בדרך אל האוזן

בהתחלה יש רעיון לשיר. איזה המהום, איזה צירוף של שתי מילים. אחר כך באה עבודה שחורה: עוד חרוז, עוד שורה, עוד תיבה והרבה פעמים לחבוט את הראש בפסנתר. אבל את כל זה קשה מאוד להסביר, אז אני מספרת על מה שבא אחר כך. מה שעובר על שיר מרגע שנכתב ועד שאתם שומעים אותו ברדיו. תהליך לא קצר, לא פשוט ולא זול של עיבוד, הפקה, הקלטה, עריכה, מיקס, מאסטרינג, גרפיקה, שיווק, יחסי ציבור והפצה, שבו הרבה אנשים מוכשרים מאוד עוסקים בהרבה פרטים קטנים מאוד.

אני נמצאת בתהליך כזה ממש עכשיו, לקראת הקלטות האלבום הרביעי שלי שיצא בחודשים הקרובים. כדי להסביר דברים פשוט ונהיר נתרכז בשיר אחד מתוכו, "ציפור זהב", שהלחנתי למילים של ביאליק. זה שיר על בחורה ששולחת ציפור זהב לחפש לה אהוב, או במילים אחרות - לחוצת חתונה. אני יכולה להגיד שאני לא כזאת, אבל אתם לא תאמינו לי, אז בואו נעבור הלאה.

"נו, ססאמק, מה הטלפון של גיספן?"(אילן ספירא)

"ציפור זהב" מסתובב איתי כבר כמה שנים. הלחנתי אותו עוד לפני האלבום הקודם, אבל הוא לא הרגיש שייך לאלבום ההוא וגם לא הייתי בטוחה שאני רוצה לשיר מילים של פסיכומטרי. שירים יד מי שיודע מה זה עפאים. כדי לא לשכוח אותו הקלטתי סקיצה ביתית בפסנתר, ומדי פעם הוא היה קופץ לי בשאפל ומזכיר לי שהוא קיים. מאז עברו עליו כמה הרפתקאות: כמה זמרות רצו אותו (מאוחר מדי, ליידיז), וביצעתי אותו בפסטיבל הזמר של רשות השידור (בחיים לא שתיתי כל כך הרבה לפני שידור חי). עכשיו מגיע רגע האמת שלו.

לצערי הרב, גם שיר של ביאליק וגם מפיק מוזיקלי מעולה כמו שותפי לחיים ולאלבום הנוכחי - אדם בן אמיתי - זה לא מספיק. משימה מורכבת לא פחות מהמוזיקה עצמה היא להגיע אל הקהל. אלא שזה כבר נושא גדול יותר משיר כזה או אחר, ואמרנו שהולכים פשוט ונהיר, אז הנה איך שזה הולך לעבוד: אם זה כתוב כמו הפתיח הזה, זה קטע שעוסק בהכנה של "ציפור זהב". לעומת זאת, אם זה כתוב ככה, אני מנצלת את ההזדמנות כדי להגיד כמה דברים על תעשיית המוזיקה בישראל, ועל עצמי בתוכה.

שנתחיל?

משרטטים

המשימה שלנו להיום היא להקליט גיידים (מלשון guide), סקיצות פשוטות של שירה וגיטרה לארבעת השירים שנעבוד עליהם, כדי שלנגנים יהיה מה לשמוע באוזניים כשהם מקליטים את הכלים. לכאורה, משימה פשוטה לאור העובדה שיש כבר מילים ולחן וזמרת וגיטרה, אלא שלמעשה מדובר בהזדמנות אחרונה לקבל כמה החלטות גורליות. והיום הזה מתוקתק בהתאם.

10:00: אדם ואני מתייצבים בסטודיו הקטן שלנו בדרום תל אביב.

10:20: אדם ואני חוזרים הביתה להביא סטנד למיקרופון ששכחנו.

10:21: אדם נזכר שהסטנד נמצא בעצם בפיצרייה ברחוב קינג ג'ורג'.

10:50: אנחנו בפיצרייה ברחוב קינג ג'ורג'.

11:15: שוב בסטודיו. אדם הולך להביא מיתרים חדשים כי הישנים לא

נשמעים טוב.

11:45: אדם מתקשר ומבקש שאבוא לחנות עם הארנק שלו. מה לעשות, הוא מהבחורים שיוצאים מהבית עם שקית זבל ועולים איתה למונית. או מהבחורים שפעם שרפו בטעות את הדירה שלהם.

עכשיו, כשאנחנו מוכנים, הדבר הראשון - ואולי הכי חשוב לאופי השיר - הוא להחליט על גרוב. אם להסביר את זה ממש גרוע, הגרוב הוא התבנית הריתמית הבסיסית. כמעט כל שיר במקצב של ארבעה רבעים יכול להיות מעובד כבלדה, כשיר רוק, בסגנון קאנטרי או בסגנון טנגו. אלה לא הגדרות מחייבות מבחינה סגנונית, אלא שמות מוסכמים לגרוב מסוים. מעבד מוצלח ידע למצוא לשיר את הגרוב הנכון וגם את התלבושת הכי מחמיאה לו ולזמר, תלבושת שכוללת את הכלים המלווים ואת התפקידים שהכלים האלה ינגנו.

