נקמת הצלחות החלביות

אשר תרנגולת היה גדול על הקבר שנחפר עבורו. כשהראש שלו נח על משכבו בשלום, הרגליים לא מצאו מנוח וטיפסו במעלה הדופן הנגדי של הקבר. איש החברה קדישא ניסה ללחוץ אותן פנימה, אבל אז זע הראש המת כלפי מעלה. אחרי כמה ניסיונות עקרים ליישר את ההדורים בין שני קוטבי הגוף עלה איש החברה קדישא מהבור, תפס מעדר והתחיל להרחיב את החפירה.

התמונה המביכה עוררה צחקוקים כבושים בקרב קומץ המלווים, רובם ככולם עובדי המוסד לבעלי מוגבלות שכלית שבו חסה המת בחייו. "מסכן, קשה לו להיפרד", לחשש רביבו הנהג את הקלישאה המצופה. חלפו עוד דקות ארוכות עד שניתן האות לכסות את הנפטר בעפר.

אחרי ה"תעמוד לגורלך לקץ הימים" התחיל קליינר המנהל להאיץ בעובדים לחזור לרכב, כי לרביבו יש עוד כמה הסעות היום. ההוראה שלו לא נגעה לי: קליינר פיטר אותי מהמוסד שנה לפני ההלוויה, אז נשארתי לבדי עוד כמה דקות מעל הקבר הטרי. היה לי עניין קטן לסדר.

הגוף הגדול של אשר תרנגולת סיבך אותו לא פעם גם בחייו, למשל כשניסה לברוח מהמוסד. זה קרה אחרי שהרב פישר תפס אותו מחסל את התותים שהאדימו בחלקה החקלאית שבה עבד. פישר, שכל החוסים קראו לו מלאך המוות, הטיס לעברו בעיטה, אבל אשר פרץ בדהרה לעבר הפרצה בגדר שהובילה לשביל היורד לשכונת עין כרם. בשל ממדיו הגדולים הוא נתקע בין לבין - רגליו מפרפרות במחוזות החופש שמעבר לפרצה, בטנו הענקית לכודה בין חוטי התיל, והחזה והראש עדיין בתחום המוסד. פישר, שהתגורר עם משפחתו ליד הגדר, הזעיק את התאומים שלו כדי לחלץ את הנמלט ולהפליא בו את מכותיהם.

הפעם האחרונה שבה נשקל ונמדד הגוף הגדול של אשר הייתה כשכבר ישב בכיסא גלגלים. לפי התיעוד במרפאה של דוקטור דורפמן היו שם 192 סנטימטר שסחבו עליהם 144 קילו בשר ודם ועצמות רפוסות של תינוק מגודל. בשביל לשקול אותו הזמינה הדוקטור מהמחסן מאזניים מסחריים. תחילה היא שקלה את כיסא הגלגלים בלי אשר, אחר כך עם, ובסוף חישבה את ההפרש.

אשר שנא את דוקטור דורפמן עוד לפני ההתרסקות ההרואית שכלאה אותו בכיסא הגלגלים. הוא שנא אותה בגלל שביטלה את הפריווילגיה שהוענקה לו בעבר למנת בשר כפולה בארוחות הצהריים, עקב ממדי גופו החריגים. את שלילת המנה הכפולה נימקה הדוקטור בכך שהוא הולך ומשמין ויגמור בסוף במחלקה הסיעודית. לפני שהוטלה הגזירה, עיסא הטבח בכבודו ובעצמו היה מוציא לו מהמטבח מגש נירוסטה גדול עם מנת עוף ומנת בקר בתוספת כמה קציצות בצד. מאז ההוראה המצמצמת של הדוקטור, עיסא לא נראה יותר בחדר האוכל.

אשר תרנגולת אובחן כבעל מוגבלות קלה יחסית, עצמאי. העצמאים היו סקטור מורם מעם במוסד: קבוצה של 40 ילדים, נערים, בוגרים ואוטוטו קשישים שגופם היה כשיר להתמודד עם אתגרים בסיסיים כגון הליכה, רחצה, אכילה, תקשורת בינאישית, סריגת בובות בד ודישון האדמה בחלקה החקלאית. עם העצמאים נמנו גם אוטיסטים, אפילפטים וכאלה שלקו בתסמונת דאון, שבאותם ימים נקראו מונגולואידים. בשאר הביתנים התאכסנו בעלי מוגבלות קשה קשים וסיעודיים, רובם ככולם נעדרי יכולת לתקשר בדיבור.

