רוכבי הסערה: טיסנים בשירות צה"ל
לכל מפקד בשדה הקרב תמיד בוערת שאלה אחת גדולה, מה נמצא מעבר לאופק? יחידה מיוחדת של חיל התותחנים יכולה לענות על השאלה הזו, בזכות טיסן רוכב שמיים. זהו טיסן מיוחד שפותח עבור צה"ל על ידי אלביט מערכות, ובו מותקנות מצלמות לראיית יום ולילה, המסוגל להמריא ולנחות בכל שטח
העין שבשמיים: יחידת רוכב שמיים של חיל התותחנים מסוגלת להעלות טיסן לשמיים ולהביט 15 קילומטר קדימה תוך עשר דקות. לצד היכולת המרשימה, ישנו צורך באימון עבור המפעילים, שלא כולל ריסוק חוזר ונשנה של הטיסן היקר. לשם כך הוקם הסימולטור המיוחד, שבו צה"ל מאמן את מפעילי רוכב שמיים.
רוכב שמיים נבנה מלכתחילה כטיסן אוטומטי לחלוטין. אין שום צורך בידע כלשהו כדי להטיס אותו, רק מחברים את החלקים, מפעילים את המחשב וזורקים לשמיים, הוא כבר עושה את השאר. וזו אולי גדולתו - חוסר הצורך בפעיל מיומן, כך שכל חייל באשר הוא, עם ניסיון מינימלי, מסוגל להפעיל ולשלוט בטיסן, וכמובן, לתפעל את המצלמה שלו. מפעיל הטיסן מקבל אתגר במדמה הטיסה, לזהות את החשוד ולעקוב אחריו עם המצלמה. ישנו ג'ויסטיק קטן השולט בכיוון המצלמה, כשניתן לעשות זום, ולנוע על ציר X ו-Y (למעלה, למטה ולצדדים). ברגע שמכוונים את המצלמה לנקודה מסוימה, הטיסן יודע להסתובב סביב הנקודה הזו, בגובה שהוגדר לו, ועם תנועת המצלמה, יכוון מחדש את נתיבו אוטומטית.
הטיסן עצמו בנוי ממספר חלקים העשויים מסיבי פחמן כך שמשקלו לא עולה על 7 קילו, כשניתן לשאת אותו ועוד ציוד נוסף, במספר תיקים השוקלים 20 קילו כל אחד. ביחד עם הציוד האישי של החייל, זה יוצא כ-40 קילו על גב אחד, וביחידה מספרים שהם יוצאים עם כל הציוד הזה למסע של 150 קילומטר ברגל. ניסיתי לשים עליי תיק אחד של רוכב שמיים, ואחרי שתי דקות כבר התעייפתי. המשקל עצמו לא חקוק בסלע, שכן מדובר בצוות של שלושה חיילים כשהמטען שהם סוחבים משתנה בהתאם למשימה. כך ניתן לסחוב יותר סוללות אם הם רחוקים מרכב שדרכו ניתן לטעון אותן, או יותר כנפיים אם הם נוטים לרסק את הטיסן לעיתים קרובות. כך או כך, התיקים הגדולים מאפשרים גמישות מבצעית חסרת תקדים.
עד כה צה"ל היה מציע שתי אפשרויות עיקריות לתצפית: מטוס שטס במהירות גבוהה ובגובה רב או מזל"ט שטס נמוך יותר אך מוגבל בגלל עננים וניתן לשמוע אותו. מאז מבצע עופרת יצוקה, ,הורחב השימוש ברוכב שמיים היות והוא מופעל ברמת היחידה וכמעט ללא עלות תפעול. בתאוריה, הטיסן מסוגל לטוס גם בגובה 10 מטרים מעל פני הקרקע, אך היות ומדובר בשליטה אוטומטית רציפה, מגדירים לו לטוס לפחות 200 מטר מעל הגבעה הגבוהה ביותר באזור.
רוכב השמיים מסוגל לטוס במשך שעה וחצי, ולמרחק של 15 קילומטר מתחנת השידור. במידה וישנה תקלה הוא מנסה אוטומטית לחזור לנקודת השיגור. אך אם ישנה בעיה חמורה המכריחה אותו לנחות באותו רגע, הטיסן מבין זאת, מוחק כל מידע רגיש שאולי יהיה עליו, פותח את כרית האוויר ומבצע נחיתת אונס היכן שיהיה. כך קרה בעזה בשנה שעברה, כשאחת המאזנות של הטיסן נתקעה והוא הסתחרר סביב עצמו עד שנפל לקרקע.
לרוכב שמיים אין כן נסע, או גלגלים. ברגע שהוא מקבל את הפקודה לנחות, הטיסן מגיע לנקודת הציון שנבחרה, מפסיק את פעולת המנוע, מנפח כרית אוויר מיוחדת, ופחות או יותר מבצע התרסקות מבוקרת. ההחלטה לותר על כן נסע אמנם יכולה לגרום ליותר נזק בנחיתה, אך היא מאפשרת לטיסן לנחות כמעט בכל מקום. העניין הוא שאתה לא יודע בדיוק היכן הוא ינחת, ישנו איזור כללי שבו הוא אמור להגיע לקרקע, ואכן קרה מקרה שבו הטיסן פגע בכתף של רופא היחידה, אך בשלב זה המנוע בכל מקרה לא פעל כך שמדובר רק בחבטה יבשה.
ברוכב שמיים שולטים דרך מחשב נייד מוקשח, המחובר למקבע טכני שעליו מספר כפתורים ייעודיים לטיסן. במחשב מגדירים את גובה הטיסה, כיוון, ועוד פרמטרים, ואז מוכנים להמראה. אחרי שהטיסן הורכב, הוא מבצע סדרת בדיקות עצמיות שכל חובב תעופה יזהה, שבה מוודאים כי כל משטחי השליטה מגיבים, והמנוע פועל ללא הפרעות. את הטיסן ניתן לשגר על ידי כבל בנג'י המקובע לקרקע, מחברים את הכבל אל גוף הטיסן, מותחים לאחור, וכשמשחררים, המנוע מופעל אוטומטית והוא ממריא.
יחידת רוכב שמיים היא אחת ההצלחות הטכנולוגיות העדכניות שהגיעו לזירת הביטחון השוטף במדינה, כשהיא מאפשרת לכל חייל, מהחפ"ש עד הסא"ל, את האפשרות להעלות עין לשמיים ולצפות קדימה.