"טוב, מה אפשר לנתק? אני רוצה להדליק דוד"(אילן ספירא)

אני נוהגת להיעזר בשירים קיימים כנקודת התייחסות שמסבירה לעצמי ולאחרים איך השיר צריך להישמע, אבל אדם לא צריך את זה. אם אני מסוגלת לבנות עיבוד בשכבות (תופים, בס, גיטרות), אז הוא יכול לשמוע תזמור שלם בתוך הראש שלו, כולל קולות רקע, כינורות וקרן יער, כך שחלק ניכר מהתהליך שלנו כולל אותו הולך במעגלים בחדר וחושב, ואותי עוברת על הפיד בטוויטר. ככה זה כשבן זוגך הוא איש הגשם.

אחרי שהבנו את הסגנון הכללי של השיר צריך לבחור סולם וקצב. כמה גבוה או נמוך, מהר או לאט אשיר את השיר הזה. זה אולי נשמע בנאלי, אבל המפיקים הכי גדולים יתעכבו לפעמים ימים שלמים על ההחלטות האלה: סולם סול מינור או לה מינור. 90 ביטים לדקה (לא, זה נשמע מרדים) או אולי 100 (לא, אני נשמעת היסטרית). אחר כך בוחרים מבנה: פזמון אחד או כפול? קטע אינסטרומנטלי? סולו קלרינט?

בשיר שלנו יש המון אופציות. כולן נשמעות טוב, אבל אנחנו מחפשים את הטובה מכולן ומנגנים את השיר שבע או שמונה פעמים מהתחלה עד הסוף עד שמגיעים למבנה האידיאלי. אחרי שחצינו את הגשר הזה נקליט את השיר על קליק - מטרונום ממוחשב אצלי באוזניות ששומר עלי לא לצאת מהקצב. זאת לא צריכה להיות השירה הסופית, אבל היא חייבת להיות טובה מספיק בשביל לבסס עליה עיבוד שלם.

18:00: סיימנו להקליט ארבע סקיצות. אני לא בטוחה בכולן, אבל צריך לתת גם לאוזניים לנוח. מחר נקשיב שוב למה שהקלטנו היום.

למה אני כותבת שירים? נדמה לי שאני חייבת. מה הופך שיר לשיר טוב? אלוהים יודע. הנוסחה היחידה שאני יכולה להציע היא טקסט אינטליגנטי + מלודיה מעניינת + עיבוד קולע + קסם. מוג'ו. אבקת פיות. איך שלא תרצו לקרוא לנעלם הזה.

מה הופך שיר למצליח? המתווכים שלו. גם היום, ב-2013, כדי להגיע אליכם אני זקוקה לרדיו, לעיתונים, לאתרים הגדולים, לטלוויזיה. הרשת מלאה באמנים מוכשרים ומעניינים, אבל למעט כמה ג'אנקיז שמוכנים לחפש בעצמם את האלבום הבא ששווה להאזין לו, השפע מבלבל מדי. ניסיתם לבחור פעם סרט ב-VOD בלי לדעת מראש מה אתם מחפשים?

גם אני נעזרת במתווכים כדי לשמוע מוזיקה חדשה. בלוגים של פלצנים בעיקר, אבל עדיין, מישהו עושה בשבילי את עבודת הסינון. ככל שמתווכים רבים יותר יחליטו לקדם את המוזיקה שלי, ככה היא תגיע לאוזניים רבות יותר.

מתלבטים

אני במשרדי "קסטה", החברה שמספקת לי שירותי יח"צ, עיצוב ושיווק. יש לי פגישה עם יונתן קרן, שנכנס לחיי באזור האלבום השלישי שלי ומאז אני לא נותנת לו ללכת.

יונתן מנהל צוות צעיר שמאמין בניהול קמפיינים יצירתיים במיוחד. בסינגל הקודם שלי, "מהנדסת מחשבים", הוצאנו משחק מחשב במקום וידאו קליפ ואתר עם תרגום השיר לשפת קוד (30 אלף כניסות ביומיים, בייבי). זה אומר שאכלנו אותה, כי עכשיו אנחנו צריכים לעמוד בסטנדרטים של עצמנו, ולך תשווק שיר של ביאליק.

"אני אראה לה מה זה 'תסדר את הבית, אני שמה את הראש לחצי שעה'"(אילן ספירא)

אבל מה לעשות, תפקידנו להביא אותו לאוזניים של אנשים. אז עכשיו יושבים יונתן (מנכ"ל), מאי הרמלך (שיווק) ואני (אני) מסביב לשולחן וזורקים רעיונות, כמה מהם מביכים מכדי להעלות על נייר. בדיוק כשבא לנו למות, מאי מציעה רעיון למערכון רשת, ויונתן נזכר במשהו שהוא קרא פעם באיזה בלוג, והגלגלים מתחילים להסתובב.

"שיר אהבה פשוט" מכירים? בטח מכירים. כשהוא יצא ב-2006, הוא היה מושמע בגלגלצ שבע ושמונה פעמים ביום. שמעתם אותו בכל פעם שנכנסתם לאוטו, בכל פעם שהדלקתם טלוויזיה, בכל פעם שהטלפון של מישהי צלצל. לא משנה אם אהבתם או לא אהבתם, הוא הלך כדרכם של להיטים גדולים: הם פורצים את כל המחסומים ואיכשהו מגיעים אליכם לאוזן.

