לא כוחות
שימי אטיאס הוא אומן על-חושי. ונכון אתם עושים עכשיו פחחח ואומרים עאלק על-חושי, אין בזה שום יכולות מיסטיות וזה הכל טריקים ומניפולציות? אז תקשיבו, גם אטיאס אומר ככה
אז קוראים לי שימי אטיאס ואני אומן על-חושי. פעם היו קוראים לזה טלפתיה או קריאת מחשבות, אבל בואו נסתפק בהגדרה פשוטה: אני יודע להשתמש בחמשת החושים כדי ליצור אשליה של חוש שישי. אני לא שקרן ולא שרלטן, לא יכול לגרום לנכים לרקוד או לעיוורים לראות. אני יודע רק לעשות טריקים, מניפולציות, ליצור אשליה.
הקטע הוא שקשה מאוד למוח רציונלי להסביר את מה שאני עושה על הבמה או בטלוויזיה, ולהרבה אנשים קל יותר להאמין שיש לי כוחות מיוחדים או שזאת זריזות ידיים. אני לא יכול להגיד לכם איך עושים את מה שאני עושה, כי זה די יהרוס את הקטע של ההופעות שלי, אבל בואו נסגור את העניין כאן ועכשיו: אני מתחייב שזאת לא זריזות ידיים, ובטח שאין לי שום כוחות.
אני משתדל לא לערבב בין הבמה ובין החיים, אבל אין מה לעשות, לפעמים אין לי ברירה. כבר נתקלתי בכל גחמה הזויה שאתם יכולים לתאר לעצמכם: פונים אלי כאלה שרוצים לדעת אם האישה בוגדת בהם, אם הכלב שלהם חולה בסרטן, אם יש להם נפט בחצר האחורית. יש אחד מחיפה שיש לו הוכחות בדוקות לכמה מזוודות עם זהב ששוכבות איפשהו בעיר והוא רק רוצה הכוונה לנקודה שבה צריך לחפור.
היה איזה מיליונר שרצה להטיס אותי לאיטליה כדי לוודא שהבחורה שלו תגיד כן כשהוא יציע לה נישואים. בקטעים האלה אני אף פעם לא זורם, כי מה אני צריך להסתבך בחיים של בנאדם אחר. חוץ מזה אומרים שאישה לפני החתונה היא קוסמת, ואחרי החתונה מכשפה. אני לא צריך את שארית החיים שלו על מצפוני.
אגב מצפון, אני לא מבין איך חיות עם עצמן כל מיני קוראות בקפה, שהן דוגמה מצוינת לאנשים מהתחום שלי שלקחו את זה רחוק מדי. כשהייתי ילד קטן ורק התחלתי להתעניין בקסמים, אימא שלי הייתה הולכת לכל מיני קוראות כאלה. הייתי משתגע, אומר לה שאני יכול להסביר לה איך זה עובד, אבל היא הייתה הולכת שוב ושוב כדי לשמוע את כל הבולשיט הזה.
מדובר בנשים מבריקות עם תכונות נפלאות של זיכרון ושל קריאת אנשים. הקוראת בקפה צריכה בסך הכל שארבעה מתוך עשרה דברים שהיא אומרת לך בדקות הראשונות יהיו קרובים לנכונים, ואתה שלה. משם היא כבר מנווטת אל מה שיישמע לקליינט כמו אמת בלתי ניתנת לערעור, ועל הדרך היא דולה עוד מידע שסביבו נבנה הסיפור שימשיך לשרת אותה בפגישה הבאה.
עוד לא נתקלתי בקוסם - או באומן חושים, מכשפה, קורא מחשבות, קורא בקפה, בקלפים, בכדור בדולח, באישון העין, בזקיקי השיער או אנא עארף במה - שהפתיע אותי בטריק שלא יכולתי להסביר. לאף אחד אין כוחות. זה ודאי. מה שכן יש זה אנשים כמוני, שהתאמנו ולמדו ועשו חזרות ושפכו דם ויזע ודמעות כדי לגרום לתופעות טבעיות להיראות על-טבעיות, כדי לתעתע בחושים של הקהל ולגרום לכם להאמין שעל הבמה קורים ניסים ונפלאות. אבל האמת היא שאם יש ניסים, הם לא קורים בהופעות אלא בחיים האמיתיים.
