דינוזאור
האח של החבר הכי טוב שלו רימה אותו, ז'אן קלוד ואן דם סיבך אותו, המכס הרוסי התעלל בו, אבל את חלום הוליווד של שלומי מי-צור אי אפשר לשבור. בטח לא כשבגיל 67 הוא אבא לתינוקת בת שנה
שלומי מי-צור, 67, מגיע לראיון עם אשתו בת ה-32 ובתו בת השנה, לייה מלכה, תינוקת יפהפיה עם עיני תכלת ענקיות. את אשתו הצעירה הוא הכיר בארץ דרך ידיד משותף לפני שבע שנים ומיד התאהב. שום דבר לא עמד בפני האהבה הזאת. לא העובדה שהצעירה מבלרוס היתה בת 25 בלבד ולו היו כבר שלושה ילדים יותר מבוגרים ממנה, לא העובדה שהיא לא יהודיה ובטח לא העובדה שהיא בקושי דיברה עברית. מה זה גיל, שפה ודת כשהאהבה בוערת.
בהתחלה, קצת היה קשה לשניים לתקשר, אבל הודיה (השם שאימצה בארץ) למדה מהר מאוד עברית והיום מפטפטת חופשי כמעט ללא מבטא. עוד לפני החתונה עברה הודיה גיור (יש לה סבא יהודי). "היה לה גיור ארוך, אבל היא עשתה את זה כמו שצריך", אומר מי-צור, "ועד היום היא שומרת על כשרות. זו בחורה שמגיעה מעולם אחר לגמרי, היא שומרת אפילו על נידה. "יש בינינו 35 שנה הבדל, אבל אנחנו לא מרגישים אותן".
אבל, לא זה נושא הכתבה הזו. כי בכל הקשור לאהבה באמצע החיים כנגד כל הסיכויים, אין למי-צור שום בעיות ודילמות. הבנות הגדולות אמנם כועסות ולא מדברות איתו ("אבל הנתק איתן התחיל עוד קודם"), הבן בקשר אבל לא ממש מבין את פשר האטרקציה, וגם לא חמשת הנכדים שגדולים יותר מהתינוקת שלו. "מה אני יכול לעשות?" הוא אומר, "אלה החיים שלי ולהם יש את החיים שלהם".
אז לא, הסאגה הרומנטית היא לא הסיבה בגללה ביקש שלומי מי-צור להיפגש איתי. הסיבה היא הסרט החדש שלו: Raptor Ranch שהפיק בתקציב של 1.4 מיליון דולר ועכשיו מקווה להפיץ בארה"ב. ובשביל זה, הוא צריך מפיץ וצריך לספר על איך נפל בפח של נוכל ישראלי שפיתה אותו להיכנס לעולם הסרטים.
הסיפור מתחיל לפני 14 שנה כשמי-צור, אז יבואן של מוצרי חשמל ונעלי ספורט, הגיע ללוס אנג'לס במסגרת עסקיו. "יום אחד שמעתי דפיקה בדלת חדר המלון שלי בפיירפקס. הייתי בדיוק באמצע תפילת הבוקר. פתחתי את הדלת, עמד שם מישהו שלא הכרתי ושאל אותי: 'אתה שלומי? אני דוד. אתה החבר הכי טוב של אח שלי'. אח שלו, אלי, היה באמת החבר הכי טוב שלי, לא יודע אם אי פעם תהיה לי עוד חברות כזאת. חברות אמיצה בין גברים. כשהוא היה למטה ובקשיים תמכתי בו כלכלית, וכשהבן שלו נהרג בעזה ליוויתי אותו בשבעה ועזרתי לו עד כמה שיכולתי.
"דוד הציג את עצמו כמפיק סרטים ואמר לי: 'בוא, אקח אותך לסיבוב בעיר'. הוא רצה שאבוא להתארח בבית שלו, אבל סירבתי כי היה לי נוח במלון. הוא היה ממש נופת צופים. לא היה לי נעים, אז הסכמתי לצאת איתו לסיבוב. הוא לקח אותי לקופי בין, היכן שכל הישראלים יושבים, והתעניין באלגנטיות במצבי המשפחתי והכספי.
