לחמוד את האחר - מה ששלך שלי

עשרת הדיברות שניתנו לעם ישראל מציגים בפני היהודי המאמין את כללי הזהב על פיהם עליו להשתית את הנהגותיו. הם נחקקו על שני לוחות שבכל חלק חמישה דיברות. הסיבה להפרדתם נעוצה באבחנה הברורה שהם עוסקים בשני נושאים שונים. חמשת הדברות הראשונים עוסקים בקשר שבין האדם לבוראו ואילו חמשת האחרונות מלמדות מחויבות חברתית שבין האדם לזולתו.

אותם דיברות מתחילים באיסורים: לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה ברעך, ומסתיימות בדיבר האחרון הדורש מהאדם קדושה גבוהה וערך מוסף בדרגת המוסר האנושי: " לא תחמוד בית רעך... וכל אשר לרעך". הסיבה לכל זאת מסמלת את הרגישות היתרה בנפש האדם. שהרי לא לרצוח עוד מתקבל על הדעת אך לא לחמוד ולקנא דורש מהאדם התמודדות קשה ומורכבת עם שורשי הרוע שבטבע האנושי. עינינו הרואות את הרצף ההגיוני שבמדרג הדיברות המובאים מן הקל לקשה עד לדיבר התובעני ביותר המהווה את היסוד המושכל המקפל בתוכו את המפתח להפרת כל הדיברות לפניו.

"לא תחמוד" - מה משמעותו של דיבר זה וכיצד הוא בא לידי ביטוי בפן המעשי? שני טעמים הובאו למצווה זו. הראשון, דעת רבי אברהם בן עזרא, עוסק באיסור התורה על רגש שבלב. בפירושו הוא מציין כי פרשנים רבים טענו כי לא ניתן לאסור רגש שבלב, אך הוא טוען אחרת. לדבריו, לו יחשוב האדם שהדברים אותם הוא חומד (אשת, בית, רכוש חברו) לא ניתנים להשגה, הוא יפסיק לחמוד אותם.

בנוסף, הרמב"ם מציין כי הסיבה לאיסור 'לא לחמוד' היא שעל ידי ההתעסקות בתחבולת להשגת רכוש אחרים, קיים חשש שהאדם יפעל להשגתם בדרכים לא חוקיות ואף באלימות דוגמה לכך מופיעה בסיפור בו המלך אחאב דואג להמתת נבות היזרעאלי מפני שחמד את כרמו.

אם כן, ידוע כי החמדה שוכנת בלב, בעולמו הפנימי של האדם, בשתי צורות שונות, ברובד מחשבות זדוניות הבאות לפני מעשים, או במשיכה, בחשק וברצון, במחשבות שאינן באות, או אינן יכולות לבוא לידי מימוש. הרוע שבגזילה ובעושק מובנים לכל אדם, כי ניתן למדוד מעשים אלה בערכים ממוניים, כאלה היוצאים מרשותו של הנגזל או כאלה הדורשים פיצוי בגין עושק ומרמה.

אולם, ישנם קשרים בין אדם לחברו, בין בני זוג, ובין אדם לאדמתו, לחפצים, לקניין רוחני שאינם יכולים להיות מתורגמים לכסף. אסביר, כשאדם מכריח, ואני מדגיש- מכריח, את זולתו למכור דבר אליו הוא קשור רגשית באמצעים כגון: כוח, בשקר, בעורמה לתת חינם, למכור בכסף מלא ואפילו מעבר לשוויו האמיתי, הריהו דבר בזוי ונתעב. עד כי ניתן לומר כי זהו סוג שפל של גניבה, שמלבד ומעבר למשמעות הכספית שבעניין קיים אף פן של שכנוע מניפולטיבי הגובל בניצול ציני של רגשות הזולת.

הפועל כך, עובר על 'לֹא תַחְמֹוד'. שורש החמדה נעוץ בעובדה שהחומד אינו מודע לצרכיו האמיתיים. הוא שוגה בדמיונות שווא שאילו היה לו את כל אותם דברים שיש לחברו אז חייו יהיו טובים ואיכותיים יותר. הוא אינו מביט בעין אוהדת באושרו של חברו והוא משוכנע כי אם היה לו את הרכוש, הממון, המעמד וכו' שיש לחברו אזי הוא יהפוך לאדם המאושר עלי אדמות. תחושה זו המקננת בלבו מולידה חיש מהרה עצבות, מרירות ודימוי עצמי נמוך.

(צילום: shutterstock)

לרוב, הדחף המניע את הקנאי לרדיפה אחר הממון ולצבירת רכוש אינו קשור בהכרח לרצונו להצליח כפי שהוא קשור לסירובו לכך שיהיה לו פחות ממה שיש לאחרים. רשפי האש הבוקעים מהרגשת החמדה שבלב חורכים כל אפשרות של חשיבה בריאה ומובילים לעבר מבוך של חטאים. המשמעותי והבולט ביניהם הוא פגיעת עין הרע הידועה בקבלה כמסוכנת מאוד והשלכותיה השליליות הן רבות. עת מתעוררת החמדה בליבו של אדם בעל נפש רעה, מיד נורים חיצים של רעל רוחני אל עבר זולתו העלולים להשחית ולמוטט את המזל ובמרבית המקרים אף לגרום לפגיעת עין רעה קשה מאוד, כזאת הדורשת טיפול מיידי והכרחי על מנת לבטלה.

כעת נקודה למחשבה, בואו ונשאל באומץ האם יש לקנא באדם אחר, אם אנו מקנאים בנכס של החבר, בילדיו, בממונו ובכל אשר לו. הבה נעצור לרגע ונחשוב האם נהיה מוכנים להתחלף ולקבל את כל חבילת חייו, לרבות מה שמזמן לו גורלו ועתידו. כשנראה באמת כיצד נראים החיים שלו, מה באמת נמצא בתוך שק חייו נשמח חבילת חיינו אנו. כמסופר באגדת עם מפורסמת שם ישבו איכרים במעגל והניחו איש איש את שקו במרכז. כל אחד יכול היה לבחור שק אחד אחר. בסוף, כל אחד בחר את השק שלו.

מוסר השכל - הבה נהיה חכמים מספיק כדי להסתכל על התמונה כולה. אם נעשה זאת נגלה כי הדיבר התובעני ביותר יהפוך בעינינו לפעוט מכולם, כי לחמוד את שיש לחברך זה לא רק חטא אלא גם טיפשות גמורה. כי מי יודע מה ילד יום?

• יצחק אהרון, "חכמה ", מרכז לקבלה