שתף קטע נבחר

יומן הורה

מחנה חורף של 'שבט חן' היה חוויה אדירה לילדים, אבל מסתבר שגם המבוגרים התרגשו, כפי שאפשר להבין מהיומן שניהלה לימור גלעדי-בנדור

יום חמישי 12.19.13

כבר למעלה משבוע שאני מתרגשת. קבלת ההודעה שעליתי בגורל לצאת למחנה חורף שימחה אותי. הילדים מתרגשים כבר שבועיים וכל לילה זה עוד טיפה. הערב היה השיא. ההכנות בעיצומן. מחר יוצאים לסופשבוע עם הילדים.

Lake Castaic זה המקום והיעד. צריך להתארגן. לא לשכוח כלום. אנשי 'שבט חן' דאגו לשלוח לנו רשימה מעודכנת של מה צריך להביא. רק שלא אפספס משהו.

 

• מגבת

• כלי רחצה

• נעליים

• גרביים, תחתונים וכו‘

• שק שינה

• בגדים חמים, מעיל, כובע

• נענע - להוציא מחר מהמקרר ( תוספת אישית הכרחית כשבחוץ 32 מעלות פרנהייט)

• פיצוחים (חובה לכל טיול גם אם זה לא ברשימה

• עוגיות טעימות (עוד תוספת אישית)

זהו. נראה לי שאני בסדר. התיקים של הילדים ארוזים, רק לא לשכוח מחר בבוקר לבדוק שוב אם הכל בפנים. ככה זה כשמתרגשים.

 

יום שישי, 12.20.13 - בוקר

הילדים התעוררו מקודם מהרגיל. ”נו אמא, מתי כבר יוצאים“. הכנות אחרונות. לקנות לחמניות כי צריך לתת ארוחת צהריים קטנה לילדים. נענע - להוציא מהמקרר. לשים בתיק שלי מצלמה. זהו. צריכים לצאת כדי להגיע בזמן.

 

 

שישי בצהריים, 14:00 - חנייה גדולה ליד פנדה אקספרס.

השיר ”ים השיבולים“ מתנגן לי בראש, אבל זה ים אחר. ים של ילדים מחייכים, מתרגשים, לבושים בחאקי מלא עם עניבה. הורים (או הילדים) סוחבים אחריהם...מה זה? מזוודות גדולות עם גלגלים? רגע, זה לא מחנה צופים? אולי זה לא המקום הנכון? אולי פיספסתי משהו ברשימה? התיק שלי - קטן, תיק הילדים גם הוא יחסית קטן. על גלגלים, אבל קטן מאוד. זאת לא אמורה להיות נסיעה קצרה יחסית? זה לא סופשבוע עם אוכל ושתייה?

אבל, תוך דקה או שתיים הבנתי שלמרות מראה המזוודות הענקיות - אני אכן יוצאת למחנה צופים.

צופים של היום זה מזוודות עם גלגלים ולא קיטבג גדול עם שק שינה. זה אייפון או אייפוד ולא גיטרה. אבל מה זה לעומת מה שהולך להיות במחנה. הרגע קיבלתי מרועי את הלו“ז ואני כבר מעודכנת ויודעת שיהיה כיף.

אני על האוטובוס עם כל כיתות גימל. כמה כיף. פעם ראשונה שהם יוצאים ופעם ראשונה שיוצאים 25 ילדים חמודים נרגשים עד דמעות. שוב ושוב מוצאת את עצמי מבקשת מאמא מודאגת/נרגשת לרדת מהאוטובוס כי אנחנו חייבים לצאת לדרך. אפילו הבת שלה אומרת לה 'נו, אמא, תלכי כבר... אני בסדר...אני רוצה להיות כבר במחנה...“.

והיו גם כאלה שהזילו דמעה מלוחה אבל לא להרבה זמן בכלל. עם ליטוף ואהבה וכמובן חיבוק גדול (והידיעה שיש לי את מספר הטלפון של אמא שלהם) הכל עבר בשלום.

 

שישי בערב - הגענו למחנה

מה זה הקור הזה??? איפה הכובע? הכפפות? המעיל?? מתארגנים ומנסים להתרגל לחושך, ובעיקר לטמפרטורות הנמוכות במיוחד.

 

ארוחת ערב שבת

כמה מרגש. כמה יפה. כמה לבן ונקי ושמח. עושים קבלת שבת. האוכל כבר מוכן. היין מוגש לכל ילד וילדה. הם שרים ”שלום עליכם“ בקולי קולות ומחממים לי את הלב. כבר לא קר לי.

תפריט מכובד ביותר שלא יבייש אף בית. הילדים רעבים - רעבים אך מנומסים. התור לא מאוד מאורגן אבל בהחלט סביר. למחר, לארוחת הבוקר, כבר יש רעיון איך להפוך את הבלגן למסודר יותר. זה מה שכיף בשבט 'חן' (וזאת לא פעם ראשונה שכך אני מרגישה) - תמיד יש שיפור. תמיד מנסים לעשות טוב יותר. לומדים מכל טעות.

 

 

11 בלילה

סוגרים ערב/לילה נעים. הילדים ישנים כבר מזמן. הם הספיקו לעשות פיתות על הטבון ולשיר ולשמוח. התארגנות אחרונה. עופר כבר הגיע מזמן לשמור עלינו, ולעשות סיורים עם טל (עוד הורה מלווה כמוני). המדריכים עזרו לחניכים להתארגן. רוב הילדים נרדמו מהר מאוד. למרות הקור הלא נעים בחוץ, בחדרים שררה אווירה נעימה והיה חמים ורגוע.

