השנה הייתה 1984 ולאדם גרינברג, אחרי כמה שנים בהוליווד, נשבר מלצלם סרטים קטנים. הוא חיפש באובססיה את הפריצה הגדולה. המליצו לו לקנות מרצדס פתוחה ולהתחיל להגיע איתה לפגישות באולפנים, אבל גרינברג היה עסוק בתיקון הדליפה מהברז באמבטיה. ובדיוק אז, כשהיה מתחת לכיור מילולית, הגיע טלפון ממישהי שהציגה את עצמה בשם גייל אן הארד (היום האישה הבכירה בהפקת 'המתים המהלכים'). ההורים העשירים נתנו לה כסף והיא החליטה להפיק איתו סרט אקשן עם במאי אלמוני מתחיל שקצת אחר כך יהפוך לבעלה. גרינברג נכנס למכונית שעלתה לו 500 דולר, ונסע לפגוש את ג'יימס קמרון. "הוא אמר שראה עבודות שלי ואהב אותן, ושאל למה באתי", נזכר גרינברג ממרחק של 30 שנה, "עניתי שאני צריך סרט אחד שישים אותי על המפה. אני מתחרה עם אנשים שבאים ממדינות עם מסורת קולנועית, בעוד אני מגיע ממדינה שיש בה מסורת של רובי עוזי. בסוף הפגישה קיבלתי את החוזה".

'שליחות קטלנית', שבו הושקעו 6.4 מיליון דולר, החזיר 80 מיליון רק מהקרנות קולנועיות ברחבי העולם, והפך את כל העוסקים בו - מקמרון, דרך ארנולד שוורצנגר ועד גרינברג - לכוכבים כל כך גדולים, שסרט ההמשך ב־1991 כבר צולם בתקציב של 100 מיליון דולר ושלח את גרינברג לטקס האוסקר. רק שכל זה עלה לו בהרבה בריאות. "קמרון באמת גאון, אבל הוא בלתי נסבל", נזכר גרינברג במבט מבוהל, "היה לי מזל לצאת חי מהעבודה איתו. הוא מדבר ומתייחס לאנשים כל כך מגעיל, שכמה חבר'ה מהצוות שלי עשו לו אמבוש והתכוונו לתת לו מכות. עצרתי את זה ברגע האחרון, אבל יכולתי להבין אותם. הוא איום ונורא, והסמים לא ממש עזרו". גרינברג היה חי מצוין אם לא היה שומע יותר מקמרון לעולם, אבל יום אחד, כשעבד על צילומי 'אירייזר', שוב עם שוורצנגר, הגיע לסט מנהל ההפקה של קמרון והגיש לצלם תסריט בעובי של 'מלחמה ושלום', שעל העמוד הראשון שלו היה כתוב 'טיטאניק'. גרינברג הלך לפגישה והתחרט ברגע שהתיישב במשרד של קמרון. "רק רציתי שהפגישה תיגמר. כל הזיכרונות מהעבודה איתו צפו חזרה, נעשה לי רע בנשמה. הוא לקח אותי לראות איך בונים את האונייה והגיש לי הצעה שבאמת אי־אפשר לסרב לה. חזרתי הביתה ברגל, חשבתי על זה כל הדרך, והחלטתי שלא. לא רוצה, לא שווה לי לסבול".

ארנולד הוא ערימת שרירים. עם שוורצנגר

טיטאניק, אדם. אתה מתחרט?

"אני נשבע שלא. מאוד אהבתי את הסרט, אבל בחיי שפחדתי שאמות במהלך העבודה עליו".