"לאחר שהוא השתכנע שאני כנראה מסודר כלכלית, הוא אמר לי: 'בוא אראה לך איך אפשר להרוויח 300 אלף דולר בקלי קלות'. כבר באותו השבוע הוא הכיר לי את אבי לרנר, בועז דווידזון, מנחם גולן, שבשבילי היה אגדה כזאת. דוד הביא להם כל מיני שחקנים שחתמו איתם חוזים כמו ז'אן קלוד ואן דאם ו-ווסלי סנייפס. הוא לקח אותי לפגישה עם דני דימברוט ואמר לו: 'אני יכול לעשות עבורך סרט עם השחקנים האלו והאלו', שחקנים שהיו ידועים באותם הזמנים. הוא שאל כמה כסף הוא יכול לקבל על סרט כזה. אז דני דימברוט, שגם היה אגדה בשבילנו הישראלים, אמר: '1.2 מיליון דולר'. דוד אמר לי שסרט כזה אנחנו יכולים לעשות ב-600 אלף דולר, כך שכל אחד מאתנו יכול להרוויח 300 אלף.
"למרות שחיידק הסרטים די קינן בי, אמרתי לו: 'תשמע, יש לי עסקים אחרים בארץ, אני לא מעוניין'. הוא לא עזב אותי, ליווה אותי לשדה התעופה בלוס אנג'לס והמשיך להפציר. כשחזרתי הביתה, ראיתי שהוא גמר לי את כל נייר הפאקס עם התסריט ששלח אלי במלואו. זה דיגדג לי. פעם, כשהשתחררתי מהצבא בדיוק לפני מלחמת ששת הימים, עבדתי בהבימה. הייתי נוסע לעשות הצגות ב"אמנות לעם" בקריית שמונה, באר שבע וכל המקומות האלו. לא הייתי שחקן, אבל בעבודה שלי ראיתי הצגות 50-100 פעם וידעתי בעל פה את כל התפקידים. בכל פעם שהיו באים שחקנים חדשים, הייתי עוזר להם עם שינון התפקיד שלהם וכך חטפתי לי חיידק של במה כזה".
וכך הפכת מיבואן למפיק סרטים.
"כן. דוד עשה עלי רושם. הייתי בלוס אנג'לס פחות משבוע, ובימים הספורים שלי שם הוא כבר הכיר לי את כל המפיקים הישראלים הגדולים. היה באותו השבוע פסטיבל הסרטים הישראלי של מאיר פניגשטיין, אז הוא לקח אותי והכיר לי גם את ז'אן קלוד ואן דאם, מישהו שכמעט נעצרתי בגללו".
בגלל ואן דאם?
"כן. נפגשתי איתו בביתו של אבי לרנר במסיבה לכבוד פסטיבל הסרטים הישראלי. נתתי לו לחיצת יד מאוד חזקה, 10 אחוז יותר ממה שאני נותן בדרך כלל. ואן דאם התכופף מכאב, הסתכל לי לתוך העיניים ואמר: 'שמע בחור, יש לך עוצמה'. אחר כך הוא נתן נשיקה באוויר ועשה כל מיני שטיקים לבחורה ישראלית שהיתה שם. היא לא חשבה הרבה ושפכה עליו כוס שתיה.
"בסוף הערב, דוד ביקש כי אקח את מכונית הספורט המהודרת שלו ואפגש איתם במועדון אליו נסעו ביחד. דוד פגש בחורה אחת ונעלם איתה למשרד שהיה לו בבניין בו שכן המועדון. הוא ביקש ממני שאשגיח על ז'אן קלוד שהיה כבר שיכור ומסומם, ונתן לי את המפתחות למרצדס שלו. הוא אמר לי: 'אל תיתן לו לנהוג כי הוא די מסטול מהשתיה'. עבר זמן, דוד לא חזר ולי לא היה נעים כי הרגשתי אחריות כזאת לשמור על ואן דאם. כשהשחקן אמר שהוא רוצה לעזוב, הסברתי לו שדוד ביקש ממני שלא לתת לו לנהוג, אבל הוא התחיל לצעוק: 'אני הגבר, אני הגבר', ודרש ממני את המפתחות.
