדגים? האם באכילת דגים בתקווה לשפר את פוריותנו אנו פוגעים בפוריות הדגה?
דגים שוחים ביהדות
ביהדות, דגים טהורים ומותרים לאכילה רק כאשר קיימים סנפירים וקשקשים, ככתוב - "אֶת-זֶה, תֹּאכְלוּ, מִכֹּל, אֲשֶׁר בַּמָּיִם: כֹּל אֲשֶׁר-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם, בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים--אֹתָם תֹּאכֵלוּ." (ויקרא יא,ט).
וגם "אֶת-זֶה, תֹּאכְלוּ, מִכֹּל, אֲשֶׁר בַּמָּיִם: כֹּל אֲשֶׁר-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת, תֹּאכֵלוּוְכֹל אֲשֶׁר אֵין-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת, לֹא תֹאכֵלוּ--טָמֵא הוּא, לָכֶם" (דברים י"ד, ט).
חכמינו שואלים: מכיוון שמבחן הטהרה הוא חיצוני בלבד, מה יעשה אדם שמצא חלק של דג? האם חלק זה מותר באכילה?
המשנה פותרת סוגיה זו בצורה מופלאה בזו הלשון - "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת" (מסכת נדה דף נא). כלומר, דג שיש לו קשקשים בהכרח יש לו סנפירים, ודג שיש לו סנפירים לא בהכרח שיש לו קשקשים.
מכאן, רק חלק של דג שיש בו קשקשים, מותר באכילה.אם יש בחלק הדג סנפיר אך אין בו קשקשים, אסור באכילה, זאת מכיון שקיים חשש שבכל הדג השלםלא היו קשקשים. ההבחנה הזו היא יפה ומרתקת, שכן כיצד ידעו להשכיל ולהבין זאת מבלי שהכירו את מגוון מיני הדגים הגדול המוכר היום?
אציין כי כ- 25,000 מיני דגים מוכרים היום למדע ואין אף לא דג אחד שיש לו קשקשים ואין לו סנפירים. ניתן להסיק מכך שחכמינו למדו והכירו טוב את כל מיני הדגים שהיו ידועים בשעתם, ואף השכילו להסיק על כלל סוגי הדגים מתוך המעט שהכירו.
האם קיימת קדושה באכילת דגים?
מעניין להזכיר את הקרפיון המצוי (Cyprinuscarpio) שמוכר בעיקר במנת הגפילטע פיש שנהוג לאכול ביהדות אשכנז. הקרפיון היה לדג הראשון שביות על ידי האדם ועם הזמן פיתחו זנים ללא קשקשים שהיו נוחים יותר לניקוי. מכיוון שזנים אלה לא היו כשרים בשל היעדר קשקשים, פיתחו זן מיוחד ליהודים שיש בו קו קשקשים אחד.
ככלל, אכילת דג בתרבות היהודית היא סימן לבריאות, מזל וברכה, במיוחד כשנאכל בשבת. אכילת דג בשבת היא חלק מעונג שבת וסימן למזל טוב. נזכיר את אגדת חז"ל על יוסף מוקיר שבת שהיה עני מרוד ועמל קשה לקנות דגים גדולים לסעודת השבת, משהתיישב לאכול האיר מזלו מצא מרגלית (פנינה) בבטנו של אחד הדגים.
גם באחת מזמירות ליל השבת, "מה ידידות מנוחתך", נזכרים הדגים בפזמון –"לְהִתְעַנֵּג בְּתַעֲנוּגִים, בַּרְבּוּרִים וּשְׂלָיו וְדָגִים". משפט אשר מבטא את הקדושה באכילת דגים בשבת בצורה נאה, אומר כך - "האוכל דג ביום דג, ניצל מדג",כלומר, אדם האוכל דג ביום דג (דג בגימטריה = 7 = שבת) ניצל מד"ג (ראשי תיבות של דיני גיהנום).
עוד מוזכר בספר אוצר דינים ומנהגים,"טעם לאכילת דגים בשבת לזכר מעשה בראשית, ברכה לשלשה דברים בשלושה ימים זה אחר זה.ברכה לדגים ביום ה', ברכה לאדם ביום ו' וברכה לשבת ביום ז', והוא החוט המשולש לא במהרה ינתק.
לכן אוכל אדם דגים בשבת כדי שיתברך בברכה משולשת וסימנך בנאות דש"א (דגים, שבת, אדם) ירביצני" (בני יששכר, ס' מטעמים 20).
במקורות היהודים בהם מופיע הדג הוא מוזכר לרוב כסמל לפריון, אושר ובריאות. בסעודת ראש השנה מסמלת אכילת הדג פריון ככתוב "שיפרו וירבו כדגים" (משנה ברורה תקפ"ג, ה).
