מלחמת עשבים

האם העיירה ביירון ביי, הנקודה המזרחית ביותר ביבשת האוסטרלית, יושבת על שדה של לבה ממוגנטת? כנראה שלא. בעצם מה כנראה, ברור שלא. אבל זה מה שאומרים, ואולי זה מסביר למה גבר אחד חוזר שוב ושוב לביירון ולמגדלור שלה.

בפעם הראשונה הוא חייל משוחרר שלא יודע כלום מהחיים שלו, בפעם השנייה הוא בזוגיות יציבה מספיק בשביל להוות איום חתונה ממשי, ובשלישית הוא כבר רבע לאבא. לאורך כל השנים האלה נותרת ביירון ביי בדיוק כשהייתה, אבל התחושה שלו בה שונה לחלוטין בכל פעם. מה זה אומר עליה? מה זה אומר עליו? מה זה אומר על איך שגברים מתבגרים?

(בלייזר)

בשנת 2009 יצא העיתונאי ומדריך הרכיבה אלי פנגס למסע באוסטרליה עם סובארו אחת, שבמשך חמישה שבועות כוסתה בציורים של 41 נוודים מ-18 מדינות. מקום טוב, ספר הביכורים של אלי פנגס, נכתב בהשראת המסע ההוא.

* * * * * *

הכי חרא זה לכסח את הדשא. אני לא סובל גינון, שונא רעש ומתעב חום, ולכסח את הדשא זה לעסוק בגינון רועש בשיא החום. הכיסוח הראשון של השנה האזרחית נדרש תמיד בשרבים הראשונים שלקראת הפסח, כשהדשא מתעורר משנת החורף שלו ומתחיל לפתח שרירים. משם נעשים הכיסוחים תכופים יותר ויותר עד השיא של יולי ואוגוסט, אולי גם ספטמבר. החום והלחות של הקיץ במישור החוף עושים טוב לדשא, והוא עף לגובה. כמעט סנטימטר ביום. בצל, מתחת לעצים וצמוד לקירות, הוא צומח אפילו מהר יותר. דווקא בפינות החדות וסביב הגזעים, איפה שחייבים ללהטט עם המכסחת הכבדה בתמרונים צפופים, החרא גדל הכי דחוס וגבוה ומתנגד ללהבים וחונק את המנוע.

אבא שלי אמר תמיד שאם מקפידים לכסח פעם בשבוע, הדשא לא מספיק להתפרע והמכונה רצה כמו חמאה. זה נראה לו טבעי ההתעסקות הזאת בכל יום שישי אחר הצהריים, אבל אני תמיד תיעבתי את השעה הזאת. את האבקה הירוקה שנדבקת לזיעה ומגרדת עד טירוף. את ההפרשות הלבנות והיבשות של הכלבים, שמתפוצצות בין הלהבים ועוטפות לרגע את הכול בעננה של אבק צואה. את הצליל של המנוע, חמור עבודה אפור ורועש אימים, כשהוא נחנק תחת העומס של הדשא הגבוה באזורים המוצללים שמתחת לעצים.

מאז שעמדתי על דעתי הקפדתי לייצב את ידית המצערת על סל"ד נמוך ככל האפשר, כדי שהווליום של המכניקה האפורה הזאת יהיה נמוך ככל הנסבל. ככה יש גם פחות ויברציות שמרדימות את הידיים. למדשאה המסותתת של אבא זה הספיק, אבל עם ג’ונגל העשבים שהיה החלקה שלי, מנוע קטן בסל”ד נמוך כבר לא הצליח להתמודד. שם היה צריך טורים גבוהים, כל הזמן.

חלקת הדשא, אם בכלל אפשר לקרוא ככה לשישים המטר הרבועים והפרועים האלה, נפרסה מול הקרוון הישן שלי. קניתי אותו בערך שנה אחרי שחזרתי מאוסטרליה הראשונה, רגוע ואחר. כשמאחוריי חודשים בלי תקלה משמעותית הרגשתי מספיק יציב להתחייב להלוואה שמימנה את רכישת הכמעט-בית הזה, ששיפצתי והעמדתי בתוך מטע האבוקדו שמאחורי הבית של הוריי. בדיוק כשמלאה לי שנה עם יעל הזמנתי אותה לעבור לגור איתי בקרוון משופץ עם נוף לדשא מוזנח. אפילו הצלחתי לקנות אופנוע בן חמש. הכול נראה טוב עד ששוב הגיע הזמן לכסח את הדשא לקראת החגים.

