מדינת מבשלה

אני לא מכיר אף אחד שנסע לבלגיה. זאת אומרת באופן וולנטרי, כדי ממש להיות תייר. וגם אתם לא מכירים, כי אין כזה דבר. אם ממש תתאמצו, אולי תגלו שאתם מכירים מישהו שהיה פעם בבלגיה כי טיסת הקונקשן שלו ליעד נורמלי יצאה מבריסל. יש ישראלים שמגיעים לפעמים לבלגיה כי הם יהלומנים בדרך לאנטוורפן או כדורגלנים בדרך לספסל ומשכורת ביורו, אבל חוץ מזה באמת שאף אחד לא נוסע לשם.

תשאלו את קולין פארל, ששיחק ב"ברוז'" רוצח שכיר שנתקע כמה ימים במדינה ומסביר לשותף שלו ש"בלגיה מפורסמת בזכות שני דברים: שוקולד ופדופיליה. והם התחילו עם השוקולד רק כדי להשיג את הילדים".

אבל פארל שכח את הבירות: המדינה המוזרה הזאת אחראית לכמה מהתצורות היותר מוצלחות של אלכוהול מוגז, וחלק ניכר מהתושבים פה לומדים לבשל בירה לא הרבה אחרי שהם נגמלים מתחליפי חלב. בעצם, אם יש מישהו שכבר כן נוסע וולנטרית לבלגיה, זה רק בשביל הבירות. נגיד האנשים של "נורמן פרימיום", שמייבאים לארץ המון בירות ושאלו אותי אם בא לי לטוס לבריסל כדי לבקר בכמה מבשלות. עניתי כן, כי בלגיה אולי משעממת תחת, אבל אין מבשלות בלגיות במדינות אחרות.

(איציק שאשו)

תחתיות מחיי משפחה

אי אפשר להמעיט בחשיבות שהבלגים מייחסים לבירות שלהם. דוגמה: לפני כשנתיים החליטה מבשלת Duvel להשיק בישראל את גירסת ה-Single שלה, בירה פחות חזקה ויותר צלולה מאחותה שנמכרת בארץ כבר שנים, וההשקה נערכה איפה? בביתו של שגריר בלגיה בישראל. על המדשאה המטופחת של הווילה בהרצליה פיתוח, על שפת הבריכה שלאכזבתי אף אחד לא השתכר מספיק בשביל ליפול לתוכה, בנוכחותו של השגריר ורעייתו המצודדת - שם הושקה בירה.

אז נכון שהבלגים צריכים לעשות משהו כדי להזכיר לישראלים מדי פעם שהם מחזיקים פה נציגות, אבל אני לא בטוח שהוד שגרירותו היה עושה כזה כבוד לכל פרלין שהתחייב לעשות עלייה. שלא לדבר על לשלוח את אשתו למספרה רק כדי שהפן שלה לא יזוז סנטימטר כשהיא עושה "לחיים" עם עיתונאי מבלייזר שבא לא מגולח ובג'ינס יותר משופשף מהסמול טוק של בעלה.

מה שהכי טוב בדוגמה הזאת עם בית השגריר זה שהיא עוזרת לי לעשות קישור חלק לקטע בכתבה שבו אני מספר לכם על הביקור במבשלת דובל. אז ככה: בערך באמצע הדרך בין בריסל לאנטוורפן נמצאת אחת המבשלות הבלגיות המצליחות בעולם, אבל לא הייתם מתרשמים ככה במבט מבחוץ. אפילו אחרי שמוצאים את הרחוב הקטן בכפר המנומנם, אפילו יחסית לבלגיה, עדיין אפשר בקלות לפספס את הכניסה אם הולכים טיפה מהר. סתם בית לבנים רגיל עם שער ברזל ושלט קטן מלמעלה.

בכניסה מחכה לי אנה. היא זאת שעושה את הסיורים המודרכים במבשלה כדי שאנשים ידעו איך מבשלים דובל וכדי להרוס לי את התאוריה מתחילת הכתבה על זה שאין תיירים בבלגיה. אנחנו מתחילים באולם קולנוע קטן שבו אפשר לצפות בסרט בן שש דקות שבסופו תדעו הרבה יותר על דובל. נגיד, שהכל התחיל ב-1871 - לא כזה מזמן יחסית לבירות במדינה הזאת - ושב-1918 הצטרפו השמרים הסקוטיים המיוחדים שבהם משתמשים עד היום, ושרק בסוף הסיקסטיז עיצבו את הכוס המפורסמת של דובל.