יש שמיזגו את אכילת הדגים עם מנהג 'אכילת הראש' ואוכלים ראש של דג ומברכים "שנהיה לראש ולא לזנב".במיסטיקה היהודית מוזכר הדג כסמל המקושר נגד עין הרע. על פי האמונה, עין הרע אינה שולטת בדגה, זאת מכיוון שהדגים חיים מתחת למים, לשם העין הרע אינה מגיעה.
הדגים מוגנים מעין הרע?
לדגים חסרים העפעפיים ועיניהם פקוחות תמיד, נראה כי הם לעולם אינם ישנים. יש המקבילים את תכונה זו ל"שומר ישראל לא ינום ולא ישן". יש גם המקבילים את העין הפקוחה של הדג ל'עינא פקיחא דלעילא' - העין הצופה ומתבוננת מלמעלה תמיד.
גם בסיפור המבול המקראי קיים רמז שהדגים מוגנים מעין הרע. ואכן התהייה מה קרה לדגים בזמן המבול? מדוע אלוהים חס על הדגים? ולשאלות אלו הסברים ופרושים רבים, אך ייתכן ויש כאן סימן לכך שהדגים הם בעלי החיים היחידים, זולת האדם, שמחוברים תמיד לתמצית האלוהית.לכן אולי חס עליהם אלוהים בזמן המבול.ויש המיחסים להם שהם גבוהים מבחינה רוחנית, מעל כל בעלי החיים האחרים.
הדג מסמל גם בריאות, שאין רואים אף פעם דג חולה בפרט אם נידוג בים. דגים חולים או פצועים בים נטרפים מיד ולכן נדיר ביותר למצוא דג חולה בים או בנחלים. לכן האמינו שיש לדג סגולות מרפא והשתמשו בדגים כתרופות לאורך כל ההיסטוריה.
על אף כל מה שנאמר עד כה, אין היהדות רוצה ליחס לדג או לדגים מעמד אלוהי. אדרבא, היא אוסרת פולחן כלשהו לדגים. כפי שיצוין בהמשך תרבויות המזרח הקדום שָפעו בפולחן ובעבודה זרה לדגים ולאלים בדמות דגים.
במסופוטמיה עבדו לאלים דמויי דגים, במצרים הקדומה היו הדגים עצמם נחשבים לקדושים, ובסוריה סגדו לאל האטרגאטיס (Atargatis) שהיא אלת הפריון ודמותה כשל בת הים. פלג גופה התחתון של דג והעליון של אדם.
קמעות לדגים
מתוך כך התפתחה תרבות שלמה של סגידה לדגים, ואף נעזרו בדגים לפתרון בעיות ולניבוי עתידות. מובן שהיהודים באותה תקופה היו חשופים לפולחן הדגים. בחפירות ארכיאולוגיות רבות בכל העולם הישן, בפרט באזור הסהר הפורה, נמצאו קמעות וצלמיות בצורת דגים. גם בימינו ניתן למצוא קמעות בצורת דגים משולבים לרוב עם קמעות נוספות נגד עין הרע. מכיוון שהיהדות אוסרת עבודה זרה קיימת בתורה אזהרה ברורה על עבודת דגים.
כך בספר דברים, העוסק באזהרות מפני עבודה זרה, בו מפורט מה אסור לעשות – "תַּבְנִית, כָּל-רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה; תַּבְנִית כָּל-דָּגָה אֲשֶׁר-בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ"(דברים ד, יח).
בתלמוד הבבלי מסכת סנהדרין דף ס"ו מפרשים חז"ל את הכתוב בספר ויקרא י"ט פסוק כ"ו – "לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ" כך – "כגון אלו המנחשים בחולדה, בעופות ובדגים".
בעברית קיימת מילה נוספת לדג והיא 'נוּן'. בשמם של מיני דגים רבים מופיע הסיומת 'נון'. לדוגמא- שפמנון- דגשפם, אבנון-דג אבן, תוכינון- דג תוכי וכיו"ב.
האות העיברית 'נ' קרויה גם היא 'נון' והיא הושאלה מהארמית ומופיעה גם בשפה הפיניקית והערבית. עקב אמונתם והחשיבות המיסטית שנתנו תרבויות המזרח התיכון למילה ולאות נוצר הפועל 'נון' ו'נין' - המצווה לגדול ולהתרבות.
יתכן והמילה 'נין' (בן הנכד) היא גילגול של המילה 'נון', זאת מתוך ההקשר של הדגים עם הפיריון, ומה הוא פריון אם לא שפלוני מגיע לשיבה ורואה שלושה דורות שיצר?
