גלובטרוטר
נולד בהולנד, גדל בספרד, שיחק באנגליה, אימן במלטה, מנהל בישראל. אין מה לדבר, ג'ורדי קרויף ראה כדור
תובנות של שחקן
כדורגל היה דרך החיים שלי. זה הדבר שבו אני משקיע את האנרגיות שלי, את המחשבות היומיומיות, את השאיפות, את כל מה שלא קשור לחיים הפרטיים שלי. כדורגל היה המשחק שהרגשתי אליו תשוקה כשהייתי קטן. התשוקה הזאת נשארה, אבל היום היא אחרת. זה כבר לא הדבר הכי חשוב בחיי. כבר הבנתי שהמשפחה והבריאות הם הדברים החשובים באמת. אבל גם במצב הדברים הזה כדורגל דורש כל העת הטענה מחודשת של המחשבה. יכול להיות שהרעיונות שהיו לי לפני שנה כבר לא מתאימים. אתה צריך כל הזמן לרענן את עצמך.
אני אוהב מאוד כדורגל, אבל כשאתעייף ממנו אעזוב. ללא ספק. כרגע זאת בחירה שלי, אני לא צריך לעבוד בכדורגל כדי להתפרנס. הרסתי לעצמי את הגוף במהלך קריירת המשחק - עברתי 12 ניתוחים, הברכיים שלי הרוסות, אני לא מסוגל היום לעשות ג'וגינג של חמישה מטר ואסור לי לבעוט בכדור - אבל השנים האלה סידרו אותי לכל החיים מבחינה כלכלית. אז אני עושה את העבודה כי אני נהנה ממנה. ייתכן מאוד שבאחד הימים אחליט להפסיק לעבוד בכדורגל, או שאפסיק לעבוד בכלל.
השאלה הגדולה היא מה אתה לומד מהקריירה שלך. הרי רק מזכייה בתארים אתה לא יכול ללכת לסופרמרקט. אתה לא יכול ללכת ולומר "זכיתי בשמונה תארים, תנו לי בבקשה שלושה כיכרות לחם". לכן את הקריירה צריך לשפוט לא רק על פי תארים אלא גם על פי מה שלמדת. ואני למדתי הרבה דברים וגם יישמתי אותם.
פרשתי ממשחק פעיל רק לפני שלוש שנים. זה אומר שאני צעיר מדי או מבוגר מדי? היו לי למעשה שתי קריירות. אחת הייתה קריירה רצינית בברצלונה, במנצ'סטר יונייטד ובאלאבס, והשנייה קלילה יותר, באוקראינה ובמלטה. איזה שחקן הייתי? בוא נגיד שיש שחקנים נצחיים, אגדות, כאלה שזוכרים אותם גם אחרי 30 שנה, ואני לא הייתי כזה. הייתי בן תמותה כמו 99 אחוז מהכדורגלנים: באים, עושים את העבודה ונשכחים אחרי שהם פורשים. כזה הייתי.
אני חושב שככדורגלן לא באמת הגשמתי את הפוטנציאל שהיה לי. הייתי מהיר מאוד, בעיקר ביציאה מהמקום, למרות שהייתי גבוה. היה לי משחק ראש טוב - אני חושב ש-30 אחוז מהשערים שלי הובקעו בראש - ולא היה הבדל בין רגל ימין לשמאל. זה אולי נשמע כמו התפארות, אבל באמת שלא היה הבדל. אין לי מושג איך זה קרה, אבל בעטתי בעיטות חופשיות וקרנות בשמאל ופנדלים בימין. מבחינה טכנית היה לי את כל מה שצריך, אבל כנראה שלא הייתי מספיק חזק מבחינה מנטלית.
הפציעות ותקופות ההתאוששות הארוכות גרמו לי לתסכול עצום, אבל זה גם חישל אותי. להיות שמונה חודשים על קביים כשאתה לא יכול לדרוך על כף הרגל וצריך להתחיל ללמוד ללכת מחדש - זה מחזק אותך. כיום, כשיש לי שחקן פצוע בקבוצה, אני מבין אותו. אני יודע כמה תשומת לב הוא צריך, כפי שאני הייתי צריך. כל הדברים הקשים שעברו עלי כשחקן עזרו לי לעשות את הדברים היום בדרך שונה. לכל מצב קשה יש פיתרון. בכל דבר שלילי יש גם פן חיובי.