אדם גרינברג, לדור שלא ידע, הוא האגדה והמיתוס והצלולואיד שעליהם צולמו גם הקולנוע הישראלי וגם כמה מחשבונות הבנק הגדולים בהוליווד. לפילמוגרפיה שלו אין שום מתחרה ישראלי. בארץ הוא צילם, ממש בין היתר, את 'שני קונילמל' ו'לול', את 'חסמבה ונערי ההפקר' ואת 'מציצים', את 'אבו אל בנאת' ואת 'אסקימו לימון', את 'ישראלים מצחיקים' ואת 'מבצע יונתן'. ובהוליווד, אוהו, חוץ משתי השליחויות הקטלניות, הוא אחראי, ממש בין היתר, ל'שלושה גברים ותינוקת' ו'טרנר והוטש', 'רוח רפאים' ו'הנזירות בלוז', 'דייב' ו'ג'וניור', 'אירייזר' ו'אינספקטור גאדג'ט', 'ספרה' ו'שעת שיא'. קריירה עתירת בלוקבאסטרים שהביאה אותו למצב שבו מזמן אין לו שום בעיה לנסוע עם מרצדס לפגישה באולפנים. אבל בגיל 74 אדם גרינברג כל כך שמח לראות את העולם בלי עדשה, שאין לו שום כוונה לחזור לחיים ההם. "סרטים בתקציבים גדולים זה לחצים אדירים. אחרי 30 שנה של לישון שלוש שעות בלילה וגם בהן לחלום על הסרט, מגיע הרגע שאי־אפשר יותר. במקביל גם התחלתי לקבל הצעות פחות טובות, באופן טבעי. אני לא נהיה צעיר יותר".

הסרט האחרון של גרינברג, 'נחשים על המטוס' עם סמואל ג'קסון ב־2006, היה עבורו הסימן שהגיע הזמן להגיד קאט. "הבמאי, דייויד אר. אליס, היה חבר שלי, אבל הוא לא היה במאי טוב והסרט היה נורא. זו הייתה רמת ההצעות שהגיעו ואמרתי שמספיק לי".

כאב?

"לא כאב ולא כואב, אבל במשך שלוש שנים אחרי שהפסקתי לעבוד עדיין הייתי חולם כל לילה שאני נמצא על הסט. חשבתי לעשות סוויץ' לסרטים קטנים יותר, אבל הסוכן לא רצה כי הוא מקבל פחות עמלה. אם יש לי היום חרטה אחת זה שלא הפסקתי שנתיים קודם".

שחקנים הם קוץ בתחת. עם דסטין הופמן

בקוטג' מקסים בשכונת ברנטווד המושלמת גרים אדם וורדה, הורים לשלושה ילדים, סבא וסבתא לחמישה, אזרחים אמריקאים שחיים בעברית ומגדלים עכשיו שתי כלבות לבושות סוודרים תואמים. בחדר העבודה של גרינברג אי־אפשר לראות את הקירות מרוב פוסטרים ושאר ממורביליות, ויש עוד טונות של דברים שהוא לא יודע איפה לתלות. איש נחמד מאוד, ילד מקראקוב שהגיע לארץ עם שארית הפליטה וידע כל חייו מה הוא עושה, אולי חוץ מהרגע ההוא שבו החליט לעזוב הכל ולנסוע להוליווד כדי לעבוד על 'Big Red One', סרט על מלחמת העולם השנייה, עם לי מרווין ומארק האמיל. "קיבלתי גרושים, אבל עשיתי סרט אמריקאי גדול. זה דפק לי את הראש. כבר הייתי בסוף שנות ה־30 שלי, היו לי שלושה ילדים, הייתה לי וילה וחיים טובים בארץ, אבל כל מה שרציתי היה לעבוד במיינסטרים של הוליווד".

מיינסטרים? מה עם האמנות?

"לא חובה להיות רעב כדי להיות אמן. הייתה לי חברת הפקה ושם עשינו דברים בשביל הכסף, אבל בעבודה הפרטית שלי בחרתי רק דברים שאהבתי. אני לא מאמין באמנות מתוך רעב, אני אוהב את החיים הטובים, בית טוב ואוכל טוב ואוטו טוב, אז אני גם רוצה ליהנות מהעבודה שלי".