בדרשת חז"ל מוזכר שנון נתברך שבנו הכניס את בני ישראל לארץ מכיוון ששמו כשמו של הדג. במשפחות רבות הסב והסבתא מכונים 'נוֹנוֹ' ו'נוֹנה' (סבא וסבתא באיטלקית). יתכן וגם הכינויים האלו התגלגלו מהמילה 'נון'. בהמשך נזכירגם את המילה 'נון' בהקשר של הים הקדמון בסיפורי המיתולוגיה של מצרים הקדומה.
גם אצל היהודים בימי התנ"ך וימי בית שני הדגים היו חלק מהתרבות ומחיי היום יום, אמנם לא באותה אינטנסיביות כמו העמים האחרים סביב הים התיכון.
הדיג היה ענף בעל חשיבות כלכלית, עדות לכך היא האזכור בספר ישעיהו "וְאָנוּ, הַדַּיָּגִים, וְאָבְלוּ, כָּל-מַשְׁלִיכֵי בַיְאוֹר חַכָּה; וּפֹרְשֵׂי מִכְמֹרֶת עַל-פְּנֵי-מַיִם, אֻמְלָלוּ" (ישעיהו יט, ח'). הביקוש הרב לדגים בירושלים כבר מלפני 3000 שנה נתמך לאחרונה ע"י חשיפה של עצמות דגים בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו על ידי ד"ר רם בוכניק ועמיתיו.
החוקרים סיננו בקפידה רבה את החומר היוצא מחפירות ארכיאולוגיות בכמה אתרים שהיו אתרי אשפה בימי קדם.הם חילצו עצמות דגים מן האדמה וגילו למעלה מתריסר סוגי דגים שנאכלו בעת העתיקה בירושלים.
אילו מיני דגים אהבו לאכול בעבר?
חלק ממיני הדגים הגיע מהכנרת, מהחולה ומנחלי החוף כדוגמת דגי האמנון (Cichlidae) ודגיהבינית השייכים למשפחת הקרפיוניים (Cyprinidae). חלק ממני הדגים הגיע מהים התיכון, כמו הקיפון (בורי) (Mugilidae), הדקר (לוקוס) (Serranidae), המוסר (Sciaenidae) והדניס ששייך למשפחת הספרוסיים (Sparidae) וחלק הגיע ממצרים.
הארכיאולוגים מצאו גם עצמות של מיני דגים האופייניים לנהר הנילוס כדוגמת נסיכת הנילוס
(Latesniloticus), שני מינים של שפמנוניים (Mokhokidae&Bagridae) וכן עצמות של דג הפיל (Mormyridae).
גילוי וחקר עצמות הדגים באשפתות ירושלים ובאתרים ארכיאולוגים נוספים עוזר מאד להבנת המרקם התרבותי, החומרי ואף הקולינרי של אנשי ירושלים וארץ ישראל בתקופות הקדומות. מחקר זה מלמד כי רובם הגדול של עצמות הדגים שנמצאו היו של דגים כשרים, מכאן ניתן להסיק שתושבי ירושלים אכלו דגים כשרים.
מעניין לציין כי עצמות של שפמנון מצוי (Clariasgariepinus), שהינו דג גדול ועב בשר, אך נטול קשקשים, אשר היה נפוץ מאד גם בתקופות קדומות, לא נמצאו במתחמי האשפתות של ירושלים.
בערים אחרות שחיו בהן הרבה גויים כדוגמת קיסריה נמצאו מספר רב של עצמות שפמנון מצוי. תושביה היהודים של ירושלים הקדומה כנראה אהבו מאד דגים ויתכן שהתנהל שוק דגים תוסס על יד אחד משערי העיר שזכה לכינוי "שער הדגים".
כך מוזכר בספר צפניה "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם-ה', קוֹל צְעָקָה מִשַּׁעַר הַדָּגִים" (צפניה א, י) וגם בספר דברי הימים "וְלָבוֹא בְשַׁעַר הַדָּגִים" (דברי הימים לג' יד). תושבי ירושלים אהבו מאד את הדגים עד שקנו אותם מסוחרי העיר צור אפילו בשבת -"וְהַצֹּרִים יָשְׁבוּ בָהּ מְבִיאִים דָּאג וְכָל מֶכֶר וּמֹכְרִים בַּשַּׁבָּת לִבְנֵי יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִָם"(נחמיה יג' טז).