אשר תרנגולת קיבל את הכינוי שלו מתרנגולת ערבייה שקצה בחברתן של התרנגולות הלבנות בלול הפתוח שהוצב ליד הביתן של העצמאים. כל בוקר היא הייתה מתגנבת לביתן האפוף סירחון של שתן לילה ואקונומיקה, מתעופפת לחדר מספר חמש ונוחתת על מיטתו של אשר, בו בחרה לפטרונה. הוא מצידו החזיר לה אהבה וגונן עליה מחוסים אחרים שניסו להציק לה, והם אלה שהדביקו לו עם הזמן את שמו החדש. לפחות עשר ביצים בחודש הייתה הערבייה מטילה במיטה, ועיסא היה מכין מהן חביתות פרטיות לאשר.

הגוף הגדול של אשר תרנגולת התרסק בליל שישי אחד של חודש ינואר, שבו ניתך גשם נדבות על ירושלים הנדרכת לשלג. קצת אחרי חצות, בעיצומה של הסערה, כשהוא תלוי על ענפי איקליפטוס ואלומות אור של פנסים מסנוורות אותו, התבקע לפתע ענף ואשר צנח על הקרקע לרגליו של הרב פישר. הוא שבר את הגב ואת אגן הירכיים. מאז ועד מותו הוא היה שבוי בכיסא גלגלים, אבל כל פעם שחלף על פני מלאך המוות היה משחרר צחוק מתגלגל שנמהלו בו עונג משכר ויצר נקם שבא על סיפוקו.

הרב פישר, שכלל לא היה רב, הרוויח ביושר את תואר מלאך המוות. למרות שבאופן רשמי היה מופקד על העסקת חוסים בחלקה החקלאית, לא היה תחום במוסד שהוא לא התערב בו. יותר מכל הקפיד להטיף לחוסים העצמאים הלכות מתורת ישראל הקדושה והדגיש בכל הזדמנות שאלוהים רואה אותם בכל שעה ושעה ביום ובכל דקה בלילה. הוא נהג לערוך ביקורי פתע במקלחות, ואם היה מבחין במישהו מאונן היה חובט במקל על איברו הזקור וצווח: "בפעם הבא אלוהים יחתוך לך, שמעת?". גם אחרי כיבוי אורות היה מופיע בביתנים כדי להלך אימים על מי שאוננו מתחת לשמיכות במיטה.

עם התרחבות המוסד והצורך בכוח אדם נוסף, גל ראשון של סטודנטים הגיע לעבודה במשמרות ההדרכה. מכיוון שהיו גם אפילפטים בביתנים, והיה חשש שראשם ייחבט במרצפות הקשיחות עם כל התקף נפילה, היה צורך להפגין נוכחות גם בזמן המקלחת בערב. מדי פעם הבחינו המדריכים החדשים בחוסים מאוננים בסתר בחרדה גדולה. כשחוסה הבחין שאחד המדריכים קלט אותו, הוא היה מרפה את האחיזה באיבר מינו ומתנצל: "אסור צ'וקו צ'וקו, מלאך המוות יבוא, אלוהים יחתוך".

הייתי אחד הסטודנטים האלה. הספיקה לי מקלחת קבוצתית אחת להכריז מלחמה על קלגסי שלטון הפחד. לא היה עם מי לדבר באותם ימים, שכן המוסד נוהל בפועל על-ידי עסקני דת חשוכים, אז דיברתי ישירות עם החוסים. אמרתי להם שגם אני מאונן ושזה בסדר גמור. אמרתי להם שלאלוהים יש דברים הרבה יותר חשובים לעשות מלהציץ למקלחות. אמרתי להם שאני אשבור את המקל של מלאך המוות. וגם אמרתי להם שישפשפו עם הרבה סבון, בשביל שלא ייפצעו.

אשר תרנגולת, שבגלל ממדיו הגדולים התקשה להסתתר בשעת מעשה בתא המקלחת הסטנדרטי, היה נבוך תחילה מהדיבורים החופשיים שלי על צ'וקו צ'וקו, אבל כשהפנים את הרוח החדשה נקשרה נפשו בנפשי והוא התחיל לתת לי ביצים טריות שאסף ממיטתו.

כשמלאך המוות שמע מבני המלשין שכולם שוב עושים צ'וקו צ'וקו במקלחת הוא תפס אותי לשיחה, שמהר מאוד גלשה לחילופי גידופים. "משומד" הוא קרא לי, וגם "אוכל מוח". באותם ימים הודו סטודנטים בבית הספר לרפואה בהדסה עין כרם שטעמו מתוך סקרנות מוח אדם מגופה שהתאמנו עליה, והפרשה

התפרסמה בהרחבה בעיתונות. מלאך המוות עט על הסיפור כמוצא שלל רב והדביק את הכינוי אוכלי מוח לקבוצת הסטודנטים שנקלטה במוסד.