אני רוצה מכונית
לאומנים על-חושיים יש יתרון באולמות מכירה, בסוכנויות רכב, בחנויות למוצרי חשמל. מקומות שיש בהם אנשי מכירות זריזי מחשבה וחלקי לשון שתפקידם לפרק ללקוחות את כרטיס האשראי. רק מה, כדי שלא אסתבך פה עם כל נציגי השירות שעוד אפגוש בהמשך חיי, בואו נתייחס לדברים הבאים שאכתוב כאן כאילו הם לא קרו מעולם ולא יקרו לעולם. בסדר?
נניח שאני רוצה לקנות מכונית ונכנס לסוכנות רכב. כל סוכן מכירות יגיד לכם שהדבר הכי חשוב זה הרושם הראשוני, אז כדי לעשות רושם אני מבקש מהאדם הראשון שאני פוגש לבחור מספר מאחד עד מאה. משם אני דופק לו כמה דקות של טריקים עד שמתחילים להתאסף סביבנו אנשים. עכשיו אני מבקש מכל אנשי המכירות לתת לי את רישיונות הרכב שלהם, מערבב אותם כמו קלפים ונותן למנהל הסוכנות לבחור אחד מהם.
הוא צריך גם לזכור מי הבנאדם ולהחזיר את הרישיון למקום רנדומלי בין שאר הרישיונות. אחר כך אני זורק את הרישיונות על שמשת מכונית, שהיא גם המכונית שאני רוצה לקנות. כל הרישיונות נופלים לרצפה ורק אחד מהם נדבק. אנשי המכירות מתקרבים למכונית ומגלים שזה הרישיון שהמנהל בחר, ושהוא דבוק בכלל לצד הפנימי של השמשה.
בשלב הזה כולם בהלם. אחרי שהשארתי את הרושם הראשוני הזה אני יושב מול נציג המכירות ונותן לו מעטפה חתומה. אני אומר לו, בוא נתמקח שעה, אבל בתוך המעטפה רשום סכום ההצעה האחרונה שתיתן לי. איש המכירות קצת מופתע מהגישה שלי, לא יודע איך להגיב, אז אני מנצל את זה וסוגר איתו שאם אני מצליח לקלוע הוא מוריד לי עוד עשרה אחוזים מהסכום שכתוב בפתק. תארו לכם שככה אני יכול לקנות מכונית, מקרר, סלון חדש לבית, מה שאני רוצה. אבל כאמור, בחיים לא השתמשתי ביכולות האלה על אנשי מכירות. לא היו הדברים מעולם, אף פעם, מעולם לא.
מה שכן קורה לי באופן קבוע זה שדרוגים למיניהם בטיסות. בקטעים האלה אני לא בוחל באמצעים. לא מזמן הצלחתי לארגן לעצמי מקום במחלקה ראשונה כי גרמתי לדיילת לפתוח פחית של דיאט קולה ולחשוב שיש בפנים מיץ תפוזים. פעם חזרתי מסין עם מזוודות מלאות בבגדים לבן שלי שרק נולד. קניתי לו מלתחה וצעצועים שאמורים להספיק עד גיל חמש. הנחתי את התיקים על המשקל בשדה התעופה, וכמעט התעלפתי.
הייתי באובר-ווייט של 30 קילו. דיילת הקרקע הייתה מאוד חייכנית והסבירה לי שאני צריך לשלם איזה סכום אסטרונומי. לא הייתה לי ברירה: חייכתי ואמרתי לה לבחור מספר מאחד עד מאה. לקח לה זמן להיפתח, אבל כשזה קרה היא כבר הייתה שלי. החברות שלה מהדלפקים שליד ציחקקו, אנשים בתור התגודדו סביבנו, שלפתי חפיסת קלפים מהתיק ונתתי שם עשר דקות שהם לא ישכחו. כשהסתיימו מחיאות הכפיים לקחתי את הדרכון שלי והתקדמתי לכיוון השער. אף אחד לא אמר לי כלום.