ניסיון של מנג'ר
כשהגעתי למלטה ב-2009 לא בדיוק ידעתי מה אני רוצה לעשות. חשבתי שאהיה שחקן ועוזר מאמן. כשהבנתי שאני לא רוצה להיות מאמן, הלכתי לכיוון של מנהל מקצועי. אני אוהב את הצד העסקי של הכדורגל, את הוויכוחים והדיונים, את בניית הסגל.
אהבתי מאוד את משחקי המחשב האלה שבהם אתה רוכש שחקנים, מחתים אותם על חוזה, מוכר אותם. זה הצד בכדורגל שאני הכי אוהב היום. חוץ מזה למדתי מינהל עסקים באוניברסיטה בברצלונה במשך שלוש שנים, ויש לי תואר בשיווק מהתקופה במנצ'סטר. במהלך הפציעה הקשה שלי הבנתי עד כמה המקצוע הזה מסוכן ושאסור להסתמך רק עליו. הבנתי שאני חייב למצוא אלטרנטיבות, ושאם ארוויח כסף, אשקיע אותו בלי להסתכן.
כמובן שלא הקשבתי לעצמי, אבל לפחות למדתי באוניברסיטה. האמת היא שההורים שלי חייבו אותי ללמוד. הייתי מספיק מבוגר בשביל לסרב, אבל הלכתי ללמוד בכל זאת ואני לא מתחרט. אגב, עשיתי גם שלושה קורסי אימון וחסר לי עוד אחד כדי לקבל את התעודה. אולי עוד אשלים את החסר. לא כי אני רוצה לאמן, אלא כדי שכשאדבר עם מאמן הקבוצה שלי, אהיה במצב זהה לשלו. שהמאמנים יסתכלו עלי כאחד מהם.
אחרי שפרשתי היה לי רק כדור אחד בקנה, ואם הייתי יורה ומחטיא לא הייתה לי הזדמנות נוספת. לכן התחלתי לעבוד כמנהל מקצועי במדינות קטנות, שם יכולתי לבנות ולהכין את עצמי להמשך הדרך. רציתי לבוא מוכן למדינות הכדורגל המובילות. מה שאהבתי מאוד בקפריסין, למשל, זה שאף אחד לא עירער על ההחלטות שלי. מה שאמרתי, זה מה שקרה. בקבוצות הגדולות המצב שונה: שם לפעמים הנשיא מחליט ולפעמים המאמן. במדינות הקטנות יש למנהל המקצועי יותר אחריות, ואני אוהב את זה. ברור שאני עושה טעויות, אבל אני מאוד ביקורתי כלפי עצמי ויודע לתקן מהר. עם הזמן גם התרגלתי למנטליות המזרח תיכונית. ואז הגיעה מכבי.
היו לי הצעות מאנגליה, מספרד, משש הליגות הבאמת הכי טובות באירופה. אבל הרגשתי שעדיין לא הגיע הזמן. אני לא מרגיש שאני צריך להוכיח את עצמי למישהו - לא לאוהדים, לא לתקשורת, לא למישהו בספרד. אני מוכיח את עצמי לעצמי, וכמובן לבעלים של מכבי תל אביב, מיץ' גולדהאר. הגאווה הכי גדולה שלי זה שבסוף העונה, האיש שנתן בי את אמונו היה מרוצה ממני.
היסטוריה של הולנדי
בגמר המונדיאל ב-2010, בין ספרד להולנד, לא הייתה לי נבחרת מועדפת. לא היו לי רגשות. אני מרגיש יותר ספרדי מהולנדי, אבל שיחקתי בנבחרת הולנד ויש לי כבוד למדינות קטנות שמגיעות להישגים גדולים. אני מכיר שחקנים משתי הנבחרות, לכן זה לא שינה לי.
יש רק חמישה שחקנים בהיסטוריה ששיחקו בנבחרת הולנד בלי ששיחקו אי-פעם בקבוצה הולנדית. אני אחד מהם. הייתי קרוב פעם לחתימה באייאקס, אבל האמת היא שהכדורגל ההולנדי מעולם לא משך אותי. בנבחרת לא הרגשתי אאוטסיידר - היו שם שחקנים שהגיעו מהליגות של ספרד, אנגליה, איטליה, גרמניה - אבל כשארוחת הערב הייתה בשבע, אז כן, זה היה מוזר. בספרד אוכלים מאוחר.