גרינברג בנה לעצמו בהוליווד מוניטין של מקצוען, וורקוהוליק ומישהו שפרויקטים שהוא מעורב בהם בדרך כלל מסתיימים במכה גדולה בקופות. קמרון היה הראשון שזיהה את היכולת שלו לגרום לסרטים דלי תקציב להיראות יקרים ויוקרתיים יותר בעזרת אלתורים וקומבינות ודמיון שופע. למשל, שימוש בכיסא גלגלים במקום מסוע למצלמה. או מה שעשה ב'שליחות קטלנית' בסצנה שבה מגיע שוורצנגר לתחנת משטרה ויורה לכל עבר.

"ארנולד היה ערימת שרירים, אבל הוא לא איש גדול", נזכר גרינברג, "רציתי שהוא ייראה מפלצתי, אז לבשתי שכפ"ץ, נצמדתי אליו וצילמתי אותו מלמטה בזמן שהוא יורה עליי. יצא בדיוק הצילום שרציתי. אני לא בא לצלם סרט, אני בא לעשות סרט. יש לי את כל הסצנות בראש עוד לפני יום הצילומים הראשון. לבמאים אירופאים יש הבנה ויזואלית, הבמאים האמריקאים מתמקדים יותר בטקסט ובמשחק, ולכן לצלם יש יותר השפעה כאן. כשעשינו את 'שלושה גברים ותינוקת' הביאו ברגע האחרון את ליאונרד נימוי לביים. הוא איש יקר, אבל הוא לא במאי, אז הרבה מאוד היה על הכתפיים שלי. הסרט הזה עלה 13 מיליון דולר והכניס 400 מיליון. אותו דבר היה עם 'שעת שיא'. ראיתי סרט אחד של ברט ראטנר ולא אהבתי אותו. גם הסוכן אמר לי לא להתקרב. ראטנר היה אז ילד בן 28 והוא פשוט לא ויתר, אז בסוף הסכמתי לעשות את הסרט, אבל ביקשתי אחוזים. לבחור לא היה מושג, אז הרגשתי שמגיע לי. הסרט עשה 500 מיליון דולר. היו לי הרבה סרטים שהכניסו הרבה יותר כסף ממה שהם עלו. זה פקטור מאוד חשוב בתעשייה כאן".

חשוב גם להיות מועמד לאוסקר.

"נכון, אבל למשפחה זה היה יותר חשוב ממני, שמחתי לראות כמה הם התרגשו כי הם באמת הקריבו הרבה בשבילי. היו לי דפיקות לב בטקס והיה גם נאום מוכן לכל מקרה, אבל אני חי בסדר גמור עם זה שעברתי את החוויה פעם אחת ולא יותר".

הפלג ההוליוודי שגרינברג אוהב הכי פחות, כך נראה, הוא השחקנים. "רובם באמת קוץ בתחת", הוא אומר ומתחיל לירות דוגמאות. "במקום לעשות את 'טיטאניק' הלכתי לעשות את 'ספרה' של בארי לוינסון. היו הרבה סצנות מתחת למים, אבל שרון סטון לא הבינה למה היא יוצאת חשוכה. היא אפילו לא ראתה את הסצנות בעצמה אלא שלחה את המאפרת או הסטייליסטית, ואלה חזרו ואמרו לה שהיא חשוכה. לא היה לה מושג באיזה סרט היא, ואנחנו מדברים פה על הפקה של 120 מיליון. היא צילצלה לראש הסטודיו וביקשה שיפטרו אותי, אבל בארי לא נתן שייגעו בי. אחרי כמה שבועות של צילומים שרון סוף־סוף באה לראות מה עשינו ואז גם הבינה בפעם הראשונה על מה הסרט. מאותו רגע היא הייתה החברה הכי טובה שלי.

"רוב השחקנים כאלה. את טום סלק לא מעניין שום דבר חוץ מעצמו. אפילו שחקני אופי כמו דסטין הופמן הגדול, שאת חושבת שיבינו את כל התמונה, בסופו של דבר מתעסקים רק בעצמם. אני יכול להבין את זה, הם מאוד חסרי ביטחון. מספיק שיש לך שני פלופים רצופים והקריירה שלך בסכנה. זה מצטבר ללחצים שהם לא יכולים להתמודד איתם".