"לא ידעתי מה לעשות, אז נתתי לו את המפתחות ונכנסנו לרכב. אני מקדימה והבחורה מאחור. ואן דאם התחיל לנהוג ונכנס בקיר של מגרש החניה כשהוא מועך את הכנף אל תוך הגלגל. יצאתי החוצה, הוצאתי מתא המטען של המכונית מוט והרחקתי את הכנף מעט. יצאנו מהחניון ונסענו למסעדה צמודה ל'קופיבין', חיכינו עד שהגיע בחור רוסי גדול מימדים שלקח את ואן דאם לשירותים לקבל מנת סם. ניסיתי לשכנע את ואן דאם שאני אנהג עד לחניון, נחנה את המכונית והוא יקח מונית הביתה, אבל הוא סירב והתעקש לנהוג בעצמו.
"הגענו לכניסה של החניון וקיבלנו פלאש של אור חזק מאחור. זו היתה המשטרה. פחדתי שואן דאם יחשוב שהוא בסרט ויפגע בשריף, אז אמרתי לו: תהיה 'קול'. השריף דרש ברמקול לכבות את המנוע ולא לזוז והבחורה מאחור התחילה לבכות. השוטרים הוציאו את ואן דאם, שמו אותו באזיקים והכניסו אותו לניידת אחרי שעשו לו בדיקת שיכרות. אני הייתי לבוש בחליפה ועניבה. פניתי לשריף השחור שעמד בצד שלי של המכונית ושאלתי אם אני יכול לצאת: 'אתה חושב שאני עבריין?'. השריף ענה שאם הוא היה חושב שאני עבריין הוא היה מושיב אותי בניידת ליד ואן דאם".
אז מה עשית עם הרכב שלו?
"כשהם עזבו, שלחתי את הבחורה במונית לביתה ורק אז העלתי את המרצדס של ואן דאם לקומת החניון העליונה. אחר כך נסעתי עם דוד לתחנת השריף בשדרות סנטה מוניקה לשם לקחו את ואן דאם. תוך זמן קצר הגיעו למקום גם כל רשתות הטלוויזיה, הצלמים והכתבים וגם השער האחורי של התחנה התמלא בצלמים. בחדשות הבוקר כבר דיווחו כל הרשתות איך הוא נעצר נוהג בשיכרות".
.
טוב, אבל למרות החוויה הלא נעימה, החלטת להיכנס לעולם הסרטים ולהשקיע בסרט?
"כן. דוד ביקש ממני 13 אלף דולר עבור התסריט, אז שלחתי לו את הכסף. רק בדיעבד התברר שהוא בכלל לא שילם לתסריטאי ואפילו לווה ממנו אלף דולר כי אמר שיש לו כל מיני הוצאות על הסרט. הוא הבטיח לתסריטאי שהוא יתן לו לביים את הסרט. אחרי שהשקעתי עוד כספים בסך כולל של 30 אלף דולר, הוא אמר לי: 'לפני שנתחיל עם הצילומים, אני רוצה שתשקיע את הכסף במניות שאני מריץ'. לא הבנתי איזה מניות, אז הלכתי לבנק לאומי והפקידה שם אמרה לי שמדובר בסיכון גבוה ולא כדאי לי להשקיע בזה.
"חזרתי לדוד ואמרתי לו: 'אני לא מעוניין להשקיע'. ואז הוא התהפך עלי לגמרי ואמר שהוא לא רוצה לעשות איתי בכלל את הסרט. אמרתי לו: 'או.קיי, אבל תחזיר לי את כספי'. הוא לא הסכים. הלכתי אליו למשרד ודרשתי את הכסף בחזרה, אבל הוא סירב וקרא לשריף. השריף באמת בא, היה בן אדם מאוד מנומס כזה והסביר לי שאין ברירה, זה המשרד שלו ואני חייב ללכת.
"נסעתי למשרדים של אבי לרנר ודני דימברוט, וסיפרתי לאבי מה קרה. אבי דפק עם היד על הראש ואמר: 'מה? השקעת איתו 300 אלף דולר?'. הרגעתי אותו שמדובר רק ב-30 אלף. לאבי, מסתבר, גם היה עניין עם דוד והוא רצה לתבוע אותו בעצמו. הוא אמר לי שהוא יקח על עצמו את התביעה שלי, אבל בסופו של דבר הוא הגיע להסכם עם דוד ואני הייתי צריך להמשיך עם התביעה לבד".