הייתה לי גם אפשרות לייצג את ספרד. תמיד אמרתי שאחליט אם לייצג אותה או את הולנד רק כשאקבל זימון לנבחרת הבוגרת, ואז קיבלתי זימון במקביל משני הצדדים: לנבחרת האולימפית של ספרד לאולימפיאדת אטלנטה 1996, ולנבחרת הבוגרת של הולנד לאליפות אירופה של אותה שנה. חשבתי והחלטתי ללכת על ההצעה הגדולה יותר, גם בגלל סגנון המשחק שלי, שחשבתי שמתאים יותר לנבחרת הולנד. ההחלטה לא התבססה על איזו מדינה אני אוהב יותר. זאת הייתה החלטה מקצועית. האוהדים
של נבחרת הולנד שמחו מאוד. הם היו בטוחים שיוהן קרויף חוזר לשחק.
כבשתי את השער הראשון של הולנד ביורו 96' באנגליה, נגד שווייץ. אני תמיד מתלוצץ שאני מלך השערים של הולנד בטורניר, כי דניס ברגקאמפ ופטריק קלייברט כבשו גם הם שער אחד. פתחתי בכל המשחקים, עד שברבע הגמר הפסדנו לצרפת בפנדלים.
בחרתי בנבחרת הולנד ואני מדבר הולנדית (אם כי זה דורש ממני להתרכז), אבל אני קודם כל ספרדי. ליתר דיוק קטלאני. אחר כך ספרדי, ולבסוף הולנדי. נולדתי בהולנד, אבל אחרי שמונה ימים כבר הייתי בספרד. גדלתי בספרד, אני מרגיש ספרדי במנטליות. לאמסטרדם אני לא מגיע, גם לא לחופשות. אין לי כמעט משפחה בהולנד: אחותי גרה בספרד וההורים שלי חיים בה כבר יותר מ-30 שנה. אין לי שום דבר נגד הולנד, אבל כשיש לי זמן חופשי אני נוסע לבקר את הילדים שלי בספרד. השורשים של הורי הם הולנדים, אבל השורשים שלי ספרדיים. ארוחת ערב אני אוכל בעשר וחצי.
מנטליות של ספרדי
היו לי שלוש שנים נפלאות באלאבס הבאסקית. אני חושב ששם למדתי הכי הרבה על הכדורגל האמיתי. למדתי ש-30 אחוז מהשערים מובקעים ממצבים נייחים. למדתי שהדבר הכי קשה בכדורגל זה לשחק רע ולנצח. לכן, כשמכבי משחקת רע ומנצחת וכולם מתלוננים, אני אומר, על מה אתם מתלוננים? הרי בדרך כלל כשאתה משחק רע, אתה מפסיד. וכשליריבה יש 20 מצבי הבקעה ואתה מנצח משער בדקה האחרונה מקרן, ואתה יודע שגנבת שלוש נקודות, זאת הרגשה מצוינת. גם את זה למדתי באלאבס. אני קורא לזה כדורגל ריאליסטי.
לעולם לא אשכח את גמר גביע אופ"א נגד ליברפול ב-2001. הם כבר הובילו 1:3, ואני הבקעתי בדקה ה-89 את ה־4:4. בסוף הם ניצחו 4:5 בהארכה, ועוד משער עצמי. הרגשתי איום ונורא בסיום המשחק. להבקיע ארבעה שערים בגמר אירופי ולהפסיד? בהארכה כבר היינו עם תשעה שחקנים על המגרש, ושער הניצחון של ליברפול היה שער זהב שאפילו לא השאיר לנו הזדמנות להשוות.
אבל כשאני מביט לאחור על המשחק הזה, אני חש גאווה. היינו חבורה של גברים. לא היינו הקבוצה הכי מקצוענית, בנסיעות כל אחד היה מגיע עם חולצה מהבית, אבל היינו קבוצה. כל יום חמישי היינו יוצאים לארוחת ערב שהתחילה ב-11 והסתיימה בשתיים, ואחר כך היינו חוגגים כל הלילה, חוזרים הביתה בשש בבוקר אם בכלל, ומגיעים לאימון. המאמן היה בהלם, אבל אף אחד מהשחקנים לא התלונן ולא זייף. היינו גברים.
