| |
העלבון הכואב מכולם
שמעון פרס הוא יותר מלוזר. הוא אפילו יותר מגיבור טרגי. יש בו מורכבות, שאולי היא שכל כך מטרידה את הציבור ולא מאפשרת לו להיבחר גם אחרי חמישים שנה בפוליטיקה
ברגעים הקשים הללו, שעוברים עכשיו על שמעון פרס, הוא יכול להתנחם בכך שכבר מסורת היא לכנסת ישראל להפוך את מעמד בחירת נשיא המדינה לפדיחה קולוסאלית, רגע בו כל הנאמנויות קורסות, כל ההבטחות מתבדות, וכל ההסכמים מופרכים. זה הגיע לשיא בפעם הראשונה שעיזר ויצמן נבחר לנשיא המדינה. כשפתחו את הקלפי אז התברר, כי 120 חברי הכנסת הצליחו לשלשל 124 פתקי הצבעה. למי שלא רוצה להגיד שחברי הכנסת הם רמאים, אין ברירה אלא להאמין שארבעה ח"כים חדשים נולדו בהסתר מאחורי הפרגוד של הקלפי. בכלל, מתברר, שחברי הכנסת – רק תתן להם פרגוד ולא תאמין מה הם יכולים לעשות מאחוריו.
כי באמת, משה קצב הוא איש נעים הליכות – כמה פעמים שמענו את הדבר הזה עליו בימים האחרונים, ומה זה אומר על בן אדם שזה כל מה שיש להגיד עליו - אבל איפה הוא ואיפה שמעון פרס? וכאשר הכנסת מצביעה נגד רצון של 70 אחוזים מהעם, וחברי הכנסת מתחבאים מאחורי הקלפי הסגורה ולא מגלים את הצבעתם, אין הרבה מה לעשות.
בשעות הקרובות יגידו כולם, שוב ושוב, איזה לוזר הוא שמעון פרס. אפילו לועד הבית הוא לא יכול להיבחר. יש בכך משהו. אבל שמעון פרס הוא יותר מלוזר. הוא אפילו יותר מגיבור טרגי שכל כך אוהבים לצייר. יש בו מורכבות שאולי היא שכל כך מטרידה את הציבור ולא מאפשרת לו להיבחר גם אחרי חמישים שנה בפוליטיקה. יש בו אולי תכונות אופי שלא מאפשרות לו להתחבב על אנשים.
הרבה שנים אני עוקב אחרי שמעון פרס, ראיינתי אותו לא מעט פעמים, צפיתי בו משכנע, מדבר, מגייס, נואם. ליוויתי אותו ככתב בכמה מערכות בחירות, ראיתי את העלבונות שספג, היריקות, אפילו עגבניות שנזרקו עליו פעם. בכל זאת, נדמה לי שהעלבון שספג היום, בבחירות לנשיאות, היה הגדול מכולם, כי כאן מדובר במגרש הביתי שלו, הכנסת, וכאן כולם מכירים אותו, וכאן הוא יישב לאכול מחר ארוחת צהרים עם אלו שבגדו בו היום. מבין כל כשלונותיו הפוליטיים זה לא החשוב מכולם, אבל הכואב מכולם.
כשלון אחר שפרס לא ישכח, לעולם, קשור גם הוא לכנסת ומדגים אולי את הבעיתיות שיש בשמעון פרס. הימים היו ימי קיץ 90', ימי התרגיל המסריח. התרגיל הזה, למי שלא בקי בפרקי האשפה של הפוליטיקה הישראלית, היה ניסיונו של שמעון פרס, אז מנהיג האופוזיציה, להפיל את ממשלת יצחק שמיר ולהקים ממשלה משלו תחתיה. את החלק הראשון של המשימה הוא ביצע. ממשלת שמיר קרסה. את החלק השני של המשימה, הוא לא הצליח לבצע. לא עזרו כל התרגילים, כל הלכלוכים, קניות ח"כים במשקל, מכירת אידאולוגיות בקילוגרמים. הנשיא הטיל על פרס את הרכבת הממשלה, ופרס היה למועמד היחיד בתולדות המדינה שקיבל מנדט מהנשיא, ולא הצליח להרכיב ממשלה.