בהינתן הסכסוך ההיסטורי שלי עם הנושא, ובהיעדר הציווי השבועי של אבא, לא יכולתי להביא את עצמי לבצע את המטלה הפשוטה הזאת יותר משלוש פעמים בשנה. פעם ראשונה לפני פסח כדי שייראה טוב לקיץ, פעם שנייה לקראת ראש השנה כי כבר אי אפשר לעבור שם, ושלישית באחד הימים הקרירים יותר של סוף נובמבר, לפני שהחורף מגיע והדשא סוף סוף קופא על שמריו. ובכיסוח הקשה של קצת לפני ראש השנה, משהו בפנים זז לי.

הדשא התערבב עם היבלית ושניהם הגיעו לי עד גובה הברך. בבסיס גזעי האבוקדו כבר הגיע הסבך לגובה הירך. התקדמתי עם המכונה על הגלגלים האחוריים, מנחית את הלהבים אל תוך העשבייה. מרים, מתקדם, מנחית. מרים, מתקדם, פּוּף, עננה לבנה של חרא. ליד הגזעים היה צורך במשנה זהירות כדי שהלהבים לא יקפדו את הפטמות של צינור הטפטוף שפרוס על פני כל המטע. ניסיתי לתמרן שם, מזיע ונשרט בעורף מענפי אבוקדו, ולא הצלחתי להבין למה לעזאזל צריך בכלל חלקת דשא. מי לעזאזל קבע שחייבים. מי לעזאזל החליט שזה מוטמע בהגדרה של חצר במושב.

כשאתה ילד, או נער, או אפילו צעיר חתיך וחרמן, אתה לא מתעסק עם המכניקה של החיים. אתה בכלל לא יודע שהיא קיימת. אתה כותב אלף פעם שאין משיחין בשעת הסעודה כי הכריחו אותך, רץ מסביב לנשקייה עם רובה מעל הראש כי גייסו אותך, חוטף צעקות מאיזה מחוצ'קן עם תג של אחראי משמרת כי שכרו אותך, מכסח את הדשא כי אמרו לך.

המציאות שלך היא בלתי מעורערת, ואתה פועל על פי הכללים בלי למרוד בעצם קיומם של כללים. אם אתה יצירתי באיזשהו מובן, זה בא לידי ביטוי רק באופן שאתה מצייר את תמונת חייך בתוך המסגרת הנתונה. אני למשל הרגשתי חכם ואמנותי כשטיפלתי קודם בדשא הגבוה שצמוד לעצים, ורק אז התפניתי להחליט באיזו תבנית להריץ את המכסחת - הקפות קבועות שהולכות וקטנות או פסים הלוך-חזור.

בכיסוח של קצת לפני ראש השנה החמישי שלי בקרוון הרעוע ההוא, זה הסיט לי את המחשבות מהידיעה החמוצה שקפצה עליי שגרה. מזה שהמשמרות בעבודה מתאחות זו לזו, מזה שבכל מוצאי שבת אני אצל חברים בקיבוץ ובכל חמישי בנהיגה מונעת, ובכל שישי שומע את אבא שואל מתי אני מתחתן עם יעל ולמה אני לא מכסח כבר את הדשא.

הקפדתי על חפיפת להבים מינימלית בין פס הלוך ופס חזור, אחרת עושים יותר סיבובים, וחשבתי שלא נתקלתי בהרבה אנשים שמסרבים לקבל את מרוּת התסריט שנכתב להם. וכשכן נתקלתי, ברוב המקרים ייחסתי להם אומץ יוצא דופן או טיפשות עמוקה. אף פעם לא חוכמה. אבל עם הוויברציות בידיים והרעש באוזניים והשריטות בעורף, הבנתי שיש ניצוץ של גאונות בלקלוט את המכניקה ולהחליט שאתה לא בעניין.