לילה ראשון בלי אמא - בעיקר בכיתות גימל – והמדריכים יחד עם ההורים המלווים דאגו שאף ילד לא יישאר עצוב.

 

שבת 7:30 בבוקר

קר מאוד... אפילו האגם הקטן קפא לגמרי. כולם לבושים שכבות שכבות, עם חיוך על הפנים. מתארגנים ליום שמח מלא פעילויות צופיות, אבל אי איפשר לעשות את זה על בטן ריקה, אז קדימה - אוכל.

זהו. יוצאים לפעילות. המצלמה שלי איתי וכבר אני רואה את כל הילדים מקלפים מעליהם את השכבות.. ”זיפ לין“, אומגה, דייג, טיול מודרך בטבע, ירי חץ וקשת, מה עוד צריך לבקש? פעילות צופית עם כפיתות וחבלים? גם יש.

בכל תחנה יש מדריכים מנוסים שעוזרים ומכוונים. וכמובן יש את הצוות שלנו שעובר עם החניכים את כל הפעילות. אני לא מפסיקה לצלם את האושר שמותירות פעילויות אלה על פניהם של הילדים השמחים. בין הצילומים של שמוליק ושלי, אנחנו בהחלט יכולים לעשות פרסומת למחנה. והכל אמיתי.

זהו... שוב כולם רעבים! איך לא?!

 

ארוחת צהריים

אז מה היה לנו? עוף (שווארמה), ברוקולי, סלט, קוסקוס, פירות טריים (כמו בכל ארוחה) וגולת הכותרת - צ‘יפס!!! כמה מגשי צ‘יפס שהם הכינו. והילדים שלנו, למרות שהיו רעבים, עמדו בתור, כל קבוצת גיל בנפרד ונכנסו בצורה מכובדת, מנומסת ואכלו הכל. אפילו קיבלנו מחמאות על ההתהגות של הילדים. כמה תענוג לשמוע שוב, את מה שידענו תמיד על הילדים שלנו - ילדי שבט ”חן“.

 

זהו. יוצאים עם פחות שכבות ועם בטן מלאה וישר להמשך הפעילויות. בין לבין מתכוננים לפסטי-חן (פסטיבל שבט ”חן“ שבו כל גדוד מופיע). ושוב אני (ושמוליק גם) מנציחים את האירועים ולא שוכחים להעלות את התמונות לפייסבוק, כדי לשמח את לב ההורים שיושבים בבית וצמאים לכל פיסת מידע שמגיעה עם ד“ש חמה ותמונה מלאה בחיוכים.

 

שבת בערב

ושוב אוכלים. ערב איטלקי אמיתי וטעים, שאחריו יוצאים לפעילות קצרה ולהכנות אחרונות לפני הפסטיבל. כולם מתלבשים בבגדים הנבחרים על ידי צוות המדריכים והרש“גד של כל גדוד. ההתרגשות בעיצומה, מי יהיה במקום הראשון. גם ילדי ”צמיד“ היו איתנו וגם הם הכינו לנו משהו, רק שלא ידענו מה.

 

כולם מתכנסים בחדר האוכל ומתיישבים. כל גדוד עלה והופיע, ואז הייתה לנו הפתעה מרגשת. חניכי ”צמיד“ עלו ושרו, וריגשו את כולנו (ואותי עד דמעות). בתמורה הם קיבלו קהל שלם שחיבק אותם, שמחא להם כפיים והיה סבלני במיוחד עד שהקולות הנרגשים יצאו מהמיקרופון. הם קיבלו עזרה בשיר ולרגע היה נדמה שאין בכלל תחרות וכמו בכל שבט צופים מאוחד, הרגשתי שאני במקום הנכון עם האנשים והילדים הנכונים. הם סיימו במקום השלישי. אבל בשבילי הם היו במקום הראשון. מראה הילדים המחייכים משני הצדדים והקבלה של ילדי ”צמיד“ כחלק בלתי נפרד מאיתנו, ללא הגבלות ומגבלות - לא הותיר אותי עם עיניים יבשות.

 

שבת בלילה

זהו. העייפות ניכרת בפניהם ובעיניהם של הילדים (בעיקר הקטנים). חלקם רוצים כבר לחזור הביתה וחלקם רוצים עוד וכבר מחכים לפעם הבאה.

 

יום ראשון 12.22.13

חוזרים הביתה. ההורים מחכים בקוצר רוח לילדים ואנחנו מגיעים די מהר. איזו התרגשות על פניהם של הילדים וההורים. כמה אושר, כמה אהבה ושמחה ברגע אחד.

ובאשר אלי, אני חושבת על הכיף שהיה לי, על החוויה המרגשת. על הלמידה שהייתה לי בסופשבוע זה, ועל כך שיכולתי להיות מקרוב קרוב ולראות מדוע הילדים שלנו (מתן וסיון), שהם רק בכיתה גימל, שמחים היום לצאת לפעולה בצופים וכל כך רצו לצאת למחנה.

 

יום ראשון, דקה לפני חצות

עוד יום הסתיים לו. הילדים מזמן ישנים (עוד הרבה לפני שעתם הרגילה). ערימות הכביסה גם הן נעלמו כלא היו. נשארו רק הזכרונות מאחת החוויות הכי ישראליות שיש - מחנה חורף בשבט ”חן“. 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים