נפלאות דרכי הודו

אחרי שבועיים עזבנו, אני ובחור שהכרתי, את טירו' לכיוון וַרְקָלָה שבקֵרָלָה. הנה הטיול נמשך. הגעתי, הכרתי, נפרדתי, המשכתי וחוזר חלילה. זו דרכו של הטיול.
ורקלה היא נקודת נופש במסלול המעייף, חוף ים לבן עם עצי דקלים גבוהים, מסעדות שזה עתה נבנות והמון בתי מלון באיכות ובמחירים עממיים, שכן היא רק מתחילה להיות מתוירת, ואני מקווה שלא יקרה לה מה שקרה לאחותה קוֹבָלָם.
אני ושותפי למסע בילינו את הזמן בים וביבשה, במסעדות ובדוכנים שמכרו בגדים ותכשיטים. קניתי טבעת אמיתית, לא מזויפת, שעם הזמן דווקא הפכה למזויפת (מוזר...), אבל כל זה לא הפריע לי. קראנו, כתבנו וציירנו, דיברנו, צחקנו, אכלנו. בוקר אחד אפילו עזרנו לדייגים שבחוף למשוך את רשתות הדיג הגדולות ואחר כך לקחנו סיבוב על סירה קטנה.
כשחזרנו לחוף נכנסנו לתוך מעבה הג'ונגל לחפש שתייה וסיגריות. הגענו לכפר קטן, ומשפחה חמימה אירחה אותנו אצלה. בנות המשפחה ציירו בחינה על כפות רגלי ומכרו לנו פאפאיות בוסר במחיר מופקע.
אחרי שבועיים מתישים של פעילות פיזית ורוחנית בטירו', סתלבט על החוף השני ביופיו בעולם (הראשון הוא חוף קאריבי בצפון קולומביה) הופך משעמם ואנחנו מחליטים לעזוב. הלילה האחרון בוורקלה, ובחלומי אני רואה את אָמָאגִ'י (האמא הגורואית, התגשמותה של דֵווִי, האם האלוהית של היקום). בבוקר אנחנו אורזים ונוסעים אליה, אל האשראם שלה. כשהיא לא שם, היא בסיבוב ברחבי הודו ובעולם כולו, מחבקת את מאמיניה ומעבירה אליהם מעט מן האנרגיה הצפונה בה.
את הנסיעה אליה עשינו על סירת תיירים השטה במסלול רצוף עצירות בתעלת המים "the back water ride", בין קוֹיְלוֹן לאָלָפִּי. השיט מהמם ביופיו, נוף של צמחייה עשירה, כפרים קטנים שחלקם נוצריים, כפי שהעידו הכנסיות, אנשים וילדים מנופפים מהחוף אלינו, אל התיירים.
יש ניגוד מסוים בתחושותיי. אני נהנית לחוות ולא אוהבת להיות תיירת, מעדיפה התחברות ישירה עם האוכלוסייה המקומית, להרגיש באמת ולא דרך מתווכים - מדריכי טיולים.
ירדנו באמצע הדרך באשראם של אמאג'י, שממוקם בלב מטעי קוקוס. מצד אחד הים הערבי ומצד שני תעלת המים (דרכה הגענו). מתחם האשראם כולל בתי מגורים לאורחים והיכל מרכזי, בו מאוחר יותר קיבלתי את החיבוק והברכה של אָמָה. הכפר, כפר דייגים ואנחנו מטפסים עם מעלית - לא להאמין מעלית - עד הקומה ה-11, שממנה הנוף עוד מדהים פי כמה.
האשראם. אני בתוכו ובתוכי סערה, כזו כפי שלא היתה מעולם. אני לא מצליחה לעצור אותה. המוני אנשים הודים ומערביים בערבוביה. זו הפעם הראשונה, ואני לא יודעת מה עושים עכשיו ומה אחר כך. מצד שני כאילו כולם היו כאן מאז ומעולם, מתנהלים בבגדי קודש.