הדגים בתרבות מצרים
התרבות המצרית לא הייתה מתפתחת לממדים המשמעותיים שהתפתחה לולא נהר הנילוס העצום. הנהר העניק לתרבות המצרית עושר רב. מלבד המים שסיפק הנילוס לחקלאות ונתיב הסחר שיצר, סיפק לתושבי מצרים גם ארוחות דגים עשירות בחלבונים.
הדגים נחשבו כמוצר מזון בסיסי אצל איכרי מצרים הקדומה, ונחשבו כמזון אהוב מאד גם אצל בני האצולה. כראיה לכך נמצאו בקברים כדי חרס מלאים בדגים מיובשים כמנחה למת. תעלות ההשקיה הביאו את הדגים עד לפתחם של בתי המצרים.
עדויות היסטוריות מתארות שבזמן השפל היו הדגים נכלאים בבריכות קטנות עד כדי כך שניתן היה ללקטם ביד. הדייג היה עשיר עד כדי כך שבני ישראל מתלוננים בנדודיהם במדבר "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם" (במדבר, יא, ה).
פולחן בעלי חיים, לרבות דגים, היה דבר נפוץ בתרבות המצרית הקדומה.הדגים נקשרו,בדרך כלל, לנושא הפוריות מכיוון שלרוב הדגים שני שקי שחלותבבטנם המלאים באלפי ביצים, סימן מובהק לפוריות גבוה. כמו כן, ניתן לראות להקות ענק של דגיגונים לאחר עונת הרבייה המעידים גם הם על פוריות טובה.
אבל לא רק פוריות סימלו הדגים, אלה הופיעו גם בהקשרים אחרים. מיני דגים מסוימים מופיעים במיתולוגיה בהקשרלאלים שונים, לעיתים עם מין ספציפי של דג,להדגיש בו תכונה מסוימת, דבר המלמד על ההבנה העמוקה שהייתה לבני התרבות המצרית בדגי האזור.
בתקופות מסוימות אכילת דגים בתרבות המצרית העתיקה היתה טאבו ואילו בזמנים אחרים אכילת דגים הייתה שגרתית ונפוצה. עדויות ארכיאולוגיות מראות קשר חזק בין אנשי התרבות המצרית העתיקה לבין הדגים. בחפירות רבות מצאו מצבורים של עצמות דגים ליד מוקדי אש המלמדים על אכילת דגים כחלק מהתפריט.
באתרים רבים נמצאו ציורים, פסלים ודקרוציות שונות של דגים שסמלו שפע ופיריון. דגים משמשים גם בכתב החרטומים ויש סימן שונה למיני הדגים השונים. בין השאר ניתן לזהות את האמנון, הבורי, בינית היאור, דג הפיל ואפילו 'אבו-נפחה'.
בעוד שבמקרים מסוימים הוצג הדג כקדוש במקרים אחרים הוצג בצורה שליליתולעיתים גם כהתגלמות הרוע עצמו. הסיבות שיכלו לקשור את הדגים עם הצדדים השלילים של החיים היו בראש ובראשונה הקושי הרב לשמרם לאורך זמן ללא המלחה, והריח החריך הנודף מהם זמן קצר לאחר שהוצאו מן המים. גם החיים בחושך המסתורי מתחת למימיוהעכורים ומלאי הסחופת של הנילוס עלולים לגרום לקונוטציות אפלוליות ושליליות.
על פי התפישה המצרית, עוד לפני שהיו קימים האלים בעולם, היה רק רצף מימי וחשוך."נו" או "נון" היה האל שהיווה את המרחב האינסופי של מים ללא תנועה. ייתכן והמילה "נון" הקשורה כל כך למים, לנילוס ולים, אומצה על ידי בני ישראל, וכינו בשם "נון" את כל החיות שחיו במים.
מקובל גם לקשר את האל 'אוזיריס' לדגים. אוזיריס הוא שמו היוני של אל המוות המצרי אוסיר. לאוזריס היו אח ושתי אחיות. אוזיריס נשאלאשה את אחותו איזיס,ויחד הביאו לעולם את התרבות. הוא נחשב כמי שיצר את הארגון של הארץ ותירבת אותה. שלט בכל מקורות הכח של מצרים והביא לצמיחה ושפע.
מימי הנון (אותם מים קמאיים) היו נתונים לפיקוחו והוא השתית חקלאות המנצלת את תופעת הגאות והשפלביאור. אחיו 'סת' שנא אותו וניסה להורגו בכמה הזדמנויות. סת חתך את גופו לפיסות קטנות ופיזרן בכל מצרים.
איזיס אשתו, אספה את כל החתיכות ובעזרת כשפים החזירה אותו לחיי נצח. אולם, כאשר הושלמה מלאכת האיחוי התברר כי חסר את איבר מינו של האל כיוון שזה נבלע על ידי דג. מסיבה זו נחשבו הדגים ליצורים טמאים בעיני חלק מהמצרים הקדמונים.