גלגלצ של השנים ההן הייתה תחנה שממציאה אמנים. הנה תרשים הזרימה: סינגל בפלייליסט>הופעה בכל תוכניות האירוח>שער ב"7 לילות/ימים">זאפה מלא מפה לפה>אלבום זהב. כל מה שאמן היה צריך זה שסינגל אחד מהאלבום יושמע בגלגלצ. לי היו ארבעה.

בשנים שלפני סוף שלטון הפלייליסט, משמעותה של הצלחה גדולה הייתה שמישהי כמו סבתא שלכם הייתה מכירה מישהי כמוני. וסבתא שלכם כנראה מכירה אותי.

קאט לשבע שנים קדימה. לסבתא שלכם אין מושג מי זה שר עכשיו ברדיו, עורכים מוזיקליים מודים שכבר אי אפשר להפוך שירים ללהיטים, ויחצנים מרימים ידיים: כבר אי אפשר להפוך אמן חדש לכוכב אמיתי. איך זה קרה? הצפה.

חברות התקליטים היו פעם המסנן שלכם. האנשים בחליפות - המטאפוריות, כן? כאן נועלים סנדלים ומזיעים בבית השחי - היו בוחרים עבורכם את האמנים והלהקות עם פוטנציאל הרווח הגדול ביותר. היום כל טמבל יכול להקליט אלבום, ונדמה שרובם באמת עושים את זה.

כל אחד יכול לשכור משרד יח"צ ולשלוח סינגל לרדיו. ושלא תבינו לא נכון, זה אדיר בעיני. אבל עם כל הכוכבים הנולדים, יוצאי/פליטי וילדים עם אבא עשיר, אל תחנות הרדיו מגיעים היום כמאה סינגלים חדשים בשבוע.

הפצצת הסינגלים הזו היא רק חלק מהסיפור. שירים מופצים היום באופן דיגיטלי באמצעות שירותים כמו "פטיפון" ו"לינקטון". כדי לבלוט בתוך הערימה העצומה הזאת רוב השירים מגובים בשירותיו של יחצן. תפקידו לשכנע את העורכים ברדיו ובשאר המדיה שמדובר בשיר מוצלח שכדאי לשדר ולתת לו במה.

אצל רוב היחצנים זה כולל טלפונים ומיילים נלהבים עם הרבה יותר מדי סימני קריאה, שהעורכים העייפים מקבלים עשרות מהם ביום. הם יכולים לספר עד מחר ש"כל מה שצריך זה שיר טוב" וחלקם כנראה מאמינים בזה, אבל זה פשוט לא נכון. מה שצריך זה שיר טוב שגם יגיע איכשהו אל ראש הערימה.

מקליטים

יום אולפן הוא יום חג. הסטודיו בדרום תל אביב ממלא בהצלחה את רוב המשימות היומיומיות, כך שיוצא לי לשכור אולפן רק כשמקליטים אלבום. לשם החגיגיות אני מכינה עוגות לצוות ולובשת את הבגדים הכי מכוערים שלי, בדרך כלל אנסמבל של כפכפי אצבע וחולצה גזורה של טיול מים לים. אם אני הולכת למתוח את מגבלות כושר הריכוז שלי ב-12 עד 16 השעות הבאות, לפחות שיהיה לי נוח.

יום אולפן הוא גם יום מלחיץ. כל דבר עולה כסף - הטכנאי, שעות האולפן והנגנים - ולכן הכל גם מוגבל בזמן. בכל רגע נתון צריך להחליט אם יש לנו את זה או שננסה משהו אחר. מצד אחד לא תהיה לנו הזדמנות נוספת; מצד שני, אם נקליט אינסוף טייקים, לא נספיק הכל וגם נצטרך בסוף לשבת ולהקשיב לכולם כדי לבחור, שזה סיוט.

את התופים והבס מקליטים לפני כולם. בין אם מנגנים אותם חי ובין אם מתכנתים אותם על מחשב, הם הבסיס של השיר. שימו לב איך זזות הרגליים שלכם כשאתם שומעים שיר טוב: זה תמיד עם התופים או הבס. פעם היו קוראים לזה "חטיבת הקצב".

כמו תמיד, מתחילים בסאונד תופים: מתן אפרת המתופף דופק המון פעמים ממש חזק על אותו התוף, ומדי פעם מתכופף להדק או לשחרר בורג בלתי נראה בתהליך שעלול לגרום נזק מוחי לכל אדם שאינו המתופף או הטכנאי. כששניהם מרוצים ואחרי מה שמרגיש כמו נצח, הם מתפנים לתוף הבא. בסך הכל יש שבעה כאלה. מתוך חיבה ליכולות הקוגניטיביות שלי אני יוצאת מהחדר.

בצהריים מגיע הבסיסט צוקי דבוסק, מחבר את הגיטרה וכמה אפקטים, מבקש לסובב כמה כפתורים כדי להגיע לסאונד שהוא אוהב, וזהו. הוא מוכן. צוקי ומתן הם מקצוענים אמיתיים, פרופסורים של תופים ובס. יש להם טכניקה ושליטה מדהימה בכלים, והם קולטים מהר ועובדים מהר. אם יוצא לכם להיתקל במוזיקאים ברמה הזאת, סביר להניח שהם בילו את גיל ההתבגרות שלהם סגורים בחדר והתאמנו שש שעות ביום בזמן שאתם הייתם עסוקים בלרכוש כישורי חיים. אני, אגב, הייתי עסוקה בלגלח את הראש ולהרגיש בלתי מובנת.