או שהם סתם לא יודעים מה הם עושים.

"גם כאלה לא חסרים. פטריק סווייזי לא רצה לעשות את 'רוח רפאים', הוא היה בטוח שזה יגמור לו את הקריירה".

לא יכול להיות.

"בשיא הרצינות, הוא שנא את הסרט ועשה אותו רק כי הסוכן הכריח אותו. אנחנו שילמנו את המחיר, הוא היה נותן לנו לחכות שעות עד שיצא מהטריילר. אני זוכר שעמדנו לצלם ברחוב בניו־יורק את הסצנה שבה הורגים אותו. רציתי להרטיב את הכביש כדי לתת אקסטרה־ברק לצילום, אבל היה קור כלבים והצינורות קפאו, וכל הזמן הזה אנחנו עומדים רועדים ומחכים שכבודו ייצא מהטריילר. בסוף הוחלט לצלם את הסצנה בסטודיו, עשינו צילומי רקע של הרחוב ושתלנו אותם".

דמי מור אהבה את הסרט, את סצנת החימר הקלאסית?

"היום אני בטוח שהיא אוהבת, אבל אז היא היתה יחסית בתחילת הקשר עם ברוס וויליס, הוא בא לבקר אותה על הסט כל יום וגם היא הייתה בלתי נסבלת. הסרט הזה עלה 22 מיליון דולר ועשה 500 מיליון רק בהקרנות קולנועיות. אבל פטריק סווייזי, שינוח על משכבו בשלום, חשב שזה יגמור לו את הקריירה".

מי לא קוץ בתחת?

"טום הנקס. הוא בדיוק מה שאומרים עליו. חכם, חמוד, כשהוא עושה חזרה על סצנה הוא פותר את כל ההתלבטויות שהיו לך לפני. אני גם אוהב את ארנולד. לא יודע כמה הוא אינטליגנטי, אבל הוא מלא חוכמת חיים. ב'שליחות קטלנית' השני הייתה סצנה שקמרון רצה לעשות בטייק אחד, רק שארנולד לא היה מסוגל לזכור את הטקסט, אז זה לקח 35 טייקים. ארנולד יודע שהוא לא שחקן".

בנית חברויות בכל השנים האלה?

"אין חברויות בביזנס הזה".

בניגוד למה שקורה בארץ?

"לא יודע איך זה היום, אבל הייתי עולה חדש ולא שייך לכל חבורת הצברים ששלטה אז. עד היום אני לא יודע מה דחף את אורי זוהר לבוא אלי עם ההצעה לצלם את 'מציצים'. הוא מפוזר, היו לו 20 עמודים של תסריט, אבל היה בינינו קליק מיידי. צילמנו את כל הסרט בלוקיישן הקטן הזה בחוף. כל הציוד היה באוטו של שיסל, 'פורד' מודל 1942, בלי מצבר. דחפנו את האוטו ממקום למקום. הסרט עלה גרוש וחצי, גמרנו אותו בשלושה שבועות והיו לי 18 קילומטר חומר גלם. לשם השוואה, בסרט רגיל יש בדרך כלל בין 120 ל־150 קילומטר. ומכל הברדק הזה יצאה קלאסיקה, כי היה סיפור והיו כישרונות והיה אופי לסרט".

אחד הסרטים המסובכים שעשיתי. מתוך 'עקבות בירושלים'

וגם היה הרבה אקשן מחוץ למצלמה.

"לא חסר. אולי טוב שהייתי אאוטסיידר. לא נגעתי בדברים האלה, אבל אתה מריח מה קורה על הסט. פתאום אתה עובד תחת ענן עשן. לפני הפסקת צהריים הייתי עושה עם אורי תוכנית לצילומי אחר הצהריים, ואז הוא היה עולה על הווספה עם אריק וסימה אליהו והם היו נוסעים, מי יודע לאן. אחרי שחזרו אורי לא זכר כלום ממה שסגרנו שעתיים קודם".