ה'אוכסירינכוס' (Oxyrhynchus) בשמו המצרי-יוני שמשמעותו "מחודד חוטם", שהאמינו כי נוצר מאיבר מינו או מפצעיו של אוזריס, נחשב דווקא לקדוש. שמו העממי של האוכסירינכוס הוא'דג הפיל' (Mormyruskannume), לדג מראה מוזר שראשו מתארך לחרטום מחודד, ומכאן שמו.
יתכן שתכונה זו גם קשרה אותו לסיפור של אוזריס עקב צורתו הפאלית של ראשו של דג זה. באזור מסוים במעלה היאור היה ידוע כי תושביו סגדו לאוכסירינכוס ולכן לא אכלו אותו. יתרהמזו, כל דג שעלה בחכה היה אסור במאכל מהחשש שקרס החכה פגע באחד מהדגים הקדושים.
הדג היה כל כך קדוש עד שעיר שלמה קרויה על שמו.קיים תיעוד שבעיר זו אף פרצו מהומות בין תושבי העיר לתושבי העיר הסמוכה כי אכלו את דגי האוכסירינכוס.
הדגים בתרבות הסהר הפורה
בדומה לתרבות מצרים גם התרבות המסופוטמית הושפעה מהנהרות הגדולים שחצו אותה. פרוש השם "מסופוטמיה" ביונית הוא "מסוס" – בין, "פוטמוס" – הנהרות,כלומר בין הנהרות– הפרת והחידקל.
ברור שתרבות שמתקיימת בין נהרות תהייה קשורה גם בדגים שבשטחה. הדייג במסופוטמיה היה מפותח מאד וכלל שיטות שונות. חלק מהדגים נלכדו בתעלות ההשקיה שנחפרו, והיו אף כאלה שחפרו תעלה במיוחד לצורך דייג.
סביב הדייג התפתחה תעשיית שימורים גדולה שהייתה מקור חלבונים ללא תלות בעונה. אחת ממנות הדגים המשומרים נקראה 'צַחֲנָה' והייתה ידוע בריחה החריף. המילה 'צחנה' מתארת בעברית ריח חזק ודוחה.
את הידע על דרכי הדייג והיחס שנתנו לדגים במסופוטמיה אנו לומדים בעיקר מתעודות חרס שעליהן מתוארים בכתב יתדות הסכמים יומיומיים הקשורים בדיג ובדגים. בניגוד לשפע ציורים מפורטים של הדגים בהם קושטו הקברים במצרים, במסופוטמיה הדג הופיע בציורים בעיקר כצללית, לרוב כצללית של דג הבינית.
האל הבבלי 'אֶאָה' (Ea) שהוא גלגול של האל אֶנְקִי מהמיתולוגיה השומרית, היה גם אל המים האחראי על כל הימים והנהרות.אל זה מתואר כגבר שלובש גלימה בצורת דג. ראש הדג מונח על ראש הגבר וגוף הדג נופל על גבו ורגליו. אנשי הדת, שהיו מזוהים עם 'אֶאָה',עסקו לרוב בגירוש שדים, ומתוארים כמי שלבשו גלימות קשקשים כסימן ועדות לאלאאה. בארם נהריים היתה בריכה שהכילה דגי קרפיון, ואלה היו מקודשים לאל אאה.
גופתה של תיאמת - אלת הים הקדמון הבבלית, נגזרה לשתיים על ידי אויבה מורדוך - האל הבורא. מגופה, כך על פי המיתולוגיה הבבלית, נבראו השמים וארץ. תיאמת יצרה יצור שחציו אדם וחציו דג, בדומה לבת-ים, ושלחה אותו להילחם במורדוך.
עם הזמן שחלף האגדה השתנתה בעוברה מפה לאוזן והדמות הגברית הפכה נשית ופלג הגוף העליון היה בעל פנים נשיות וחזה נשי. זהו למעשה ראשיתו של מיתוס בנות-הים הידועות. בארצות הלבנט סגדו לדמויות אלו עוד יותר מאשר בתרבות בבל. האלה הסורית אטארגאטיס
(Atargatis) או המקבילה הפיניקית דרקטו (Derceto), שהייתה אחת מדמויותיה של עשתורת, מופיעות במקרים רבים כחצי אישה וחצי דג.
אמונה זו זלגה אפילו לנַבּטים שחיו במדבר הצחיח נטול הימים והדגים. ייתכן וההשראה לדמויות בנות הים והאלות שהוזכרו מגיעה דווקא מהיונקים הימיים ולא מהדגים. יש הסבורים שהתחשאים (Sirenia) (פרות הים) הם מקור ההשראה.