יש מפיקים מוזיקליים שאומרים לנגנים בדיוק מה לנגן בהקלטה, מביאים תווים או מסבירים בעל פה. יש כאלה שמגדילים לעשות, מתכנתים מראש את כל התפקידים על מחשב ושולחים לנגנים כדי שילמדו ויבואו מוכנים. אדם רק מדריך ומותח גבולות גזרה בזמן שצוקי ומתן נותנים את שלהם. הם מתווכחים, מחליפים מיקרופונים, מנסים תוף סנייר אחר, מורידים קומפרסיה, בודקים תפקיד אחר.

קצת בעייתי לתאר סאונד במילים - יש סיפור ידוע על זמרת שמבקשת מהסאונדמן שלה "יותר סגול" במיקרופון - אבל אנחנו מכירים היטב ומצליחים להבין אחד את השני. וגם אם לא, אנחנו אוהבים את התהליך מספיק בשביל לעשות את זה כל היום. לראייה, רק באזור חמש אנחנו מתיישבים לאכול צהריים. שיפודים וחומוס-צ'יפס-סלט. מתן מבקש את שלו בלי פחמימות (איך שגלגל מסתובב. לפני חמש שנים הם עוד צחקו עלי עם הסלט ארומה והדיאט קולה שלי. היום הם שואלים אותי כמה קלוריות יש בפיתה. 250).

גלגלצ שומרת על מעמדה כתחנה המואזנת ביותר בישראל מאז היווסדה. במקום השני: רשת ב'. במקומות השלישי והרביעי: גלי צה"ל ורשת ג'. שימו לב ששתיים מתוך ארבע התחנות המואזנות ביותר במדינה אינן תחנות המוקדשות למוזיקה אלא לדיבורים. מעניין, לא?

רוב התחנות שמשדרות בעיקר מוזיקה לא משתמשות בשיטת הפלייליסט של גלגלצ, מה שהופך את האופי שלהן לאקלקטי הרבה יותר. ב-88FM, לדוגמה, כל תוכנית מציגה עולם מוזיקלי שונה לחלוטין. בתחנה כזאת לא סביר שתשמעו שיר אחד פעמיים ביום, מה שהופך אותה ליצרנית להיטים קטנה מאוד.

בדרך כלל מופיעים בין עשרת השירים המושמעים ביותר ברדיו רק שיר אחד או שניים שאינם ים-תיכוניים. שיהיה ברור, אני האחרונה שתצעק "קיפוח!", בעיקר כי אני באה ממשפחה של מפא"יניקים שהיו די מבסוטים כשהמצב היה הפוך לגמרי. עד לפני שנים ספורות, תחנות הרדיו לא שידרו מוזיקה ים תיכונית בכלל. היום הרבה תחנות רדיו אזוריות מקדישות את רוב שעות השידור לאמנים ולמוזיקה ים תיכונית. היצע וביקוש, ידידי, היצע וביקוש.

המודל הכלכלי של האמנים האלה שונה לחלוטין משלי. אני מתפרנסת בעיקר מתמלוגים ומהופעות פתוחות, ואמנים ים תיכוניים נשענים הרבה יותר על אירועים פרטיים. ובצדק, כי בניגוד אלי הם יודעים להרים מסיבה. לשם השוואה, לאחרונה הוזמנתי להופיע במסיבת יום הולדת והקדשתי לכלת השמחה שיר של חווה אלברשטיין. שלא תבינו לא נכון, היא ממש שמחה, אבל כמו שמש"קית ת"ש של חבר במילואים שאלה אותו: "שנביא לחבר'ה קריוקי מזרחי או שירים עצובים?".

מתעייפים

בסביבות שש וחצי כולם מתחילים לאבד את זה. היה לנו יום אולפן מלא תקלות טכניות ועד עכשיו הספקנו להקליט רק שני שירים - "ציפור זהב" ביניהם - מתוך ארבעה. אדם עצבני, הנגנים עייפים. ואני? שום דבר כבר לא נשמע לי טוב בשלב הזה, ואני משתעשעת ברעיון לגנוז את השיר ואת האלבום, להפסיק לכתוב שירים ולהחליף מקצוע. זה השלב שמפריד בין הילדים לגברים, או הילדות לנשים.

אדם ואני יוצאים החוצה, מחליפים סטירות לחי מטאפוריות, נושמים עמוק וחוזרים פנימה. אחרי כמה ניסיונות זה נשמע יותר טוב. אנחנו מסיימים להקליט בתשע בערב, ואז אני מבקשת לפתוח לי מיקרופון. מוזר, יש לי נטייה לשיר טייקים מוצלחים כשאני במצב צבירה של משהו דרוס. באולפן הספציפי הזה יש מיקרופון אחד שעולה 5,000 דולר, ומאז שגיליתי אותו אני לא מוכנה להקליט שירה בשום מיקרופון אחר. אני שרה שלוש פעמים את "ציפור זהב". יש לנו את זה.