למרות הזיכרונות היפים האלה, הקבוצה שאני אוהד הייתה ונשארה ברצלונה. לא משנה מי הנשיא, מי המאמן, מי השחקנים. לפעמים אני כועס - למשל, ההעזבה של אריק אבידל הייתה טעות גדולה מאוד - אבל זאת הקבוצה שלי. הרי שם התחלתי את הקריירה. המשחק הראשון שלי בהרכב היה בליגת האלופות נגד מנצ'סטר יונייטד. הייתי בן 20, והרגנו אותם. 0:4 עם צמדים של רומאריו וסטויצ'קוב. זה היה משחק גדול, ואני חושב שהייתה לו השפעה על ההחלטה של אלכס פרגוסון להביא אותי בהמשך ליונייטד.
קרוב לפרגוסון
כשהייתי בן 21 עברתי פציעה קשה ולא שיחקתי שמונה חודשים. כשהחלמתי וחזרתי לשחק, אבי פוטר ממשרת המאמן. ידעתי שגם אני עומד לסיים את דרכי בברצלונה, אבל רציתי להישאר. חשבתי שזה לא הוגן שאעזוב בגלל הפוליטיקה הפנימית במועדון. בדיעבד זה היה לטובה מבחינה כלכלית, כי בברצלונה היה לי חוזה צנוע של שחקן נוער. מהבחינה הזאת, המעבר ליונייטד ב-1996 היה מצוין.
הבכורה שלי ביונייטד הייתה נגד ווימבלדון, באותו משחק שבו דייויד בקהאם הבקיע מאמצע המגרש. עשר דקות אחר כך ניסיתי גם אני, אבל הכדור טס ליציע. בסוף העונה זכינו באליפות. היה לי הכבוד לשחק שם במשך ארבע עונות. ותאמין לי, אם ביונייטד לא מרוצים משחקן, הוא בחוץ אחרי משחק אחד. גם כשהחוזה שלי הסתיים הם רצו לחדש אותו, למרות שלא הייתי שחקן הרכב.
הדבר החשוב ביותר שאלכס פרגוסון עשה במנצ'סטר יונייטד זה לשלוט בכל. אף אחד לא יכול אפילו לצפות באימון בלי אישור שלו, והוא יכול למנוע מעיתונאי לדווח על משחק אם הוא רוצה בכך. הוא שולט בכל ובכולם. אם הרגזת אותו, אתה תרגיש את זה. זה מה שנתן למועדון יציבות כזאת.
אני חושב שאת האובססיה שלי ליציבות ולסביבת עבודה נקייה לקחתי משם. זה היה לא ייאמן. כשחקן, לא היית צריך לדאוג לשום דבר. התרכזת אך ורק בכדורגל. וזה רק בזכותו של פרגוסון. הוא לא נתן לתקשורת להפריע לו בחדר ההלבשה, לא נתן להם להכניס רגל. גם השחקנים ידעו: מי שמסתבך עם פרגוסון מוצא את עצמו בחוץ. אני מנסה ליישם את זה גם במכבי, למרות שזה מאבק מאוד קשה.
להיות 26 שנה בתפקיד המנג'ר, כשהכדורגל כל הזמן משתנה, זה מדהים. לפרגוסון הייתה יכולת להתעדכן, ומובן שיש לו עין נפלאה לזיהוי כישרונות. ומעל לכל, הוא לא חשש לקחת החלטות קשות, וגם ידע מתי לקחת אותן. גם כשכולם אמרו לו שהוא משוגע. בסוף הוא תמיד צדק.
את גמר ליגת האלופות של 1999 בין יונייטד לבאיירן מינכן ראיתי בקאמפ נואו. הייתי אז מושאל לסלטה ויגו, אבל יונייטד הזמינו אותי למשחק. הרגשתי חלק מהקבוצה, כי שיחקתי בתחילת אותה עונה כמה משחקים בשלב הבתים.