שאתה לא רץ הכי מהר כי ימשיכו לתזז אותך גם אם תעמוד בזמנים, שאתה מוריד אגרוף לאחראי משמרת כי הבן זונה דורש את זה, שבסרט הזה אתה פשוט לא משתתף. ואני, הכי קרוב שהגעתי למרד של גאונים היה כשהחלטתי שאת הדשא שלי אף אחד לא יכסח בכל יום שישי. החלטתי, ביצעתי, ושלוש פעמים בשנה נאבקתי עם עשבים בגובה של עצים.

בתוך פסקול של נערות מנוע והגרררינננג הצורם בכל פעם שהלהבים פוגשים איזו אבן קבורה, לא הצלחתי לשמוע את השקט שהבאתי איתי בחזרה מאוסטרליה הראשונה אל הריק הפורה של שנות העשרים שלי. פעם היה קל לבודד אותו מתוך רעשי הרקע, אבל עם הזמן זה נעשה קשה יותר. בכיסוח הקשה שלפני ראש השנה, כשכבר לא היה אפשר לעבור בחצר, עצרתי והבנתי שנפלתי קורבן לזמזום הערמומי של השגרה השכיחה ביותר בעולם. בלי לדומם את המנוע הפכתי את המכסחת על הראש, גלגלים למעלה והכול, והשארתי אותה לעבוד בטורים גבוהים. לאט לאט זלג ממנה כל השמן והיא גימגמה ודעכה והשתנקה ונתפסה ומתה. שששששש. שקט.

*********************************************************************

כדי להעיף זוגייה לאחור ולבעוט במוסכמות, צריך קודם להבין שהן לא מוסכמות עליך. זה תנאי היסוד של מרד הנעורים, ואני לא עמדתי בו. לפחות לא בשנים שבהן מצופה ממך להתנער מהמצופה ממך: את המכות ואת הליטופים של הילדות והנעורים קיבלתי כפי שהם, ולתוך הבגרות פשוט התברגתי. גדלתי בסביבה שמצפה ממך להתארגן ולהתברגן כמה שיותר מהר, אחרת משהו לא בסדר איתך, ואיתי הכול היה ממש בסדר.

הדרישה להסתדר, שהייתה אילמת אבל צרחה בקולי קולות, הגיעה מכל הכיוונים: מאבא שעובד מגיל שש עשרה, שוחק את הגוף והנשמה בחקלאות כדי שלא יחסר לך דבר, ובתמורה רוצה שתהיה רק קצת כמוהו. מאימא שנעשתה אימא לפני שמלאו לה עשרים. מאחות שהתחתנה מיד אחרי השירות הצבאי עם האהוב מהתיכון. מתמי שחתרה במלוא המרץ לעבר החיים הבוגרים שבהם תהיה דוקטור כמו אבא שלה. אפילו מאבא שלה, שדיברתי איתו בדיוק שלוש פעמים, ובכל אחת מהן הוא שאל מה אני מתכוון ללמוד.

כל הדמויות שהכרתי נעו על קו עלילה זהה. אני פחדתי מהמסלול הזה ובו בזמן התנהלתי לקראתו ובתוכו, כי בנוף שנחשף מולי לא היה שום רמז לדרך אחרת. לא העליתי בדעתי, למשל, לצאת פעמיים לטיול שאחרי הצבא. הרי אין בכלל דבר כזה. אין לזה מקום על רצף הזמן. אבל אחרי שהתנקשתי במכסחת הדשא והשקט שלי חזר, סידרתי לעצמי בראש את הסטייה הקטנה הזאת מהתוואי המסומן.

זה לא יהיה עוד טיול גדול; מכל היבשת אני רוצה לחזור רק לביירון ביי, וחודש זה מספיק בשביל מקום אחד, ובשביל חודש יש לי מספיק כסף. ממש מעבר לפינה, מרחק ארבע דקות על האופנוע, בתוך היד המושטת של סוכנת הנסיעות, נסללה לי דרך לאוסטרליה.

"מקום טוב", מאת אלי פנגס. הוצאת ידיעות ספרים. 204 עמודים