לכתוב שירים זה עסק משתלם. כלומר, לכתוב שירים מצליחים זה עסק משתלם. בהנחה שלא העברת את הזכויות על השיר לאף אחד אחר - כי מוזיקאים נוטים לעשות דברים מטופשים כאלה - שיר שמצליח ברדיו יכול לארגן לך משכורת שנתית.

שירים מצליחים ממשיכים להתנגן לאורך שנים, והם הנכס העיקרי שלנו, היוצרים. הם הפנסיה שלנו, רק שלהבדיל, שום דנקנר או תשובה או בן דב לא יכול לקחת מהם ביס. הערך שלהם לא יורד. אם תשימו לב, כל האמנים הכי גדולים שלנו הם כותבי שירים. ולא בכדי: קשה לשרוד בתעשייה כל-כך קטנה בלי כמה מקורות שונים של הכנסה.

קריירה של אמן רציני תמיד תחווה עליות ומורדות, אלבומים מצליחים או כושלים, אבל רק אמנים חרוצים שמייצרים מסה אמיתית של שירים מחזיקים מעמד. יש אמנים גדולים ששרים גרוע ואמנים ענקיים שהם לא מלכי או מלכות היופי, אבל אף אחד עוד לא הצליח בגדול עם שירים גרועים. זאת לפחות דעתי.

מעצבים

שוב ב"קסטה". יונתן ואני עוברים ביחד על סקיצות ששלחה דפנה אייזנברג, המעצבת. אני מניחה שאחרי הטירונות שהעברנו אותה בעיצוב משחק המחשב לסינגל הקודם, כולל הומאז' לאומה תורמן והחרב של האטורי האנזו ב"להרוג את ביל", לעצב סינגל שהוא סתם נורא יפה זה סוג של חופשה. דורון, מהנדס המחשבים האהוב עלי, כבר התחיל לעבוד על האתר לסינגל. הוא מתלונן שמסורבל לעבוד עם עברית ושהוא שונא את זה. אנחנו מסכימים שלא ריאלי מבחינתי להתחיל לכתוב שירים באנגלית רק כי זאת שפה יותר קלה לתכנות, והוא חוזר לעבודה.

אני נכנסת למשרד של יהל ידלין, היח"צנית, שתכף תצטרך לשכנע את כל העולם שהשיר הזה הוא הדבר הכי טוב שקרה אי פעם למוזיקה הישראלית. עוזר שהיא באמת אוהבת את השיר; פחות עוזר שכל היח"צנים בארץ מנסים לעשות אותו דבר עם שירים אחרים.

יהל בוחנת את האופציות שלנו לראיונות ולסיקור של הסינגל כשיֵצא. אנחנו מדסקסות את האפשרויות: להזמין צוות צילום להקלטות בשבוע הבא? להזמין כתב לאולפן? לתת בלעדיות למישהו? לשלוח לכולם?

עם הזמן למדתי להתייחס לתקשורת כמו לחתולה שלי. כששתינו מעוניינות, היא באה להתלטף ולגרגר וזה די נעים. אם היא לא רוצה אין טעם לרדוף אחריה, כי הרי זה ייגמר בביס. לפעמים אקבל ביס גם סתם, בלי סיבה, פשוט כי ככה זה עם חתולים. אין טעם לחכות שהיא תהפוך את עורה ותביא לי את נעלי הבית. בריאיון הראשון שנתתי אי-פעם, העיתונאית מצאה לנכון לרמוז שאני מתעוררת מינית מכלי מטבח. מזה למדתי שעיתונאים שמראיינים אותי לא בהכרח עושים את זה כי הם נורא אוהבים מוזיקה ומוזיקאים, וזה כל מה שתשמעו ממני בנושא.

בכל יום ממוצע יש בתל אביב משהו כמו 15 הופעות. אחת או שתיים גדולות והשאר בינוניות, קטנות וזערוריות. בכל יום ממוצע מוזיקאים עושים חזרות, סוחבים מגברים, פותחים ותולים פוסטרים. עכשיו, לפני שאתם ממהרים להגיד שהכסף הגדול הוא בהופעות ולצאת אידיוטים אם במקרה יש מוזיקאי בסביבה, הנה עובדה: רוב ההופעות האלה לא יכסו את עצמן.

הוצאות הופעה עיקריות כוללות אנשי צוות (נגנים, סאונד, תאורה, הפקה), אוכל ושתייה, ציוד הגברה ותאורה, הסעה ופרסום. מחיר כרטיס נע בין 40 ל-110 שקל, תלוי באמן, וכולל מע"מ. המועדון לוקח 30% מהכרטיסים שנמכרו, ומשרד הבוקינג - זה שקובע את ההופעות - לוקח 25% מהרווח. אמנים רבים חתומים אצל מנהלים שגוזרים אחוזים נוספים מהרווח הסופי, וזאת באמת ההזדמנות לשאול אם עוד מישהו רוצה לקחת מהכסף שלי, כי הבאתי פנקס צ'קים.