תבחר קלף
אם כבר הגענו לחו"ל, אז כשהייתי בן 21 טסתי להשתלמות של טלפתים וקוסמים בדרזדן שבגרמניה. באחד הערבים הלכנו לקזינו והתיישבנו בשולחן בלאק ג'ק, ואחרי כמה סיבובים די רווחיים פלט אחד מהחבר'ה שאנחנו מההשתלמות של הקוסמים במרכז הכנסים שממול. הדילר המשיך להיות מנומס וענייני אבל הפסיק להיות נחמד.
פתאום הגיע נציג עם מדים של הקזינו ונעמד לצידו, ואחד הבריונים של המקום שמר עלינו מאחורה. הם הסתכלו עלינו במבטים שלא משתמעים לשתי פנים. אנשים שמתמחים בקלפים ובמניפולציות על החושים זה לא משהו שאתה רוצה בתוך הקזינו שלך. החבר'ה שלי בכלל לא הבחינו בתשומת הלב המיוחדת שקיבלנו, אבל כשגרמני לבוש מדים מסתכל עליך בעיניים הבהירות והכועסות שלו מתעורר בך איזה יצר הישרדותי יהודי, אפילו אם אלה רק מדים של קזינו.
התחלתי לרמוז לכולם שחייבים לעבור שולחן, אבל לאחד מהם הלך ממש טוב והשאר רצו להישאר איתו. בכל פעם שהוא גרף ערימת ז'יטונים ראיתי איך אנשי הקזינו נעים בחוסר מנוחה. החלטתי שאני קם והולך לרולטה. אם הגרמנים יתחילו לחשוד שגונבים להם את הקופה, אני לא רוצה להיות חלק מהעניין. בדרך לרולטה עוד יכולתי לשמוע את החבר'ה מאחורי ממשיכים לרוקן את הדילר.
היה לי ברור שמצלמות האבטחה עוקבות אחרי למרות שירדתי מהשולחן, אז החלטתי לגמור את הז'יטונים שלי באופן הכי פחות מחשיד ולברוח למלון. שמתי ברולטה את כל מה שהיה לי על 18, ומה אתם יודעים: למרבה ההפתעה ולרוע המזל, הכדור נעצר בדיוק שם. אני חושב שבכל תולדות הקזינו ההוא לא היה בנאדם שדפק קופה כל כך יפה ונראה כל-כך מבוהל. הייתי בטוח שתכף קופצים עלי מאבטחים עם כלבי תקיפה ושולחים אותי למחנה עבודה, אבל הכל היה בסדר. בדיעבד זאת הייתה רק ההתחלה של ערב מאוד מצחיק. אבל לא, לא חתכנו את אשתו של מנהל הקזינו לשלושה חלקים ולא הפכנו את הדילר לארנבת. בטח שלא גנבנו את הקופה. באנו ליהנות, לא לעשות כשפים.
אני לא איזה מהמר גדול, אבל אני לגמרי יכול להבין את אנשי הקזינו. הרי העברתי את כל החיים שלי עם חפיסות קלפים. ההיכרות שלי עם קלפים, הדרך שבה הזיכרון שלי עובד איתם, שונה מזאת של שאר האנשים. אני יכול לפתוח מניפה מחפיסה מעורבבת, להעיף מבט של שלוש שניות ולזכור את סדר הקלפים מהראשון עד לאחרון. כל אחד יכול - חצי שעה אימונים ביום וגם אתם שם - אבל זה לא רק קלפים. עם השנים למדתי לקרוא אנשים, להביא אותם לבחור דווקא את הבחירה שאני מתכנן בשבילם. היכולות האלה הן יתרון בשולחן פוקר, אבל זה לא בהכרח זריזות ידיים ורמאויות.