בכתביו של הסופר והיסטוריון הבבלי הלניסטי 'ברוסוס' שחי במאה ה-3 לפנה"ס, מתואר יצור בשם אוֹאַנאֶס (Oannes) שהוא שילוב בין דג ואדם. הוא זה אשר לימד את בני האדם את תורת הכתב, החקלאות המדעים והאומנויות. האמונה ביצור שחציו דג וחציו אדם "נדדה" מתרבות אנשי
מסופוטמיה לתרבות של תושבי סוריה וישראל.
חלק מהחוקרים סבורים שהאל 'דגון' המוזכר בספר שמואל "וַיִּקְחוּ פְלִשְׁתִּים אֶת-אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וַיָּבִאוּ אֹתוֹ בֵּית דָּגוֹן; וַיַּצִּיגוּ אֹתוֹ, אֵצֶל דָּגוֹן" (שמואל א', ה', ב) הוא האל שהיה אל הדייג הפלישתי וגם הוא לבש צורה של בן-ים. אך כנראה וטענה זו אינה נכונה ואילו רק השם שמזכיר את המילה העברית דג, גרמה לבלבול, אך 'דגון' היה גלגול של אל החקלאות והצמחייה הבבלי 'דגן'.
דגים ביוון ורומא
הדגים היוו חלק בלתי נפרד מחיי היום יום של יוון ורומא. הם מופיעים בפסיפסים, נרות שמן, קמעות, פרסקאות, תכשיטים וחפצים רבים אחרים. פריט בולט במיוחד הוא 'צלחת-דגים' (פינאקס), שעליה הגישו מנת דגים, את העצמות הניחו בשקע ייעודי במרכז הצלחת. על צלחות אלו לרוב יש ציורים של דגים ויצורי ים נוספים.
הציור מדויק כל כך עד שאפשר לזהות בקלות את מין הדג אותו צייר האומן. צלחות אלו היו בשימוש יומיומי,תחילה הופיעו בדרום איטליה ומשם נדדו לכל רחבי האימפריה. היוונים היו הראשונים לעשות סדר בעולם הדגים ואפשר לומר שהתחילו את מדע האיכטיולוגיה – חקר הדגים. הם הראשונים שחילקו את מיני הדגים לקבוצות ולמשפחות. מתוך דיוק הפרטים בפסיפסים ניתן לראות שאנשי רומא ויוון הכירו את הדגים למיניהם, לפרטי פרטים.
במיתולוגיה מופיע טריטון, בנו של פוסידון (אל האוקיאנוסים והימים)ושל הנימפה אמפיטריטה. טריטון הוא שליח המצולות,גופו הוא כשל בן-ים, פלג גופו העליון של אדם והתחתון של דג. סוג של דו-חי ממשפחת הסלמנדריים קיבל את השם טריטון (Triturus), ולו נציג יחיד בישראל, טריטון הפסים (Triturusvittatus).
בתולות הים או בנות הים (Mermaid), שהן למעשה גלגול של האל הבבלי 'אֶאָה' כפי שצוין, גם הן חצי דג חצי אדם.בנות הים משתלבות בסיפורי המיתולוגיה של יוון ורומא.
בתולות הים מוזכרות גם בכתבים יהודיים מאוחרים לדוגמה החיד"א הקדוש (חיים יוסף דוד אזולאי) כותב בספר "מדבר קדימות" מערכת ד': "דג יש בים שקורין סירינ"ה מחציו ולמעלה כדמות אשה בתולה ומחציו ולמטה כתבנית דג ומקום משכנה בסלעים ומקומות מסוכנים בים ומדי עבור איזה ספינה תתחיל לשורר ולזמר בקול נעים הרבה עד כי תפיל חבלי שינה על כל אנשי האניה, ואחר כך נכנסת לתוכה והורגת ואוכלת יושביה" (ס' קטן נקרא צמח צדיק פרק יז).
הדגים בנצרות
בנצרות הדג הוא אחד הסמלים הקדומים והנפוצים ביותר. אחת המשמעויות הבולטות והחשובות שניתנו לו היא זיהויו עם ישו, בן האלוהים, עצמו. סימן הדג הופיע כבר בראשיתה של הנצרות, במאות הראשונות לספירה. הסמל שימש כסימן סוד של הנוצרים ומוכר היום כסימן "דג ישו".לסימן התווספה המילה דג ביוונית - איכטיוס (ΙΧΘΥΣ) - שזוהתה כנוטריקון: "Ίησοῦς Χριστός, Θεοῦ Υἱός, Σωτήρ"
ובלטינית: Iēsous Christos, Theou Yios, Sōtēr, ובתרגום לעברית, "ישוע, בן האל, המושיע".