אין בארץ הרבה הופעות גדולות או מועדונים שיכולים לארח הופעות גדולות, פשוט כי אין בארץ הרבה קהל שרוצה לראות הופעות. מה שיותר נפוץ הוא מקומות קטנטנים, פאבים ובתי קפה שפזורים מדן ועד אילת ומאפשרים הופעות קטנות של נגן אחד או שניים מול גג 100 צופים. אם אתם לא גרים במרכז ותהיתם למה כל ההופעות שמגיעות למקום מגוריכם הן "אקוסטיות"/"אינטימיות"/"בסיבוב חורף", אז זאת התשובה.

וזה קשה לכולם: לחובבי המוזיקה המקומיים, לבעלי המקומות שבדרך כלל לא מחזיקים מעמד וסוגרים, ולאמנים שבקושי מכסים את עלות הנסיעה. זה עד כמה אנחנו אוהבים מוזיקה.

מפסנתרים

אדם ואני מגיעים אל איתמר גרוס כדי להקליט פסנתר. איתמר הוא הראשון שניגן את "ציפור זהב" לפני כמה שנים טובות, בסקיצה הראשונית. הוא גם האדם היחיד שנשאר לידי עוד מהאלבום הראשון בתוך שלל הנגנים, המפיקים והמנהלים שבאו והלכו. אנחנו מכירים מכיתה ד' (הוא היה בא אלי לשחק בברביות, אבל אל תגידו לו שסיפרתי), והוא הפסנתרן הכי טוב בעיר.

אנחנו עומדים להקליט פסנתר חשמלי ולא אקוסטי, כדי שנוכל לעשות מניפולציות שונות ומשונות על התפקיד שהוא מנגן. אם זה היה שיר אחר, יכול להיות שהייתי מעדיפה צליל של פסנתר כנף אמיתי ומפואר. במקרה הזה אני עם הטכנולוגיה. כל צליל נרשם במדויק בתוכנה - גובה, אורך, עוצמה - ואנחנו נחזור הביתה עם קובץ שאפשר לחתוך, להדביק, להכפיל ולחסר. איתמר מוריד את הערוצים ששלחנו לו: גיטרה, תופים, בס, שירה. אדם מכוון אותו לתפקיד ולהרמוניה, והוא מתחיל לנגן. אני מניחה את הראש על הכתף של אדם, עוצמת עיניים ומקשיבה. איזה יופי.

כשאני מוציאה שיר לרדיו אין לי מושג איך הוא יתקבל. אין פה אפילו מקום לאינטואיציה: לא פעם חשבתי ששיר יהיה להיט ענק, והמשכתי לחשוב ככה בעודו צולל אל תהום הנשייה. ככה זה. יש לי מקצוע מוזר מאוד שבו כמות האנרגיה המושקעת אינה רלוונטית בשום צורה למידת ההצלחה. מה שטוב בשירים - מה שאני חייבת להזכיר לעצמי שטוב בהם - זה שהם לא הולכים לשום מקום. גם אם זה לא קרה באותו רגע, אולי יהיה מי שיגלה אותם אחרי חודשיים או שנה או עשור ויתרגש מהם נורא.

הצלחה בתעשייה הזאת היא עניין חמקמק. שילוב של מזל, כישרון וחריצות (הידעתם? יוני רכטר מתאמן בפסנתר עד היום, כל יום). אם פעם הייתי עשויה לזלזל באמן כזה או אחר או לעקם את האף מול המוזיקה שלו, היום אני מלאת הערכה לכל קולגה שמחזיק מעמד.

מקשתים

כתיבת עיבודים לרביעיית מיתרים (צ'לו, ויולה ושני כינורות) היא מלאכה סבוכה: הצליל השלם מורכב מארבעה כלים שונים שכל אחד מהם מנגן תפקיד אחר. את הסאונד הסופי יכתיב השילוב של התפקידים השונים, המתחים וההרמוניה שביניהם, ולכן אי אפשר לאלתר או להמציא במקום. העיבודים חייבים להיות כתובים מראש עד לרמת התו הבודד.

מעטים יודעים לעשות את זה כמו שצריך, ואדם הוא אחד מהם. בשלושת הימים האחרונים הוא הזיע על העיבודים האלה - הזיע מילולית, אני כל הזמן מכבה לו את המזגן בסלון - ורק אתמול בשתיים בלילה הוא סיים והדפיס כמה עשרות דפי תווים עם כל התפקידים.

בהשוואה ליום הבס־תופים שלנו, הקלטה של רביעיית מיתרים היא הרבה יותר נינוחה. הכל כתוב, הנגנים מדהימים ואפשר לתת להם לעבוד. אחרי הכל, זה מה שהם עושים כל יום וכל היום. הטכנאי מרקו גורקן פותח את הערוצים הקיימים על המחשב. מאיה בלזיצמן (צ'לו), גליה חי (ויולה), יעל ברולסקי וחן שנער (כינורות) מגיעים ומתמקמים.

אנחנו מקליטים כל תפקיד שלוש פעמים כדי שהם יישמעו, בחשבון פשוט, כמו 12 נגנים. אתם, חכמולוגים שכמוכם, תשאלו למה לא פשוט לשכפל את התפקיד. אני אסביר שנגנים הם לא מחשב: הם ינגנו את התפקיד קצת אחרת בכל פעם, וזה מה שנותן את החום והנפח לסאונד שלהם. תוך שלוש שעות מספיקה רביעיית הקשתנים - נו, נגני כלי קשת - להקליט שלושה שירים ולהתפעל מהטקסט של ביאליק ומעוגת השמרים שלי. כמה קל לקנות אנשים עם קצת בצק!