הוא גם הרבה להתלונן אצל חבריו בצמרת משרד הסעד, המשרד הממשלתי שהיה מופקד על המוסד, על מוסריותם הירודה של העובדים החדשים המדיחים את החוסים מדרך הישר. יותר מכולם הוא שנא אותי, במיוחד אחרי שקיבל הוראה מגבוה להיפטר ממקל המאוננים שלו, בעקבות תלונה של ועד ההורים שאותו שיתפתי בנעשה במוסד. פעם הוא גם ניסה לתקוף אותי פיזית, כשאמרתי לו שבזמן שהוא עסוק בציד מכשפות התאומים שלו מאוננים בבית.

בדיעבד הייתי אני, המדריך הנערץ על אשר, מי שהמיט עליו את נכותו. הכל התחיל כשהוא חטף יום אחד דיזנטריה והיה צורך לשמור עליו בבידוד מוחלט. חמשת השותפים שלו לחדר פונו לביתן אחר ובשירותים הוקצה תא אחד רק בשבילו. אשר לא הפסיק לשלשל והביתן הדיף סירחון עז. הסניטרית ששלחה דוקטור דורפמן לשטוף אותו שלוש פעמים ביום הייתה מקיאה כל פעם אחרי שטיפלה בו.

ביום הראשון לבידוד של אשר נכנסתי לחדר שלו מצויד בסדינים חלופיים, שני דליי מים ומכל אקונומיקה. הקפדתי על תנאי עוצר כדי שאף חוסה אחר לא יידבק במחלה. כשהיה צריך להוביל אותו לשירותים, הייתי מחטא אותם לפני ואחרי תוך הזלפת טונות של ליזול. עם סיום המשמרת הייתי מתדרך את המחליף שלי, שתידרך בתורו את מדריך הלילה.

בין פליטה לפליטה של נוזלי גוף עכורים, אשר ניזון ממי אורז דביק ולא מתובל שהכינו לו במטבח. בשבת הגעתי למשמרת, ירדתי למטבח ונדהמתי לגלות שלא הוכנו מי אורז עבורו. חקרתי את עיסא והוא ענה שלא נאמר לו דבר בעניין. שאלתי אותו איפה מאוחסן האורז, כי רציתי לבשל בעצמי, אבל עיסא התנגד מחשש לחילול השבת.

מלאך המוות גר דקה וחצי מהמטבח והוא צבר שעות בתפקיד משגיח הכשרות של המוסד. רק היה חסר לעיסא שהוא ייכנס פתאום. שוב ושוב הוא הסביר לי שאסור להדליק אש בשבת ושבגלל זה כולם אוכלים ביצים קשות בבוקר וחמין בצהריים. הודעתי לו שמלאך המוות יכול ללכת לעזאזל מצידי ושחמין לא טוב לדיזנטריה. עיסא המשיך להתנגד לאפשר לי להדליק אש, עד שאיימתי שאהפוך עליו את סיר החמין.

הבערתי אש בכיריים והתחלתי להכין אורז עם המון מי בישול. כשהאורז היה מוכן מזגתי את המים הסמיכים לשני קנקנים וערמתי אורז דביק על שתי צלחות. ואז הופיע במטבח מלאך המוות, הזדעזע ממראה עיניו והתחיל לזעוק "חילול הקודש, גוי, טפו". לא רק הבערת האש בשבת הציתה את כעסו: הוא זעם גם על שאוכל המוח האנרכיסט לא מבדיל בין צלחות חלביות לבשריות והציב צלחות כחולות ליד סיר החמין הבשרי. "משומד, אוכל מוח אדם", הוא המשיך לצרוח, "אתה לא תצא מפה עם האוכל הזה".

ניסיתי להסביר את מצוקתו של אשר תרנגולת תוך ציטוט הלכות פיקוח נפש, אבל פישר התעלם מדבריי. בין זעקת שבר למריטת שיערו הוא הבטיח להתחשבן גם עם עיסא שאיפשר לי לעשות במטבח כבשלי.