הייתה תקופה שהייתי נפגש קבוע עם כמה חברים ומשחק טקסס הולדם. בכל פעם שהייתי מנצח הייתה מין בדיחה קבועה כזאת שעשיתי קסם, שהוצאתי קלפים מהשרוול או העלמתי את האסים מהחפיסה. זאת הייתה סתם בדיחה עד שפעם אחת הלכתי על קטע עם פוקר בתוכנית טלוויזיה: נתתי אלף דולר לאיזה בנאדם ואז שיחקתי איתו כשהוא מהמר על הכסף שלי, וכל רווח שהוא עושה נכנס אליו לכיס. כמובן שרוקנתי לו את הצורה, ומאז החבר'ה שלי לא מוכנים לשחק איתי. תכלס? אני יכול להבין אותם. הם ואני יודעים שאני לא שחקן טוב במיוחד, ובכל זאת אני יכול לנצח כמעט כל אחד בפוקר בלי לגעת בקלפים, עם ידיים קשורות מאחורי הגב וכשכל הקלפים שלי פתוחים על השולחן.
השפן הקטן מהכובע
פעם הייתי קוסם. בגיל 23, בדיוק כשחתמתי על חוזה למופע אילוזיות שבועי, עלתה לשידור בטלוויזיה תוכנית בשם "הקוסם במסכה". זה היה בנאדם שקיבל מיליונים כדי לחשוף את הסודות שמאחורי עולם האילוזיות, ועל התוכנית הראשונה הוא פירק לי יותר מחצי הופעה. ישבתי מול הטלוויזיה עם דמעות בעיניים, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. למחרת שיקשקתי מפחד כשעליתי לבמה. אני עוד זוכר אנשים בקהל שהסבירו אחד לשני בתנועות ידיים איך זה עובד. ממש יכולתי לדעת מי ראה אתמול את הקוסם במסכה ומי ראה כדורגל.
ככל שהמופע נמשך התרסקתי מבפנים, הרגשתי כמו מישהו שעלה לבמה בלי מכנסיים. אז, על הבמה בחוף דדו, התחילה לחלחל אצלי ההבנה שאני צריך לחפש עתיד אחר. שאם אני רוצה להגשים חלום ולהופיע בטלוויזיה, אם אני רוצה שאנשים יקנו כרטיסים כדי לראות אותי, אני חייב ללמוד לעשות את זה גם בלי אילוזיות וארגזים מלאים בפירוטכניקה. להחזיק קהל גם בלי שרוולים שאפשר לשלוף מהם דברים.
מאותו היום ובמשך שנה שלמה גילחתי אחת-אחת את האילוזיות מהמופע שלי, ובמקומן שיבצתי קטעי טלפתיה שיצרתי ושיפרתי משבוע לשבוע. התחלתי לדבר עם האנשים שהעליתי לבמה בגובה העיניים, בלי גבירותי ורבותי והוקוס פוקוס, הורדתי את העניבה והפסקתי ללבוש את הטוקסידו. הייתי שימי אטיאס מקריית אתא, סתם בנאדם עם שם רגיל שיודע ללחוץ לאנשים על כפתורים במוח. מקוסם מלוקק עם אילוזיות בעשרות אלפי דולרים ונעליים מבריקות הפכתי לאומן על-חושי. היום, כששואלים אותי מה ההבדל בין קוסם לאומן על-חושי, אני אומר שזה משהו בין 2,000 ל-3,000 דולר להופעה.
יש לי בבית ילד בן ארבע וחצי שבדיוק הגיע לשלב שהוא מבין מה אני עושה, ורוצה שאקרא לו את המחשבות. הוא לא מצליח להבין איך אני לא יודע דברים שהוא רוצה בלי שהוא יגיד את זה. אם אתם מכירים ילדים בני ארבע, אתם בטח יודעים שהם יכולים נורא להתעצבן אם אומרים להם לא. אז מצד אחד אני לא אומר לו שאין לי כוחות-על, ומצד שני אני לא מראה לו קסמים שהכרתי כשהייתי ילד.
כשהוא נולד החלטתי שככה יהיה. אני לא רוצה להרוס לו את הדמיון, לא רוצה להרוס לו את ההנאה מקסמים. אני רוצה שגם הילד שלי יקבל את החוויה של הקסם, שינסה להבין לבד מה הטריק. בינינו, מה הבעיה לעשות קסמים מול ילד בן ארבע וחצי או מול ילד בן 45. ההבדל היחיד הוא שבשביל הילד שלי זאת עלולה להיות המציאות.
סייע בהכנת הכתבה: גידי שפרוט
לפנייה לכתב/ת 