אחרי הקשתנים נכנס לחדר יאיר סלוצקי, האיש שמנגן טרומבון עם כל העולם ואחותו. הרשימה הקצרה כוללת את הדג נחש, יהודית רביץ וברברה סטרייסנד כשהיא בארץ. אתם יכולים לבדוק אותי: אם יש טרומבון באלבום ישראלי, 95% שזה הוא. עוזר הטכנאי מסדר בשבילו את החדר מחדש, וסלוצקי מוציא את הטרומבון ומנגן כמה צלילים כדי להתחמם. התפקיד שאדם כתב בשבילו ב"ציפור זהב" הוא ממש מלכותי, ואנחנו מבקשים ממנו לנגן כאילו היה אביגדור ליברמן שצועד בראש צבא אורקים. היי, זה עובד!

ב-16:10 אנחנו יוצאים ממצמצים לשמש שבחוץ. הולכים לרדת על צלחת קציצות אצל שמעיה.

אני לא יכולה לחשוב על תעשייה שהשתנתה מהר כל כך כמו תעשיית התקליטים. הנתח העיקרי בעוגה פשוט התאדה. אייטיונס הגיע לכאן באיחור של עשור, ובינתיים התבססה כאן נורמה של הורדות בלתי חוקיות. הווידאו קילד דה רדיו סטאר, והאינטרנט הרג את כל השאר. עכשיו זו תקופה של לימבו: כללי המשחק השתנו לחלוטין, אבל אף אחד עוד לא סיפר לנו מהם הכללים החדשים. מוזר לחשוב שכשהוצאתי את האלבום הראשון שלי, המנהל בחברת התקליטים לא היה מוכן להעלות שירים לאינטרנט כי מה פתאום לתת בחינם.

חברות תקליטים, שבעבר עסקו בהפצה ובמכירה של מוצר פיזי, מתרכזות היום בניהול זכויות יוצרים. עבור השקעה כספית באלבום - בין 50 ל-200 אלף שקל - הן דורשות היום נתח גדול יותר מבעבר מהתמלוגים שמגיעים לאמן עבור כתיבה, הלחנה וביצוע. עדיין יש כסף במוזיקה, והכסף הגדול נמצא שם.

לפני ארבע שנים החלטתי לעזוב את חברת התקליטים שלי ולהתחיל להפיק את האלבומים שלי בצורה עצמאית. פעם לא הוצאתי שקל מהכיס, והיום אני המשקיעה היחידה בעסק הזה. פעם הייתי מוקפת באנשי מקצוע שנבחרו על ידי מישהו אחר, והיום אני בוחרת אותם בעצמי וחותמת על הצ'קים בסוף החודש.

על הנייר זאת התאבדות כלכלית, בעיטה בבטן לקריירה ועל הדרך גם ארבע שנים תמימות בין בתי משפט ומשרדי עורכי דין. הלכה למעשה, פשוט בגלל שלאף אחד לא אכפת יותר ממני מהקריירה שלי, זה הצעד ההגיוני היחיד. אז עכשיו יש לי עסק משלי. יש לי מפיצים, יחצנית, סוכן, עורך דין ורואה חשבון. כל השבנג. ואני חיה ונושמת.

מחברים

זהו, כל המידע הדרוש ל"ציפור זהב" בידינו. מה שנשאר זה לערוך: לבחור טייקים, לסדר, להזיז, לחתוך, לגנוז ולחרע. התהליך מתחיל בזה שאדם פותח את הערוצים ומסדר אותם על גריד. זה גם מאוד מעניין וגם נורא כיף, בעיקר כשהמחשב נתקע או שהתוכנה נופלת או שכל הערוצים יוצאים מסינכרוניזציה על דעת עצמם. כאן אני בדרך כלל הולכת לישון או מתאבדת בירייה.

כשכל הערוצים במקום והטייקים הנכונים נבחרו, אדם בוחר לכל ערוץ ווליום ואי-קיו (כמו אקולייזר) הגיוניים, כדי שנוכל לשמוע מה יש לנו כאן. העבודה הזאת תבוצע שוב ובצורה יסודית יותר בשלב המיקס, שעוד נגיע אליו.

כשהכל מוכן לוחצים פליי, והאתגר הוא להישאר אובייקטיביים. להערכתי שמענו בשבוע האחרון את "ציפור זהב" משהו כמו 150 פעם - כל טייק של כל הכפלה של כל נגן - אבל כאן מקבלים החלטות אחרונות באמת. עד שהשיר יגיע לידיים של רונן הלל, האחראי על המיקס, אנחנו צריכים להיות שלמים עם כל צליל. כראוי למעמד מתחיל ויכוח בן ארבע שעות סביב שאלה אחת: פתיחה גרנדיוזית - כן או לא. זה אמור להיות דיון ענייני ובוגר, אבל אתם יודעים איך זה כשעובדים עם בן זוג. הכל קשור להכל ולאימא שלך.