כשמלאך המוות ניסה לחסום אותי בגופו התחיל בינינו קרב פנים אל פנים, הוא בשם האל הנורא והקדוש ואני בשם אשר תרנגולת. בינתיים רץ בני המלשין לביתן של אשר ועדכן אותו בנעשה במטבח. אשר, ששכב ערום במיטה, העיף מעליו את התרנגולת ודהר לעבר זירת הסכסוך. הוא הספיק לשמוע אותי צורח על פישר "לך לעזאזל אתה והצלחות החלביות שלך", ולראות את מלאך המוות מטיל לרצפה קנקן עם מי אורז ואותי הופך על פיו את סיר החמין. העימות האלים נקטע כשכמה מדריכים שהוזעקו על ידי אחד החוסים פרצו למטבח והשתלטו עלינו.

למחרת, יום ראשון, זומנתי אל המנהל קליינר. אחרי שיחה בת חמש דקות הוא הוציא אותי לחופשה עד לבירור יסודי יותר. ביום חמישי זומנתי אליו שוב וקיבלתי מכתב פיטורים, שעיקרי נימוקיו היו "הדחת החוסים למוסר ירוד, הסתה נגד אורח חיים דתי ואי שמירה על כללי היסוד של מקום העבודה".

אשר תרנגולת שקע בדיכאון עמוק כששמע על פיטוריי. הוא גם הבין שעכשיו שאני רחוק מהמוסד, מלאך המוות שוב ייכנס לביתנים מתי שיתחשק לו ויתחיל עם האלוהים יעניש והאלוהים יחתוך.

בסוף השבוע דיברו ברדיו על שלג באוויר. לקראת אחר הצהריים של שישי התקדרו השמיים לכדי מסך אפור-ורוד סמיך. כניסת השבת לוותה במטחים כבדים של גשם ובהפסקות חשמל בחדר האוכל. אשר תרנגולת, שכבר החלים ממחלתו, הלך אחרי הארוחה לארון הכלים וערם בידיו מגדל של צלחות כחולות. הוא ספר עשר, ועוד עשר, ועוד עשר. אחר כך התגנב בחסות העלטה לעבר האיקליפטוס שליד הבית של משפחת פישר והסתיר את הצלחות מתחת לשיח סמוך.

אחרי חצות הוא קם ממיטתו והסתנן למחסן בחלקה החקלאית, משם סחב סולם. בשיא הסערה, מצויד ב-30 צלחות חלביות, טיפס על הסולם והתיישב בשקע קעור בין שני ענפים יציבים שהסתעפו מגזע האיקליפטוס. בדמיונו כנראה שבה וצפה התמונה שלי מחרף את נפשי מול מלאך המוות, והכל למען בריאותו. אשר שאף לריאותיו את האוויר הקפוא והטיס צלחת ראשונה מעל גג האזבסט של משפחת פישר. התרסקות הצלחת הפיקה רעש מחריש אוזניים. אחר כך העיף עוד צלחת, ועוד אחת, הגביר קצב והתחיל להמטיר בזוגות ובשלשות.

בני הבית של מלאך המוות ניעורו בחרדה. שעון השבת כבר כבה, ופישר, אשתו והתאומים התנגשו בחושך בבהלה. בשלב מסוים יצא מלאך המוות בפיג'מה אל הסערה. צלחת מספר 15 התרסקה מעליו בקול גדול, ואחר כך עוד שתיים ועוד שתיים. מלאך המוות חזר מבוהל הביתה, גייס לטובתו את הלכות פיקוח נפש והדליק את האורות. הוא שוב יצא, התבוסס בבוץ ורץ אל הביתנים כדי להזעיק את מדריכי הלילה.

כעבוד חמש דקות ועשר צלחות נוספות שהתרסקו על גג ביתו, ניצבו סביב גזע האיקליפטוס שישה מעובדי המוסד מצוידים בפנסים והאירו כלפי מעלה. ואז, לפני הצלחת האחרונה, אשר תרנגולת עשה את המשגה שלו כשביקש להתרומם על רגליו אחרי שירך ימין נרדמה לו. לפתע נבקע אחד הענפים והוא הוטל מלוא גופו על הקרקע. כשהועלה לאמבולנס כבר היה מחוסר הכרה.

אני הגעתי למוסד למחרת השבת כדי להתחשבן על ימי חופשה ושעות נוספות. כבר בשער שמעתי מבני המלשין על קורות ליל שישי. בתדהמה רצתי לעבר האיקליפטוס והבחנתי בשדה של שברי פלסטיק כחולים סביב ביתו של מלאך המוות. לפני שעזבתי את המקום הרמתי צלחת בודדת שצנחה מהעץ

ונותרה שלמה.