סיפרת לחברך הטוב על מה שאחיו עשה לך?
"בהתחלה לא סיפרתי לו כי לא חשבתי שאעשה איתו עסקים בכלל, אבל מאוחר יותר סיפרתי והוא מאוד כעס עליו. אחיו היה שוטר שהכניס עבריינים לכלא לעשרות שנים. כאב לו לשמוע שאח שלו סידר את החבר הכי טוב שלו. הוא עודד אותי לתבוע אותו. הוא הרגיש יסורי מצפון שבגלל שהוא אמר לאחיו שאני נמצא בלוס אנג'לס, נפלתי בפח שלו, למרות שהוא ממש לא היה אשם. באותו זמן הוא גם חלה בסרטן, מחלה שבסופו של דבר הוא מת ממנה. דוד אפילו לא הגיע ללוויה".
מה קרה עם התביעה נגדו?
"זכיתי במשפט, אבל לא קיבלתי את הכסף ממנו. לאחר מות אחיו, הוא פנה אלי טלפונית וטען כי בכל פעם שהוא רואה אותי הוא נזכר באחיו והוא מאוד מצטער על מה שהיה ומוכן לשלם לי רבע מהחוב כי אין לו יותר. הסכמתי כי החלטתי שעדיף רבע מאשר שום דבר. מאחר והייתי בארץ באותו הזמן, שלחתי חבר שלי שגר בלוס אנג'לס להיפגש איתו ושלחתי אליו כתב וויתור שחתמתי עליו.
”החבר, שהוא רופא, התקשר אלי מהפגישה ואמר לי שדוד הגיע עם הכסף, אולם הוא מתעקש לשלוח את ההסכם לעורך דינו כך שיעבור עליו. אמרתי לו שאין בעיה. החבר שלי הניח לו לשלוח אל עורך הדין את ההסכם בפאקס ורק בדיעבד התברר לנו שהוא שלח את הסכם הוויתור ישירות לבית המשפט. לא ידעתי שבית המשפט בלוס אנג'לס מקבל טפסים כאלו שאינם מקוריים כי בארץ בחיים לא היו מקבלים את זה. הקיצר, החבר שלי ישב לחכות לדוד שיצא כביכול להתייעץ עם עורך דינו בטלפון ואחרי חצי שעה, כשהוא לא חזר, הוא הבין שהוא עשה לי עוד פעם תרגיל ופשוט נעלם. לא שמעתי ממנו יותר".
פרשיית ההסתבכות הזו הותירה למי-צור טעם רע בפה, אך לא מספיק על מנת לוותר על חלומו להפוך למפיק. הוא המשפטשיך להפיק סרטים והשקיע את כל הונו ומרצו בהם, רק כדי לראות איך התעשייה הפיראטית גונבת ממנו זכויות יוצרים ומפיצה את סרטיו חופשי באינטרנט. למרות הכל, השקיע 1.4 מיליון דולר בסרט אקשן על דינוזאורים בשם Raptor Ranch. "מישכנתי את הבית שלי בשביל הסרט הזה. אין מה לעשות, נידבקתי בחיידק אמיתי של הקולנוע", הוא צוחק, "צילמנו את הסרט בדאלאס וברוסיה והבאנו שניים שעבדו על הסרט טיטניק שהיו אחראים על ה- CGI, פרד טפר ומארק לזרוף.
"בסוף הצילומים, המשקיעים בסרט פיטרו את השחקן הראשי, אז הבאתי משקיעים חדשים והמשכנו לצלם. צילמנו בסנט פיטסבורג ובסנטה קלאריסה ברוסיה, כי הרבה יותר זול לצלם שם. אבל המכס ברוסיה לא נתן לנו להכניס את סרטי הצילום שהבאנו מאל.איי ונאלצנו לקנות אותם שם. אפילו דבר כזה הוא חתיכת תיק. הייתי צריך להגיע לאולפנים בשביל לקנות את הפילם וזו היתה דרך מאוד ארוכה. קודם טסים, אחר כך לוקחים רכבת ועוד רכבת תחתית ואחר כך מונית.