שמונה התיבות המסכנות של הפתיחה עוברות התעללות מסיבית בכל החזיתות: כל הערוצים יורדים ואז חוזרים ואז יורדים שוב. אנחנו גוזרים, מכפילים, מנגנים ברוורס, מקליטים חשמלית ואז מוחקים אותה. בסוף, בדיוק כשאני לא רוצה לשמוע שוב את השיר הזה לעולם, אנחנו מגיעים לתוצאה שמקובלת על שנינו.

תוספות אחרונות: אדם מקליט מחדש את האקוסטיות בטענה שזה חשוב. אני חושבת שאת ההבדל רק כלבים יכולים לשמוע, אבל יאללה, שייהנה. אני מכניסה עוד כמה שינויים קטנים בשירה (תיקוני עברית בעיקר. קיבלתי 60 בבגרות בלשון, אבל זה פאקינג ביאליק). יש לנו את זה? יש לנו את זה.

החיים האמיתיים של מוזיקאים רחוקים מאוד מהבמות הנוצצות של כוכב נולד. הם מתנהלים במועדונים מסריחים עם ציוד שלא עובד ואנשים שמשלמים שוטף פלוס נצח או לא משלמים בכלל. זה מקצוע של ביקורת אכזרית, כי הרי כולם מבינים במוזיקה, ועיתונאים שיעדיפו לכתוב על מישהו אחר אם לא אנסו אותך בכלא, החלמת מהתמכרות לסקס או היית מילדי תימן החטופים. ואתם יודעים מה? זה עדיין המקצוע הכי טוב בעולם.

אני מהיחידים שהתמזל מזלם לחיות ממוזיקה, ואני לא שוכחת את זה. יש המון אמנים, אבל אין מקום לכולם. אפילו לא לכל המוצלחים. לא ברדיו ובטח שלא בטלוויזיה. הרשת היא מגרש משחקים עצום ומופלא, אבל היא עדיין שוק של מוכרים ולא של קונים.

לאן ממשיכים מכאן? כל מה שאני יודעת, וגם זה רק כי ככה אמרו לי גדולים ממני, הוא שחייבים להמשיך לכתוב שירים. לכתוב אותם ולהוציא אותם.

מקשיבים

"ציפור זהב" נשלח למיקס ומאסטרינג אצל רונן. עכשיו אני צריכה להסביר מה זה מיקס ומאסטרינג, והאודיופילים שביניכם בטח יתעצבנו עלי שאני לא מסבירה את זה נכון וישלחו מיילים למערכת, אבל זה מה יש.

בקצרה, מיקס הוא תהליך שבו עוברים ערוץ-ערוץ, מנקים מרעשים, מתקנים חיבורים בין טייקים, אבל בעיקר מעצבים את הסאונד. לרונן יש חדר מלא

צעצועים נוצצים שיודעים לבצע כל מניפולציה אפשרית בצליל: קומפרסיה, אי-קיו, סוגי הד שונים ומשונים. אחר כך ממקמים כל ערוץ בווליום הנכון, במקום הנכון בפאנינג (נכון שהצליל בסטריאו לא תמיד זהה בשתי האוזניים? השליטה בזה נקראת פאנינג) וביחס הנכון כלפי הסאונד הכללי ובתוך מפת התדרים של השיר.

במאסטרינג ממזגים את הערוצים לערוץ אחד בסטריאו ומתייחסים אליו מחדש כמו לכל הערוצים בנפרד. זה מה שיושמע אחר כך ברדיו, יוטבע על הדיסק או יהפוך ל-MP3 על האייפון שלי. בשורה התחתונה, רונן יגרום לשיר הזה להישמע הרבה יותר טוב ואני לא ממש יודעת איך.

אחרי שנשגע את רונן עם הערות, וכשהוא יסיים את הוודו שלו, יישלח השיר ל"לינקטון" ומשם לכל העורכים, השדרנים והכתבים. דפנה תסיים לעצב את האתר שדורון תיכנת והוא יעלה לאוויר. יהל והבלאקברי שלה יעבדו שעות נוספות. השיר הזה יתנגן אצלכם ברדיו הרבה או מעט, יהיה מי שיאהב אותו ויהיה מי שישנא אותו, ואני בטח ארגיש כך ואז אחרת וחוזר חלילה. לפעמים אני אחשוב שאם רק היינו מנגנים/מקליטים/ממקססים ערוץ נידח כלשהו, השיר הזה היה הרבה יותר טוב. ככה זה.

האלבום הרביעי שלי יצא עוד מעט, והוא יישמע שונה לחלוטין מהקודם שנשמע שונה לחלוטין מהקודם. מבקרי מוזיקה אולי יקראו לזה "תקופה", אבל אני חושבת שזה דווקא החיבורים האנושיים שמשתנים.

בכלל, אם יש משהו שניסיתי להגיד כאן, זה שמוזיקה עשויה קודם כל מאנשים. "ציפור זהב" מורכב מכל הידיים וכלי הנגינה והלפטופים והאוזניים והעיניים של אדם ומתן וצוקי ואיתמר ומאיה וחן ויעל וגליה וסלוצקי ומרק ורונן ויונתן ויהל ומאי ודפנה. אני רק ידעתי לבחור אותם. והתפקיד שלכם בכל זה? פשוט לקנות אלבומים. להאזין להם. ללכת להופעות. מוזיקה עשויה גם מכם.