פעמים רבות מופיע צורת דג שהכיתוב ΙΧΘΥΣ מופיע בתוכה או לצידה. דג ישו הפך בשנים האחרונות לסמל מובהק של הנצרות הפרוטסטנטית באמריקה. אפשר למצוא את הסמל הזה בכל חפץ ,בתי עסק, מכוניות ואפילו קעקועים.
אציין כי קיים דמיון רב בין שמו של ישו המשול לדג לבין דמותו המקראית של יהושע בן נון (יהושוע בן הדג). ייתכן וזה צירוף מקרים,אך יתכן כי הבחירה בשם ישו וההמשלה לדג לא היו מקריים אלה נועדו בכדי להזכיר מנהיג גדול קדום שהכניס את בני ישראל לארץ כנען וגאל את בני ישראל מהשהות במדבר, ובכך לרומם את דמותו של ישו.
הנצרות מתכנסת לאמונה באל אחד ולמשיח ישו הנצרתי. בהינתן שישו נולד בנצרת ועבר להפיץ את תורתו בחופי הכנרתניתן להניח שכל הדגים המדוברים בברית החדשה הם דגי הכנרת. ישו עוזב את ביתו שבגליל ויורד לחופי הכנרת שם מתחיל לאסוף אליו תלמידים.הוא פונה לדייגי הכנרת לאנדרי ושמעון בר יונה, תושבי בית צידא, וגם ליעקב ויוחנן, תושבי כפר נחום.
מבין תלמידיו, שמעון מוביל בנאמנותו ובעבודתו בקודש. לכן ישו משנה את שמו ל'כיפא' שמשמעותו סלע בארמית או 'פטרוס' ביוונית. ישו הפך את תלמידיו מדייגים של דגים ל"דייגים" של אנשים או במילים אחרות מפיצי הבשורה.
הסיפור בברית החדשה המזוהה יותר מכל עם דגים, זהו 'נס הלחם והדגים'. כאן מצליח ישו להאכיל חמשת אלפים אנשים מחמש ככרות לחם ושני דגים. סלסלה ובה חמש ככרות לחם ושני דגים לצידה הפכו לסמל בנצרות, זכר לנס הגדול. סמל זה מופיע גם בפסיפס של רצפת כנסייה המתוארכת למאה החמישית לספירה השוכנת על יד כפר נחום במקום המכונה עין שבע או טבח'ה .(Tabgha)
לכבודו של פטרוס הקדוש ולזכר נס הלחם והדגים נקרא אחד ממני האמנון (Tilapia) של הכנרת טברנון סימון כנרתי (Tristramellasimonissimonis). הנוצרים מכנים את אמנונים תחת השם - דג פטרוס הקדוש (St. Peter's fish) לזכר הדייג הקדוש שמעון בר יונה, הלא הוא פטרוס הקדוש.
האמנונים אומנם אינם קדושים בנצרות והמאמינים אינם סוגדים להם אבל הם בהחלט סממן נוצרי חשוב. בעברית השם 'אמנון' מורכב משתי מילים: אם –אמא ונון – דג. האמנון קיבל את הכינוי דג האמא מכיוון שבחלק מהמינים יש דאגה הורית ארוכה שבשיאה האם מכנסת את כל הצעירים לתוך פיה בשעת סכנה. בערבית מכונה האמנון "מוּשְט". פרוש המילה הוא מסרק. זאת בשל זנבו המזכיר בצורתו מסרק כינים.
הדגים בתרבויות נוספות
ניתן למצוא את הדגים בתרבויות בכל רחבי הגלובוס, וקצרה היריעה מלהציג את כל הסיפורים, האמונות והחפצים השונים הקשורים בדגים. במיתולוגיה ההודית, למשל, מופיע הדג פעם כאוואטר של האל וישנו (Vishnu) המכונה מאציה (Matsya)ובמקום אחר מתואר 'ארונה' אל המים ההודי כרוכב על דג גדול. בעמי צפון אפריקה המוסלמית מקובל השימוש בביטוי "הדג ישמור עליך" ביטוי המשמש נגד עין הרע.
עמים אחרים מאמינים כי נפש הדג מתגלגלת לנפש האדם וההיפך. כך למשל בשבטים באוסטרליה, אסיה ואפריקה. בארצות אחרות אכילת הדג היא טאבו מכיוון שנחשב לקדוש מאד או לטמא מאד, כך בעמים מסוימים באירופה.ואחרון נזכיר כאן גם את מזל דגים בגלגל המזלות, "בן מזל דגים" הוא מי שנולד בין ה-19 בפברואר לבין ה-20 במרץ, ביהדות חודש אדר הוא החודש של מזל דגים, שסימנו שני דגים צמודים.