היום הקולנוע הישראלי הרבה יותר רציני.

"וגם הרבה יותר משעמם. אם להיות כן, אני לא מתרשם במיוחד מהקולנוע הישראלי. 'בופור' למשל הגיע עד האוסקר ואני מעריך את היוצרים ואת הכוונה שלהם, אבל הסרט משעמם. הלכתי לראות אותו פה עם אנשים מהתעשייה וכולם אמרו אותו דבר. האמנות הגדולה היא להביא קהל לראות את היצירה שלך. זה לא ספר, זה קולנוע, אתה צריך לבדר. זה כמו הלייקרס, אתה חייב למלא את האצטדיון. מפריע לי שלא עושים בארץ סרטים שיביאו צופים. כש'אסקימו לימון' יצא היו בישראל 3 מיליון תושבים, וכמעט חצי מהם באו לראות את הסרט. היום באים 200 אלף איש לקולנוע ישראלי. קולנוע מסחרי לא חייב להיות נמוך, גם אם אתה עושה סיפור קאמרי צריך להיות בו ממד מבדר. 'לינקולן' זה לא 'אסקימו לימון' והוא עדיין סרט מהנה שהביא הרבה קהל".

גרינברג עדיין מתעורר מדי יום בשש וחצי בבוקר והולך לישון ב־11 בלילה. הוא מתעסק בהשקעות ובמניות, מבלה עם הנכדים, מטייל עם הכלבות, חי את פירות החלום האמריקאי, כבר לא מתייסר בשאלה אם הוא אמריקאי או ישראלי. בינתיים, חלק מהקלאסיקות שלו רק משתבחות. גרינברג היה בן 20 וקצת כשדוד פרלוב פנה אליו והציע לו לצלם את 'בירושלים', צלילה לתוך אינספור הרבדים של העיר בשנים שלפני מלחמת ששת הימים, כשהייתה חצויה בין שלטון ישראל לירדני. התוצאה הסופית הייתה כה מהפכנית, שבשבוע הבא, במלאת 50 שנה ליציאת הסרט, הוא יזכה למחווה.

את הסרט 'עקבות בירושלים' הגה ויישם הבמאי ומנהל בית הספר 'סם שפיגל', רנן שור, יחד עם עינת אוחנה ועם מעורבות אקטיבית של יעל פרלוב, הבת של. הסרט משלב את היצירה המקורית עם שמונה קטעים קצרים שביימו תלמידים ובוגרים של בית הספר. הוא יוקרן בטלוויזיה בערוץ 8 ב־12 בדצמבר ובלא פחות מ־50 מקומות ברחבי העולם, מסין ועד מוזיאון ה'מומה' בניו־יורק. יומיים קודם תתקיים הקרנת בכורה חגיגית במוזיאון ישראל בירושלים.

"זה הפרויקט הכי מסובך שעשיתי אי פעם, חשבתי עליו שנים", אומר שור, "אנחנו מקרינים את 'בירושלים' לתלמידים כל שנה ואני בכל פעם נדהם לראות איך הוא ממסמר אותם".

ממרחק של 50 שנה ואוקיינוס, גרינברג מופתע מעמידתו של הסרט במבחן הזמן. "היה לנו בקושי תסריט בסיסי, הלכנו עם מצלמה ברחובות ירושלים והאינסטינקטים של דוד עשו הכל. רצינו לצלם את ירושלים המזרחית, אבל לא היו אז עדשות ארוכות טווח. הצמדתי את העדשה שלי לטלסקופ גדול של צה"ל ופתאום הייתי שם בכפר הירדני, הולך ברחוב, רואה את האוטובוסים המצ'וקמקים, שלטים בערבית. אני זוכר עד היום כמה התרגשתי".