אני חושב שאם לא הייתי מושאל, היה לי סיכוי לשחק בגמר, כי פול סקולס ורוי קין היו מושעים. אז לא זכיתי במדליה, אבל הייתי עם השחקנים בחדר ההלבשה בחגיגות של אחרי הניצחון. מה שכן, לא ראיתי את שני השערים. באיירן הובילה 0:1, ושתי דקות לסיום ירדתי לכיוון חדר ההלבשה. ואז שמעתי את השאגה ואמרתי, פאק, מה אני עושה עכשיו? מדהים איך בשתי דקות הכל השתנה, מעצב עצום לשמחה אדירה.
הערכתי מאוד את העובדה שהמועדון, השחקנים ופרגוסון החשיבו אותי כחלק מהקבוצה והזמינו אותי. זה אלגנטי. אלה הם פרטים, לכאורה קטנים, שאני חושב עליהם. לכן בסוף העונה שעברה הזמנו את השחקנים שעזבו בינואר לחגוג איתנו את האליפות.
כשהייתי ביונייטד שיחקתי מול איל ברקוביץ' ב־3:6 המפורסם על סאות'המפטון. הוא היה שחקן מצוין, ואני גם אוהב את הפרשנות שלו. אני אוהב אנשים שיש להם דעה, במיוחד כאלה שהיו שחקנים. אני יכול להסכים איתו או לא, אבל אני מכבד את דעתו. לעומת זאת יש לי בעיה עם אנשים שרוצים לצעוק יותר חזק מכל אחד אחר, אבל אין להם דרך להוכיח שהם יודעים על מה הם מדברים. אם מעולם לא הרחת את הריח בתוך חדר ההלבשה, לא חווית את האמוציות האלה - ברגעים השמחים, אבל בעיקר בעצובים - לעולם לא תבין כדורגל ב-100 אחוז.
כשהושאלתי לסלטה, אגב, הכרתי את חיים רביבו. הוא היה שחקן מצוין, רגל שמאל פנטסטית. התקשרתי אליו כדי לקבל עצה כשקיבלתי את הג'וב במכבי תל אביב, והוא נתן לי כמה טיפים חשובים. דיברתי גם עם דודו אוואט. אחרי תשע שנים בספרד, הוא כבר חושב כמו ספרדי. הוא יכול היה לתת לי את ההשוואות הנכונות.
רחוק מהילדים
אני לא יודע כמה זמן עוד אשאר במכבי. אני נווד מטבעי. אוהב לנסוע לפה ולשם, להכיר תרבויות חדשות. המטרה שלי היא להשפיע על הקבוצה שבה אני עובד. אני עושה טעויות אולי יותר מכל אחד אחר, אבל בסופו של דבר אני רוצה לקדם את הקבוצה שלי. כמה זמן זה ייקח? לא יודע. באוקראינה ובקפריסין הייתי שנתיים. זו השנה השנייה שלי בישראל. אין לדעת.
יגיע הרגע שבו ארצה להיות קרוב לילדים שלי בברצלונה, ולאט לאט הרגע הזה מתקרב. בעניין הזה מכבי מאוד התחשבה בי. כשהגעתי לישראל הבהרתי שהילדים שלי באים לפני כל דבר אחר, ואם יש בעיה עם זה, אני לא חותם. זה אחד הדברים שאני מאוד מעריך מצד הנהלת מכבי - הדרך האנושית שבה הם התייחסו אלי.
קשה לי לחיות רחוק מהילדים. אני מנסה לבקר כמה שיותר: בכריסמס, שלושה שבועות בקיץ, חמישה ימים בימי ההולדת. פעם או פעמיים בשנה גם הם מגיעים לבקר. בפעם האחרונה שזה קרה, אחרי דקה נשמעה האזעקה בתל אביב.
הבן שלי משחק בבית ספר לכדורגל, אבל אני לא לוחץ עליו. ברור שהוא רוצה להיות כדורגלן מקצועני, כל ילד בן עשר רוצה. הכי חשוב שהוא ייהנה מכדורגל. אני בהחלט אשמח אם הוא יהיה כדורגלן, אבל זה תלוי בו. כדורגל הוא מקצוע קשה, אבל גם מהנה. אם אתה מספיק חזק, לך על זה.
לפנייה לכתב/ת 
