טל פיטלוביץ' היא צעירה בת 18, ילידת לוס אנג'לס ובת להורים ישראלים שהיגרו לארה"ב לפני שנים רבות. ולמרות כל זאת, ב-6 בינואר היא תהפוך לחיילת מן המניין בצה"ל, שם תשרת כמדריכת חי"ר. וכך, בעוד צעירים אמריקאים אחרים בגילה שסיימו את התיכון ממשיכים הלאה ללימודים באוניברסיטה, פיטלוביץ' תלבש מדים ותעביר את השנתיים הבאות (לפחות) בצה"ל. אז מה מביא צעירה כמותה, שלא חייבת כלל בגיוס, לוותר על חיי החופש והנוחות, לעבור טירונות ולהיכנס למשטר צבאי קשוח הרחק מהבית, מאמא ואבא? נפגשתי איתה כדי להבין. "גדלתי בקהילה מאוד ישראלית. אני חושבת שאם הייתי גדלה באווירה אחרת ומקבת חינך אחר, לא הייתי אותו בן אדם שאני", היא אומרת בכנות, "הרגשתי שזה המעט שאני יכולה להחזיר בתמורה לכל מה שקיבלתי כל השנים מהקהילה ומישראל".

האם החברות בצופים היא שעודדה אותך להתגייס?

"גם, אבל לא רק. הצטרפתי לצופים בכיתה ג', אבל לא אהבתי את זה ועזבתי בכיתה ד'–ה'. כשהגעתי לכיתה ו', אבא שלי אמר לי שאם אשוב לצופים לשנה אחת, הוא יקנה לי את האייפד החדש, אז אמרתי או.קיי, חזרתי לצופים ובסוף נשארתי בלי שאבא יצטרך לשחד אותי. סיימתי את הצופים כמרכזת צעירה ושם הכרתי את כל החברים הכי טובים שלי. לא יכולתי לחכות ליום ראשון כדי להגיע לצופים ולפגוש אותם".

איך הסביבה קיבלה את זה שהחלטת להתגייס?

"בגלל שכל החברים שלי ישראלים, הם הכירו אותי וידעו שזה תמיד היה מה שרציתי לעשות. הם לא הופתעו. חוץ מזה, התגייסתי עם כמה מהחברים שלי ויש לי עוד כמה חברים טובים שכבר נסעו להתגייס לפני".

לפני הנסיעה לארץ, הצטרפת לגרעין צב"ר, איך הולך תהליך הגיבוש לפני הגיוס?

"התחלנו עם סמינרים אליהם הגיעו צעירים שרוצים להתגייס מלוס אנג'לס, אריזונה, סן דייגו והסביבה. היו לנו ארבעה סמינרים ובכל סמינר אנשים מתחלפים או נושרים. יש כאלה שמגלים שזה לא בשבילם ועוזבים. מי שמגיע לסמינר הרביעי חייב להירשם ולהתחייב לשרת. בסופו של דבר נותרנו 24 צעירים שנסעו ביחד לקיבוץ חולית, שם עברנו פרק קליטה של שלושה חודשים, במהלכם אנחנו עושים כל מה שצעירים בכיתה י"א עושים: מקבלים צו גיוס, נרשמים, בנות עושות יום מאה, בו מאבחנים אותנו. נפגשנו עם גרעינים אחרים בארץ, טיילנו ועכשיו אני נמצאת כאן בחזרה בחופש לפני הגיוס בינואר".

בני כמה אלה המתגייסים דרך הגרעין והאם כולם היו חברים בצופים לפני כן?

"יש מגיל 18-21 ואני חושבת ש-20 אחוז היו בצופים לפני כן".

איך ההורים קיבלו את ההחלטה שלך להתגייס?

"אבא שלי מאוד תמך. אמרתי מכיתה ו' שזה מה שאני רוצה לעשות והוא מאוד שמח. אמא שלי, לעומת זאת, מאוד פחדה. היא הגיעה לכאן בגיל 16 וחשבה שאני צריכה להישאר פה ללמוד. בהתחלה רבתי איתה בגלל זה, אבל עכשיו היא מאוד תומכת. לפני מספר שבועות היא הגיעה לבקר אותי בארץ, וזה היה ביקור ראשון שלה שם אחרי 15 שנה".

אני בטוחה שיש גם כאלו בארץ שמרימים גבה ומתפלאים שבחורה אמריקאית שלא חייבת בגיוס מחליטה לה להגיע להתגייס, איזה תגובות קיבלת מצעירים שאת פוגשת בארץ?

"בכל מקום שאני הולכת אליו מתחילה שיחה על זה. הם לא מאמינים שאני חיילת בודדה מלוס אנג'לס. יש שאומרים לי 'את משוגעת', ויש שאומרים: 'איזו גאווה, כמה מקסים, תודה רבה וכל הכבוד'. כיף לשמוע את זה".

תישארי בארץ אחרי השחרור?

"אני יודעת במאה אחוז שאני רוצה ללמוד בישראל, ובגלל שאני חיילת בודדה, יעזרו לי המון עם הלימודים ויהיה לי קל יותר להתקבל לשם. אחר כך אני לא יודעת. מה שיקרה יקרה. אבא שלי מאוד מקווה שאחליט להישאר שם, ואילו אמא שלי מפחדת שאפגוש מישהו ואשאר. בכל מקרה, אחרי הצבא אני רוצה לטייל קצת בעולם, אולי אסע לאפריקה או ניו זילנד".

כמה זמן תשרתי בצה"ל?

"זה יהיה שירות מלא של שנתיים, ואם אצא לקצונה אז אצטרך לחתום עוד".

קיבלת מיד את הקורס שביקשת?

"זה לא היה קל. הייתי צריכה להילחם להתקבל לקורס מדריכי חי"ר, וגרעין צב"ר מאוד עזר לי עם זה".

האם רוב הצעירים שהתגייסו לארץ דרך גרעין צב"ר הם ישראלים או בני ישראלים שנולדו כאן?

"הרוב כן, אבל פגשתי גם אמריקאים יהודים שאין להם שום קשר לארץ, אחד מהם אף לא מדבר עברית בכלל. הם מאוד ציונים ויש להם הרבה גאווה. אני יודעת שכל האמריקאים-יהודים שמתגייסים איתי רוצים להישאר בישראל. הם מהווים בשבילי את ההשראה הכי גדולה, כי הם לא מכירים אף אחד בארץ, אין להם משפחה שם והם בכל זאת רוצים להתגייס ולחיות בישראל. זה מחמם את הלב".