עד אז לא השתמשו בכוסות טוליפ גדולות שאפשר למזוג לתוכן שליש ליטר במכה אחת. בכלל, עושים פה עניין גדול מהצורה של הכוס: אומרים שהפתח הצר עוזר לשמור על ראש הקצף המפואר. אני בוחר להאמין בזה, למרות שכל דובל שמזגתי שמרה על ראש קצף נהדר גם כשהשתמשתי בכוס שכתוב עליה "לאבא הכי טוב בעולם".

בעיקרון, מבשלות תעשייתיות גדולות הן כמו כנסיות ברומא. ראית אחת, ראית פחות או יותר את כולן. בשנה שעברה ביקרתי בפס הייצור של גולדסטאר בטמפו, והשנה בבלגיה יכולתי לשחק עם עצמי ב"מצא את ההבדלים". אותם בקבוקים שרצים ממקום למקום, אותו ריח חזק של בירה חמה באוויר ואותן מכונות גדולות שמייצרות הרבה אדים.

רק הכמויות והמגוון שונים: קומת הייצור שעליה אני משקיף עכשיו מגשר עילי קטן עובדת 24 שעות ביממה, שישה וחצי ימים בשבוע, ומייצרת בדיוק 53 אלף בקבוקים בשעה. לא כולם, אגב, עותקים של הבקבוק הגוץ ההוא עם הלוגו של דובל. מבשלת Duvel Moortgats היא גם הבעלים של Maredsous ,Vedett ו-Achouffe. מה שהתחיל כעסק משפחתי קטן גדל לעסק ענק, אם כי עדיין משפחתי: הבעלים היום הם צאצאים ישירים של המייסדים.

הסיור מסתיים בפאב של המבשלה. ברמן שנולד קצת אחרי שהתחלף המילניום הראשון שואל מה למזוג לי, ואני מצליח לגייס תעצומות נפש עילאיות כדי לא להתחזר ולבקש את גירסת הטריפל-הופ היוקרתית של דובל. לא נורא, גם את הדובל הרגילה הוא מוזג באופן שהמילה מושלם עושה לו עוול.

הפאב המגניב הזה לא פתוח לציבור שלא עשה קודם לכן את הסיבוב במבשלה. אנה מסבירה שזה כי הם עושים מספיק כסף מלייצר בירה, ולא צריך לפגוע בפרנסה של הפאבים המקומיים בכפר. הנפש מתקוממת, אה?

דרך החלון אפשר לראות טרקטור בגודל של נושאת מטוסים תולש קיר ישן ומעיף אותו הצידה כמו עטיפה של מסטיק. עוד האנגר ישן שיפנה את מקומו לפס ייצור חדש. אין מה לעשות, הבלגים האלה שותים.

קח פרי ותהיה לי שיכור

הצ'כים, הגרמנים, הבריטים, האירים והאוסטרלים שותים יותר מהבלגים, אבל גם חברות קבועה בטופ-טן של צריכת הבירה העולמית זה לא פדיחה בכלל. וכן, יש ממש מדד כזה. מה שאין זה מדד שבודק את צריכת הבירה העולמית מבחינת אחוזי אלכוהול, ואם היה, אני די בטוח שהבלגים היו משיגים לפחות מקום בפודיום.

הארסנל הלאומי שלהם כולל מאות מותגי בירה עם יותר אלכוהול מבועות. בירות שמדברות פלמית הן גם עתירות פרי, לפעמים באופן מופרז; אם חוק הטוהר הגרמני מתיר שימוש במים, דגנים וכשות בלבד, אז החוקים של מבשלי הבירה הבלגים מתירים בישול עם כל מה שתמצא אצל הירקן. בהתאם, כמה מהמבשלות הכי מוערכות ופופולריות במדינה - אבל הרבה פחות מחוצה לה - מתמחות בבירות למביק או קריק או איך שלא קוראים לז'אנר בירת הפירות באותו אזור. אחת מהן היא Liefmans, שממוקמת בכפר קטן על גדות נהר במזרחה של פרובינציית פלנדריה.