"כשהגעתי סופסוף לסטודיו, חיכה לי מישהו והוביל אותי במחילות ארוכות עד לאיזה חדר ואמר לי: 'טוב, תביא לי את הכסף'. נתתי את הכסף והם ספרו פעמיים-שלוש את הדולרים ואמרו: 'חכה פה, נביא לך את הפילם'. הביאו לי ארבעה קרטונים רטובים. אמרתי: 'תנו לי בתוך שקית או משהו, אני לא יכול לצאת עם דבר כזה החוצה, זה יתפרק לי'. אבל הם לא הסכימו: קח ולך. אמרתי: תנו לי קבלה, אמרו לי: לא אין קבלה. החלטתי, זהו אני לא רוצה לעשות סרטים יותר. אמרתי להם: אני לא יוצא מכאן ככה. הבנתי כבר שהם עשו יד אחת עם המוכס כדי למכור לי פילם ולכן לא שיחררו לי את הפילם שהבאתי מארה"ב. ההתעקשות השתלמה והם נתנו לי מכתב בו כתבו שהפילם ניתן לי במתנה. פחדתי שאיזה שוטר יעצור אותי בחוץ וישאל אותי מאיפה החבילה הזאת וממי קיבלתי את כל הפילם. כבר לא ידעתי מה לחשוב על איך שדברים מתנהלים שם ברוסיה. למחרת בבוקר טסתי בחזרה והתחלנו לצלם".
איך הגעת בכלל לתסריט הסרט?
"הכרתי את הבימאי בסרט קודם שעשיתי. בחור נחמד מטקסס. כאדם מאמין היתה לי בעיה לעשות סרט על דינוזאורים שחיו לפני מיליוני שנים. אז הבימאי, שלא היה יהודי, ביקש ממני לבוא אתי לבית הכנסת ובסוף התפילה אמר לי לפתוח פרק 40 בספר איוב. קראתי שוב ושוב ורק בפעם החמישית התחלתי לראות דינוזאורים. אלוהים אומר שם לאיוב: 'אני יצרתי חיות כאלו גדולות שאחת מהן לא פוחדת לשתות מים מהירדן. חיה חזקה, עם צוואר ארוך וכו''. הוא בעצם תיאר שם את הדינוזאור. וזהו, לאחר שקראתי את הספר הזה, כבר לא היתה לי בעיה עם הסיפור עלהדינוזראורים".
מי הם כוכבי הסרט?
"השחקנים לורנזו לאמאס וג'אנה משוני, שהיא זמרת אינדיאנית בעלת שתי מועמדויות לגראמי האמריקאי. הסרט משתתף בהרבה פסטיבלים. בגלל זה אני כאן בארה"ב ואני שמח לשמוע שהסרט מקבל המלצות חמות. עכשיו אני רוצה מישהו שיפיץ לי אותו כאן בארה"ב. זהו סרט מעולה. בארץ קוראים לי סטיבן ספילברג הישראלי, כי אני הישראלי הראשון שעשה סרט על דינוזאורים. יש אנשים שהציעו לי להפיץ אותו, אבל אחר כך לא אראה שום רווחים ואני צריך להחזיר כסף למשקיעים".
אז מה, תמשיך לעשות סרטים? נראה לי שעד היום אתה רק מופסד.
"אני מושקע הרבה, אבל מקווה שעם הסרט הזה אני אצליח לכסות ההשקעה ואף יותר מזה".
הודיה ולייה שבות מהטיול שלהן לבית הקפה בו אנו יושבים ולייה מראה בשמחה לאבא את הבובה החדשה שאמא קנתה לה. "היא נתנה לי הרבה בוסט לחיים", מחייך שלומי בשמחה למראה בתו החמודה.
יש מחשבות על עוד ילדים?
"אנחנו רוצים, אבל האמת שלא היה לנו קל לעשות את הילדה. עברנו טיפולים קשים. כל לילה הייתי צריך להזריק להודיה זריקות. בטיפול האחרון שלה היא נורא סבלה ובסוף אמרו לנו שהוא נכשל. אמרתי לה 'בואי נעזוב הכל וניסע לתאילנד לנקות את הראש'. נסענו לטייל וקיבלנו טלפון: 'תחזרו. הטיפול הצליח'. וזהו, עכשיו זה כבר היסטוריה ויש לנו את לייה".
לפרטים נוספים על הסרט, ניתן לפנות לאתר הבית:
