שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    המדינה מפקירה את הילדים שלנו
    למניעת תאונות דרכים ותאונות עבודה יש תקציבים - וזה טוב. אבל חיי ילדים שווים כנראה בישראל הרבה פחות, ובממשלה אין גורם שמרכז את הטיפול

    עברנו לאחרונה ימים מרוכזים, קשים וכואבים מאוד על מותם או פציעתם הקשה של ילדים רכים בשנים - מי בגז, מי ברעל, מי בנפילה ממרפסת דירתו ומי במהלך משחק בגן המשחקים העירוני. זהו רק קצה קרחון. אנו מאבדים כל שנה ארבע כיתות תלמידים, כ-120 ילדים, כתוצאה מתאונות ולא ממחלות. כל יום מגיעים לחדרי המיון כ-500 ילדים שנפגעו בתאונת ולא במחלות, ובמהלך שנה מאושפזים אשפוז ארוך כ-24,000 ילדים בגלל תאונות.

     

    מהם גורמי התאונות השכיחים? בבית, כמו כוויות, התחשמלות, חנק, בליעת חפצים, הרעלות מהדברה ומחומרי ניקוי וגז; בחצר - נפילות, חפצים חדים, התמוטטות מתקנים; ובמוסדות ילדים - פעוטונים, גני ילדים ובמוסדות חינוך, תאונות מכל הגורמים האמורים לעיל כתוצאה מחוסר השגחה, תשומת לב, ידע ומודעות. לא נשכח גם את גורם שכיחת ילדים ברכב בחום הלוהט.

     

    כחבר הנהלת ארגון "בטרם" לבטיחות ילדים אני יכול לקבוע שניתן למנוע רבות מאוד מן התאונות שרובן מתרחשות בסביבתו של הילד הנחשבת לבטוחה – בביתו, בחצר ביתו, בגן המשחקים העירוני, במוסד הטיפולי והחינוכי וברכב המשפחתי.

     

    איך? ראשית - מודעות וידע של ההורים, הסבים והסבתות, של אנשי המקצוע העובדים עם ילדים שאין להם מספיק ידע בשמירת סביבה בטוחה לילדים. לממשלה משקל רב ומקום מרכזי במניעת תאונות ילדים. יש לציין בצער שהיא לא השכילה עד היום להקים מסגרת ממשלתית אחת שתוביל את הנושא המפוזר בעשרה משרדי ממשלה, רשויות שלטוניות ותאגידים. אין כתובת ממשלתית אחת אחראית לנושא בכללותו.

     

    נראה שלילדים אין מבוגרים אחראים, אין להם לוביסטים, אין לרשותם ועד עובדים מונופוליסטי ולמעשה הם מופקרים לגורלם ומשלמים על כך מחיר כבד בחייהם ובשלמותם הגופנית והנפשית.

     

    המדינה נוהגת איפה ואיפה במניעת תאונות ילדים. מחד גיסא היא מקציבה כ-300 מיליון שקל כדי למנוע כ-300 הרוגים בתאונות דרכים בשנה, וכ-50 מיליון כדי למנוע 50 הרוגים בתאונות עבודה. למבוגרים היא מקציבה מיליון למניעת כל הרוג מבוגר. כך ראוי, וטוב שכך מקציבים. מאידך גיסא, למניעת מותם של 120 ילדים בתאונות מקציבה המדינה רק כ-10 מיליון שקל - כ-80,000 לילד. חיי ילד שווים רק 8% ביחס לחיי מבוגר. זהו אבסורד, עוול חמור הזועק לשמים ומחייב תיקון.

     

    למניעת מותם של מבוגרים יש רשויות ממלכתיות מוסמכות על פי חוק לטפל במניעה - הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, המוסד לבטיחות וגהות בעבודה. לשמירת חיי הילדים ומניעת מותם ו/או פציעתם בתאונות, עדיין אין רשות ממלכתית-ממשלתית, והילדים נותרו יתומים. אין רשות ממלכתית אחת שמנהיגה, מפקחת ומנהלת את מניעת היפגעותם של ילדים ואף אין גורם ממשלתי מוסמך אחד האוסף ומפרסם את כל נתוני ההיפגעות של ילדים.

     

    צמצום מותם של ילדים והפחתת אשפוזם הוא לא רק בראש ובראשונה עניין אנושי ומוסרי מהמעלה הראשונה, אלא יש לו גם היבט כלכלי. הפסד תוחלת חיים של ילד עולה בהרבה על תוחלת החיים של מבוגר. עלות שיקום ילד נכה מתאונה לאורך כל חייו היא גדולה עשרת מונים משיקום דומה של מבוגר. ההשקעה במניעה תאונות והיפגעות ילדים משתלמת מאד מנקודת מבט כלכלית.

     

    ארגון "בטרם" לבטיחות ילדים, כגוף וולונטרי של המגזר השלישי, התגייס ופועל בהצלחה, בתקציב מצומצם, כדי למלא בינתיים את התפקיד של המבוגר האחראי. "בטרם" מפתח ידע, מטפח מודעות ולוחץ על משרדי הממשלה להקים רשות ממשלתית מוסמכת להוביל את הנושא בתוכנית לאומית, רצוי במשרד ראש הממשלה, ולהעמיד לנושא את התקציב הדרוש - באותו יחס כמו לתאונות דרכים ותאונות עבודה של מבוגרים.

     

    ל"בטרם" יש הישגים רבים ונכבדים אך הוא אינו מסוגל ואין זה תפקידו להחליף את הממשלה. לכן, הארגון הוביל בשיתוף משרד הבריאות את החלטת הממשלה (הקודמת) שהקימה ועדה בין משרדית להכנת תוכנית לאומית רחבה לבטיחות ילדים. אף שהוועדה סיימה את עבודתה לפני חודשים אחדים, טרם נמצא שר בממשלה להוביל את החלטת הממשלה הנדרשת לאמץ ולאשר את המלצותיה.

     חשוב, רצוי מאוד ומומלץ שיהיה זה ראש הממשלה בכבודו ובעצמו, שכן התוכנית הלאומית פרוסה על משרדי ממשלה רבים ודרושה סמכות עליונה היכולה לתאם ביניהם ולפקח עליהם.

     

    צידוק הדין של בורא עולם על מות ילדים או פציעתם הקשה בוודאי אינו פוטר אותנו, הן באופן אישי והן באופן לאומי, מקיום קפדני של מצוות "ונשמרתם מאוד לנפשכם" ומצוות "וחי בהם" ולא שימות בהם. צידוק הדין אין פירושו מתן היתר להרמת ידיים, אדישות, חוסר מעש וכניעה לתאונות, אסונות וטרגדיות.

     

    חובת ההלכה היהודית חדה וברורה - חובה לשמור על הנפש ואין שום היתר, תירוץ או מכשול להתחמק מחובה מוחלטת זו. ראש הממשלה ושריה, חברי כנסת, ראשי ערים, הורים, סבים וסבתות, מטפלות, גננות ומורים - תאונות והיפגעות ילדים אינן גזירת גורל או מכת טבע. כולן תוצאה של התנהגות אנושית לקויה ויש הרבה מה לעשות כדי למנוען או לפחות לצמצמן מאוד.

     

    בידיכם ובידינו לשמור על חיי ילדינו - "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו".

     

    ח"כ לשעבר זבולון אורלב, חבר הנהלת "בטרם"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "המדינה מפקירה את הילדים שלנו"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים