אנחנו החיות והם אנחנו: הסינים על הצמחונות
הסינים מציעים לדבוק בטבע ללא שיפוט - לכל אחד, לכל אדם, לכל צמח ולכל חיה בטבע יש תפקיד - בעקבות החלטתה של בתה להצטרף לצמחונים, שרונה פומס בודקת אצל הסינים מה הם אומרים על הצמחונות
אציין שאני צמחונית מגיל 9, עשור לאחר מכן גם הפסקתי עם שניצלים עטופים בפירורי לחם ובשנים האחרונות חדלתי גם מאכילת דגים. אך לא ניתן להניח שזה תורשתי. ההחלטה שלה טלטלה מעט את בני משפחה - מה יעשה אביה שמכין מאכלי גורמה לא רק צמחוניים? הבן שלי פטר את הבעיה ואמר נראה אותה מפסיקה עם גלידות ושוקולד. והאמת שמאז עברו כמה ימים והיא כבר חולטת לעצמה משקה חלב מאגוזים והמצב נראה טבעוני. הדילמה הגדולה העלתה שלל הצעות ותגובות מחברות שלה בפייסבוק בעד ונגד.
מה הסינים החכמים אומרים בנושא הזה?
הסינים מציעים לדבוק בטבע ללא שיפוט - לכל אחד, לכל אדם, לכל צמח ולכל חיה בטבע יש תפקיד: יש כאלה שבאו להתהלך ולישון עם בני אדם, יש כאלה שבאו להיאכל ולאפשר לאנשים להתענג מבשרם, לחגוג בארוחות משפחתיות ובארוחות גורמה, ובטבע אין טעויות.
אנחנו מכבדים את הטבע בזה שאנחנו מכבדים את כל מה שיש ללא שיפוט. ישנן תרבויות שבהן אוכלים חרקים, חתולים וכלבים. יש שיאמרו גועל נפש, וישפטו תרבותית. אך האם אנחנו רוצחים חיות? האם אנחנו אוכלים את אנרגית החיה הסובלת ומטמיעים אותה בגוף שלנו? תשובה מרתקת בפשטותה, שאומרת בעצם את הכל, מצוייה במשל השור של ג'ואנג דזה (פילוסוף דאואיסטי).
"הטבח הניח את הסכין ואמר (למלך שהתלהב מזריזות הידיים של הטבח) הדרך זה מה שעבדך אוהב והדרך היא יותר מזריזות ידיים.כשהתחלתי לבתר שוורים לא ראיתי אלא את השור. כעבור שלוש שנים כבר לא ראיתי אף פעם את השור השלם, והיום איני רואה אותו בעיני, אלא פוגש אותו באמצעות האלוהי שבי. כשהחושים יודעים לעצור, האלוהי נע כרצונו. אני נסמך על המארג הטבעי, חותך לאורך הסדקים הגדולים, מוביל את הסכין בחללים הגדולים. אני הולך על פי מבנהו של השור בלי לפגוע בגידים ובסוככי השרירים שלא לדבר על העצמות. בכל פעם שאני מגיע לנקודת החיבור בין עצם ושריר, אני רואה איפה הקושי, חושש ונזהר, מבטי נעצר ופעולותי מאטות. תנועת הסכין כמעט לא מורגשת ואז בבת אחת הכל נפתח כמו רגב אדמה שהתרסק ארצה. אני עומד והסכין בידי, מסתכל סביבי גאה ומרוצה, מנקה את הסכין ומטמין אותו" (מתוך "הספר האמיתי של פריחת הדרום", מאת ג'ואנג דזה. תרגום דן דאור).
במשל השור מפליא צואנג דזה לתאר את הטבח בעת תהליך ביתור השור. החשוב הוא להיות אחד עם השור ולבתר אותו תוך הענקת תשומת לב מלאה, באהבה, באמצעות האלוהי שבו, ובכך ליצור תהליך הרמוני וטבעי. אין שיפוט לגבי הביתור אלא על הדרך שבה זה נעשה. המשל מדבר על להיות כאן ועכשיו בכל מעשה, מתוך תפיסה של אחדות האדם עם השור, עם הטבע ועם כל מה שיש.
התשובה היא שאנו מכבדים את החיה לשמה בעצם הידיעה שאנו אוכלים את הבשר הענוג שלה. חשבו כמה דגי סלומון היו בעולם אלולא היו נאכלים ואולי מתים משום שלא היו אוכלים אותם. החשוב הוא לכבד את החיה. יש חברות ואנשים העושים שימוש לא הולם בחיות מתוך תאבת בצע ובצע כסף.
הדבר הכי בטוח, אומרים החכמים הסינים, הוא שנמות. אך גם אם באנו לחיות זמן קצר, נשמח ליהנות, כמו החיות. הכל אחד, אנחנו החיות, הצמחים ועונות השנה, וגם החיות עוברות תהליך אין-סופי של צמיחה והתפתחות כמו אנשים - אין הבדל.
עוד כותב צואנג דזה על האחדות בהיעדר שיפוט: "האחראי על פולחן האבות לובש שחורים, ניגש לדיר, פונה לחזירים ואומר:"למה אתם מתנגדים למות? אני עומד להאכיל אתכם שלושה חודשים, לסגף את עצמי עשרה ימים ולצום שלושה ימים, ואז לפרוש מחצלת קנים לבנים ולהניח את כתפיכם ועגבותיכם על שולחן המנחות מתאים לכם? אילו תכנן למען החזירים היה אומר שמוטב להאכילם קש וגבבה ולהשאיר אותם בדיר, ואילו תכנן למען עצמו, היה בוחר בהנאות של משרה מכובדת בחייו ובכרכרה מקושטת שתשא אותו במותו" (מתוך "הספר האמיתי של פריחת הדרום", מאת ג'ואנג דזה. תרגום דן דאור)
כמה פשוט, כמה אנושי וכמה אקטואלית החוכמה הזאת של הסינים בכל זמן.
שרונה פומס , פנג שואי
לפנייה לכתב/ת 