אז הגיע היום הטרגי מבחינתו של פרס, כאשר הוא הגיע ללשכת יו"ר הכנסת דאז, דב שילנסקי, כדי להודיע לו שכשל במלאכת הרכבת הממשלה. עשרות רבות של עיתונאים מהארץ ומהעולם חיכו לו בחוץ. פרס ניכנס חמור סבר לשילנסקי. לימים גילה שילנסקי כי פרס פרץ בבכי בפנים, התחנן על נפשו, ביקש שיו"ר הכנסת לא יכריח אותו לעלות על דוכן הנואמים ולהודות פומבית בתבוסה. פרס הודיע לשילנסקי על כישלונו ויצא החוצה. אנחנו העיתונאים זינקנו עליו. פרס עשה מאמץ עילאי לשמור על קור רוח. הוא מסר הודעה קצרה ופנה ללכת. ואז, נימלך בדעתו, הסתובב, ניגש אלי פתאום, שם יד על כתפי, התעלם מההמולה שמסביב, והתחיל למתוח ביקורת על ספרי על החרדים. "אמנון", אמר בטון הפרסי הידוע, "קראתי השבוע את ספרך ואני סבור שטעית כאשר לא כתבת על הענין התאולוגי של החרדים והתמקדת באנתרופולוגיה. בעיני החמצת את כל הענין".
לתדהמת כל העיתונאים פרס המשיך לפתח את הביקורת שלו ולנמק אותה. דמיינו את המעמד: מזכירותיו של פרס בוכות בצד, יועציו עם דמעות בעיניים, עיתונאים סקרנים לא מבינים מה קורה, ופרס בפנים כואבות מרוב מאמץ לשליטה עצמית מדבר על ספר שקרא... מה זה פה? תרגיל שנועד להראות לעיתונאים איזה שליטה עצמית יש לו? או שמא מדובר באמת באדם שיש לו שליטה אין סופית בעצביו?
למעלה מחמישים שנה נמצא פרס על הבמה הציבורית, ואף פעם לא ראינו אותו צוחק צחוק פרוע, בוכה בכי מר, יוצא מהכלים בצורה פרועה, שובר במשהו את המבע הקפוא שלו. הוא תמיד יאמר שלום לכל אדם וברכת השלום שלו תהיה תמיד זהה, לראש ממשלה בדיוק כמו לעוזרת הבית שלו. אף אחד לא יקבל יחס אישי מיוחד ממנו. במקום מסוים כולם שווים בעיניו, רחוקים מאד ממנו. חמישים שנה במרכז העניינים ופרס לא למד, כי מפוליטיקאי בכיר כל כך מצפים גם להסגיר רגשות, לשתף את הציבור במה שעובר עליו. אם כל הדברים הללו מתפרשים כביקורת, אזי צריך להבהיר: הם לא. לפחות לא לגמרי.
פרס בעיני הוא מהמדינאים הגדולים שהיו לנו. לטעמי האישי, הגדול מכולם. יצחק רבין ז"ל כתב עליו את המשפט הנודע "חתרן בלתי נלאה". רבין התכוון שפרס חותר תחת כל מי שמעליו. רבין צדק. אלא שזה רק חלק מהתמונה. פרס חותר לא רק מתחת, אלא גם מעל, ובעיקר אל. אנשים אחרים עשו תפניות, מהפכים, הלכו וחזרו בתשובה. פרס, אם להשתמש בביטוי של משה סנה ז"ל, מעולם לא חזר בתשובה, אבל תמיד חתר לתשובה.
כל זה לא הספיק לו הבוקר במליאת הכנסת. משה קצב האפרורי ניצח אותו. כשיצחק נבון פרש מהנשיאות הוא הכריז על כוונתו האפשרית להתמודד על תפקיד ראש הממשלה, מול שמעון פרס. הציבור הרחב התרשם אבל בכירי המפלגה פסלו את הרעיון על הסף. הם ציטטו את אימרתו של רבין על פרס "חתרן בלתי נלאה", ואמרו כי נבון, נעים ההליכות והאהוד, הוא "נלאה בלתי חתרן". ובקרב הזה, בין הנלאה לחתרן, התוצאה ידועה מראש. אם כל מה שאפשר לאמר על משה קצב זה שהוא נעים הליכות, כי אז בקרב הזה גבר הפעם הנלאה על החתרן.
|
