"היצירה בנויה על קונספט חדשני: הקהל מכונס במרכז החדר, וההופעה מתרחשת מסביבו", מסבירה כץ. ארבעה רקדנים בארבע פאות החדר נעים לאט לאורך הקירות, אך ממקומה במרכז החדר הצופה יכולה לראות רק מקטע יחיד בכל פעם. מכיוון שכל רקדן נע במונולוג מתפתל ומפרכס משלו, שמידי פעם יכול להצטרף לדואט או לשלשה, הצופה נאלצת תמיד לוותר על משהו ולבחור לאן בדיוק יופנה המבט. "היצירה נועדה לבחון את הדחף הטבעי שיש לנו לראות את מה שאנחנו לא מסוגלים לראות, את מה שנמצא מאחורי הגב שלנו", כץ אומרת. כתוצאה, הדינימיקה הזו יוצרת גם תקשורת מעניינת בין הצופים ולא אחת קורה שמבטי הקהל, העוקבים אחרי רקדנים שונים, מתנגשים זה בזה והצופים מוצאים את עצמם לפתע מסתכלים זה לזה בעיניים.

"כשהייתי בערך בת שבע, אמא שלי לקחה אותי לראות את 'קיר' של אוהד נהרין. כל כך נהניתי, שהיא לקחה אותי לעוד ועוד הופעות, והתחלתי לפתח חוש ביקורתי כלפי כל מה שראיתי. החשיפה הזו מגיל מאד צעיר לכל מה שקורה בתחום בארץ מאד השפיעה עלי. האסתטיקה של 'קיר', החלל, מה שנוצר בו מול העיניים – זה היה כמובן מהפכני, בטח ובטח שעבור ילדה. אני חושבת שמאותו רגע היה לי את המודל לחיקוי שלי, ומשם המשכתי לגעת בתחום הזה". 

"לפני כעשר שנים השתתפתי בפסטיבל 'גוונים במחול', שבזמנו ניהלה נעמי פרלוב. היצירה הייתה דואט, אני עם עוד רקדנית, והתקיימה על במה בצורת זירת איגרוף שבנינו במיוחד לאירוע והעמדנו בחוץ, ברחבה של סוזן-דלל". כץ הייתה בסך הכל בת 21, אחת היוצרות הצעירות ביותר בפסטיבל, והדגימה גישה שהייתה חדשה יחסית בישראל באותה התקופה, להתאים את היצירה למקום בו היא מועלית. "באישהו מקום, אני חוזרת לאותה חוויה כרגע עם Thousand Plateaus. אני בעצם הופכת את היוצרות: זה בדיוק אותו חלל כמו לפני עשר שנים, רק בצורה הפוכה". 

הזירה, שמאוחר יותר הועלתה גם בקנדה ופותחה לווידאו-דאנס שהוצג ברחבי העולם, נתנה לכץ חיזוק חשוב. "זה גם היה אסמכתא לכל השילוב הזה שאני תמיד איכשהו רוקמת, לעשות לכוריאוגרפיה אדפטציה למסך הקולנוע. כל רגע כזה של הכרה חשוב. כל הזמנה להופיע, כל היענות, כל תמיכה – זה עוד צעד בדרך שמאשר לך שאת בכיוון הנכון". 

אישור משמעותי נוסף היה ההזמנה לרזידנסי ב-Chez Bushwick’s Artist, שבמסגרתו כץ פיתחה את היצירה החדשה. ההזמנה הזו הגיעה ברגע קריטי, אומרת כץ. היא כבר שקלה לוותר הקריירה במחול! "ההזמנה לרזידנסי באה אחרי כמה שנים בהן עבדתי בתחום ההפקות, במקצוע יותר 'לגיטימי' ושיותר קל להתפרנס ממנו", היא מספרת. "אחרי שקיבלתי את ההזמנה אמרתי לעצמי: תעשי מה שאת באמת אוהבת, מה שאת מאמינה בו, ואחרי זה תדאגי לפרנסה. זה עודד אותי לקחת את הצעד הסופי, להיות טוטאלית במה שאני עושה. 

"עכשיו אני שומעת הרבה אנשים מדברים על 'יזראלי דאנס', כשאני שואלת אותם, 'מה זה בעצם 'יזראלי דאנס' עבורך?' הם מראים לי כל מיני תנועות, בדרך כלל כאלה שקשורות לבת שבע. בתכל'ס יזראלי דאנס זה השם שקיבלו כל מיני אמנים שונים שהתייאשו מהארץ, פרשו כנפיים, והם עושים את מה שהם עושים הכי טוב במקומות שמאפשרים להם ונותנים להם את המקלט האמנותי לעשות את זה".

"אני עובדת עם צוות מאד מוכשר ורגיש של רקדנים, ובכל המטרה שלי היא לאתגר אותם, לעניין אותם. אם הרקדנים אומרים לי שהעבודה נגעה להם, מבחינתי זאת הצלחה". בעבודה הנוכחית, שעדיין נמצאת בשלבי התהוות, "העבודה מורכבת מסולו אישיים, והיה לי מאד חשוב שכל רקדן ירגיש מאד נינוח ובטוח בסולו שלו, וממש יהפוך אותו לשלו. אני מרגישה שזה באמת קרה – כל אחד מהם הוא דמות בפני עצמה, לגמרי שונה מהשני, למרות שעדיין יש איזה חוט מקשר בשפה שמחבר בין כולם".