חמישה ימים שכב אשר תרנגולת בטיפול נמרץ בהדסה אחרי שנותח, מפרפר בין חיים למוות. שלושה חודשים הוא שכב במחלקה האורתופדית. יום אחד הוא התבשר שהוא חוזר למוסד. רכוב על כיסא גלגלים ענק הוא התקבל במבטי הערצה של חבריו לביתן וגם של המדריכים. על האושר שבשיבה הביתה העיבה רק הבשורה על מות התרנגולת שלו.

ליל הצלחות החלביות הפך לציון דרך בתולדות המוסד. אף שאשר תרנגולת שילם על המעשה בגופו, הוא לא הביע חרטה אפילו פעם אחת. הדבר היחיד שציער אותו היה שלא הספיק לרסק את הצלחת האחרונה לפני נפילתו.

תשעה חודשים הוא המשיך לנוע ברחבי המוסד על הכיסא הנייד שלו, עד שחטף דלקת ריאות חריפה ושוב הובהל להדסה. הפעם לא חזר משם. דוקטור דורפמן אמרה שהיה בן 53 במותו.

שבוע לאחר שטמנו את אשר תרנגולת בקבר הקצר מלהשתרע הגיע למוסד אחיו, אייב. בני המלשין ראה אותו ראשון והפיץ את השמועה. אייב הגיע בשביל להסדיר עניינים עם ההנהלה וכדי לאסוף את מעט החפצים האישיים שהותיר אחריו אחיו. החוסים עטו עליו בסקרנות. "זה אייב תרנגולת", הציג אותו בני בפני כל מי שתהה מי האיש שכולם מתגודדים סביבו.

כשסיים את ענייניו אצל קליינר סיפר אייב שהוא בדרכו לקבר אחיו, לפגוש את מתקין המצבות. קליינר הזעיק את רביבו הנהג כדי שיסיע אותו. בדרך לבית הקברות סיפר אייב לרביבו שהוא ואחיו עלו לארץ כיתומים עם קום המדינה. אחרי שמשרד הבריאות איבחן את אשר כמוגבל שכלית והעביר אותו למוסד, הוא היגר עם הדוד שלו למונטריאול, שם הוא חי עד היום. אייב שאל קצת על אשר, אבל כל מה שרביבו ידע לספר זה שהוא היה בחור טוב ומצחיק.

כשהגיעו לקבר כבר המתין שם המתקין, שהספיק לשטח את תלולית העפר לקראת הנחת המצבה. אייב נגע בלוח העץ עם הכיתוב הזמני וחיפש אבן קטנה להניח על הקבר. כשהניח אותה ולש באצבעותיו את העפר שבו נטמן אחיו, ביצבץ לפתע חפץ כחול. מתקין המצבות הביע את פליאתו ושלף מהאדמה צלחת כחולה. רביבו פרץ בצחוק בלתי נשלט ומילט מגרונו: "זאת החלבית האחרונה. אני יודע מי קבר אותה כאן, אל תיגעו בה".

אייב והמתקין לא הבינו על מה הוא מדבר. רביבו נטל את הצלחת ודחס אותה ככל האפשר במעמקי האדמה. אחר כך הוא אמר לאייב: "אם אתה רוצה לדבר עם מישהו שבאמת הכיר את אחיך מקרוב, זה יעקב המדריך. פיטרו אותו בגלל אחיך. תיגש לאוניברסיטה ותברר איך מוצאים אותו".

לסיום, עוד משהו

הסיפור הזה, שהתרחש לפני 40 שנה בירושלים, מוקדש לכל המעונים חסרי הפה שחיים גם היום במחשכים, הרחק מהעין ומהעניין הציבוריים. אמנם עברו הימים של משרד הסעד על לבלריו החשוכים, יש פיקוח יותר הדוק על מוסדות לאנשים עם מוגבלות שכלית ודומיהם, יש עיתונות בריאה יותר וגם מודעות חברתית למצוקת הפרט - ועדיין, הסיפור שלי, בשינויים אלה ואחרים, רלוונטי גם עכשיו.

אשר לגיבורי הסיפור: קליינר מת בשיבה טובה, דוקטור דורפמן מאושפזת במוסד סיעודי בשפלה, רביבו הנהג מנהל עם בניו חברת הסעות, עיסא פנסיונר, מלאך המוות ירד עם משפחתו לברוקלין, בני המלשין עבר להוסטל סיעודי, אייב מעולם לא יצר איתי קשר כדי לדלות מילים חמות על אחיו, התרנגולת האחרונה במוסד נטרפה על ידי שועל והמוסד עצמו עבר לשליטת ארגון חינוכי בינלאומי.

ואני? אני כועס על עצמי עד היום שלא הלכתי עד הסוף במאבקי בנבלות שהופקדו פעם על המסכנים והאומללים שבתוכנו.