"שיט, נראה לי שערבבתי צבעוני עם לבן"(איציק שאשו)

אני מצטרף לקבוצה של תיירים מקנדה, ובכך מבאס את המדריך שכבר ראה איך הוא מעביר את כל הסיור בצרפתית ועכשיו צריך לעבור לאנגלית רק בשבילי. עכשיו, זוכרים את המבשלה המאוד תעשייתית של דובל? אז זאת של ליפמנס היא הנגטיב שלה. הבניין שבו פועלת המבשלה חגג לא מזמן יומולדת 300, והאמת היא שהוא לא נראה יום מעל 500. הסיור כולל מעבר בחדרים שהם בעצם מוזאון (אני די בטוח שפוררתי בטעות סינר של מבשלים מהמאה ה-18) וחדרים אחרים שנראים בדיוק אותו דבר עד שהמדריך אומר לך שלפני שעה הסתיימה פה משמרת.

זה לא מקרי. הליפמנסים נורא גאים בכל הקטע האולד-סקולי שלהם, ומבחינתם כל נגיעה במסורת יכולה רק להרוס לך את השלוק הבא. הם עד כדי כך פנאטיים בקשר לזה, שהאיחוד האירופי העניק להם אישור מיוחד להמשיך להשתמש במכלי נחושת שכבר הוצאו משימוש בכל היבשת, כי הם הצליחו לשכנע שבלי זה הבירה פשוט לא תהיה אותו דבר. ושתבינו, המשמעות של הסיפור הזה היא חתיכת ניג'וס. לנקות בריכות ענק מנחושת זה משהו שאני לא מאחל אפילו לאנשים שאני שונא במיוחד.

בסופו של כל הווינטג' הזה, הליפמנסים לוקחים כמה בירות מדרגות יישון שונות, מוסיפים להם פירות (בעיקר דובדבנים) ושולחים את כל התערובת להתיישן במכלים לשנה לפחות. התוצאה היא בירה בגוונים האופייניים לבית ברבי, עם גיזוז רגוע ומגוון טעמים שכדי ליהנות מהם צריך לבוא עם ראש פתוח במיוחד.

אם יש לך כזה, פתאום אתה מגלה שה-Cuvee-Brut יכולה להיות אופציה מצוינת לצד אוכל טוב. אם ניחנת בהרפתקנות של ממש, אולי תעדיף בכלל את ה-Liefmans on the Rocks שאשכרה שותים עם כמה קוביות קרח, חתיכת לימון ופרצוף של "לא יאמינו לי במערכת ששתיתי בירה בצבע בורדו, עם קרח ולימון". איך, איך לא ביקשתי מאיזה דובר קנדית שיתעד את המאורע.

יש לנו ארץ, למה עוד אחת

בשדה התעופה של בריסל מוכרים המון בירות. זאת אומרת, במחלקת האלכוהול של הדיוטי פרי. הסיפור הזה די מעיף לי את הראש: לא נתקלתי בזה בשום דיוטי פרי אחר בעולם, ושתבינו, אנחנו מדברים פה על עשרות מותגים במארזים מכל גודל ונפח. טראפיסטיות, לאגרים, למביקים, במארז עם כוס, בלי כוס, רביעיות, שישיות, שמיניות ובודדים. בקצה האולם יש אפילו מקרר עם גבינות מיוחדות* (*מילה יפה למסריחות) שחלק מהמבשלות כאן מייצרות כדי שיהיה משהו לנשנש ליד הבירות שלהן. הם היו צריכים לקרוא למקום הזה Hall of Foam.

בלגיה, אני מניח ששמעתם, נתונה בשנים האחרונות בעימות פנים-לאומי די רציני. שני העמים שמרכיבים את האוכלוסייה במדינה הזאת, הוולונים והפלמים, מבקשים להיפרד כידידים ולקבל כל אחד מדינה עצמאית. לא צפוי משהו עקוב מדם סטייל יוגוסלביה - יותר בכיוון של צ'כוסלובקיה - אבל גם כאן הסיבות הן בעיקר גאוות יחידה וכסף. ורק עם רגל אחת במטוס זה הכה בי: לא מספיק שבלגיה משעממת תחת, עכשיו המשוגעים האלה רוצים שיהיו שתיים כאלה.