פעמים רבות מתוארים הדגים קשורים זה לזה, זאת משום שבמיתולוגיה היוונית צמד הדגים היו למעשה אפרודיטה וארוס, לאחר ששינו את צורתם במטרה לברוח מהטייפון. הם נקשרו זה לזה בכדי להישאר צמודים בזרמי הים ולא לאובד.
הדגים משתלבים גם בפולקלור של העת החדשה. אנשי צפון אפריקה מצרפים קמעות דגים ל'חמסה' המגנה גם היא מפני עין הרע. קמעות דגים נמצאים גם בישראל של ימינו ומקובל להוסיף אותם לתכשיטים ושרשראות מזל. וכקוריוז מצאתי את הדג גם בשפת האינטרנט והמסרונים המודרנית של המאה העשרים ואחת - ><(((°>.
לבסוף, חשוב להזכיר שוב כי למרות שהדגים מושרשים עמוק בתוך תרבויות העולם מצבם של אוכלוסיות הדגים בכל רחבי הגלובוס רע ביותר. הביקוש לדגים הולך וגובר בעוד שכמות הדגים בימים והנהרות הולכת ופוחתת בקצב מסחרר. לצערי,לא נעשים מספיק מאמצי שימור על דגת העולם, ונכון המצב גם בישראל, שחוקי הדייג שלה מתבססים על חוקי המנדט הבריטי ואינם מעודכנים כמתבקש.
אוכלים את הדגים ושומרים על הטבע?
בסביבה הימית נשארה האנושות חברה של ציידים לקטים. בדיוק כמו שחיינו ביבשה טרם המהפכה החקלאית שהתרחשה לפני כ- 10,000 שנה.
יחד עם העלייה באוכלוסיית האנשים בעולם, עולה הביקוש לדגי מאכל. וכך נוצר מצב בו יש ניצול של משאב הדגה העולמי שאינו בר קיימא, או במילים אחרות - ככל שישנם יותר ויותר אנשים, צריכים לדוג יותר ויותר דגים ומכאן שכמות הדגים בים קטנה.
אין מספיק זמן לאוכלוסיות הדגים להתאושש, דבר המוביל לירידה מסחררת בכמותם, בגודלם ומגוון המינים השונים.
אז מה באמת אפשר לעשות בכדי להציל את הדגה?
להעלות את המודעות לנושא זה, לחנך לשמירת טבע ימית. יש לפעול לתיחום של שמורות טבע ימיות, בהם יחול איסור על דייג מכל סוג שהוא.
שמורות אלו יאפשרו קיום אוכלוסיות דגים יציבות שיאוששו אוכלוסיות הנפגעות מדייג. הגבלת הדייג המסחרי ואכיפה מוגברת על דייג בלתי חוקי. הגבלות על הדייג הספורטיבי שיכללו הגבלות על מספר הדגים שאפשר לדוג ביום, על גודל הדגים וסוג הדגים. איסור על דייג של מינים טריטוריאלים כמו דגי הדקר (לוקוס) למיניהם ומינים נדירים, ואלו רק חלק מהפעולות שניתן לעשות בכדי לשמור על דגי הים התיכון בישראל.
בארצות מסוימות בעולם החוקים וההגבלות האלו כבר מתרחשים והציבור מודע ומשתף פעולה. אצלנו בישראל ישנם שני גורמים האחראים על הדייג: האגף לדיג ולחקלאות מים הפועל במסגרת משרד החקלאות ומתוקף סמכותו בחוק על פי פקודת הדיג המנדטורית מ- 1937. ורשות הטבע והגנים.
מה אתם יכולים לעשות?
אם בחרתם לאכול דגים, הימנעו מאכילת דגי-ים, בקשו דגי בריכה כגון לברק, מוסר, ברמונדי, בורי, דניס ובאס הפסים. אלו כולם דגי מים מלוחים, שמגדלים בתעשיית החקלאות הימית. טעמם משובח בדיוק כמו זה של דגי הים ולעיתים טוב יותר. בכך שתבקשו דגים אלו תורידו את הביקוש לדגים מהים, תעודדו את תחום החקלאות הימית ותהנו מארוחת דג משובחת וכמובן למזל טוב ופריון.
ארבל לוי, ביולוג ימי, פעיל סביבתי, מדריך טיולים וצלם טבע, גר ברעננה
לפנייה לכתב/ת 