טיול קצר בכפר. בבוקר אנחנו בטאי צ'י אל הזריחה ואחר כך כל אחד בשלו. אני מציירת, עושה מדיטציה עם אמאג'י ולאט לאט אני חשה איך האנרגיה שיש באשה הזו מציפה אותי באנרגיות חמות של רגש עז ואהבה. האולם מוצף באהבה ואז אני חשה בחיבוקה האוהב ואני בוכה. לא שומעת את ההמולה, הזמן עוצר, מתבטל.
עזבנו את האשראם והגענו לקוצ'ין. טיילנו בעיר ופתאום מצאתי עצמי בשמלה נכנסת אל בית הכנסת היהודי העתיק. לראשונה בחיי אני, אשה, נכנסת אל "עזרת" הגברים. הלכנו לראות "קָאתָ'אקָלִי", מופע של ריקוד הודי עם גברים בלבד. האיפור והתלבושות הם לפחות חצי מהעניין והצלחנו להגיע כמה שעות לפני המופע כדי לראות את תהליך האיפור.
בן זוגי לטיול עזב, חזר הביתה, ומיד פגשתי בחורה אנגלייה להמשך הטיול. הסתובבנו יחד ברחובות קוצ'ין, שלחנו אימיילים למיטב חברינו ולמחרת נסענו ברכבת לקָנְיָה-קוּמָרִי, הנקודה הדרומית ביותר בהודו, הצ'ופצ'יק. נסענו אל לילה של ירח מלא, שאז השמש שוקעת לעת ערב בצד אחד וממול עולה הירח – עוד חוויה שלכאורה אסור להחמיץ. אישית התאכזבתי. היה צפוף. המונים הגיעו לחזות במראה, שבעיניי לא היה מרשים במיוחד.
נסיעה לקוֹדַאיְקָנָל- hill station. בדרך הצטרף אלי בחור ישראלי וכשרק הגענו הכרנו זוג ישראלים נוסף. קודאיקנל - בגובה של כ-2,000 מ' מעל פני הים, ואנחנו גרים בבית אבן, צמוד לכנסייה. הנוף עבות וקדום, אקליפטוסים לרוב. תחנות הגבעה נבנו על ידי הבריטים בתקופת המנדט וכשמן כך הן: המקומות הגבוהים אליהם "ברחו" הבריטים בימי הקיץ החמים. כיום היא למעשה עיירת קיט עם מקומות הארחה מכל הסוגים, בהתאם למחירים.
ארבעתנו בבית האבן המדהים, בערב האח בוערת ואין דבר יפה ונעים מזה. אני מתחילה להרגיש לא טוב, ככה זה כשקר, ובגובה 2,000 מ' מאוד קר. גם חברת השותף הישראלי לא מוצאת חן בעיני; הוא בעניין מסיבות ווייב ורייב ואני, לעזאזל, לא באתי הנה בשביל זה. השקט שרק החל לחלחל בין מחשבה למחשבה - שנעות אצלי במהירויות שלא נמדדו כמותן - נרמס. גם הוא מבין ועוזב. אחריו נוטשים בני הזוג למלון ברמה גבוהה, לא רוצים להתקלח עם דלי. קבענו להיפגש בבוקר למחרת.
נותרתי לבד, אני ובית האבן. בחור אנגלי, מרצה בקולג' לא רחוק, מזמין אותי ואת זוג הישראלים אליו לטיול קטן. ואכן לקראת אחר הצהריים של יום המחרת הגענו אל הקולג'. כמה הייתי רוצה ללמוד בקולג' הזה, מי יודע כמה הייתי מבלה בכיתה, הנוף כזה מדהים, בטח הייתי יושבת על הגג ומביטה אל הנוף האינסופי. פספסנו את האוטובוס חזרה ותפסנו טרמפ עם משפחה הודית עשירה, שהיתה בארץ בשלהי שנות ה-70 - פגישה עם הודו האחרת, לא זו של העולם השלישי.
בערב הלכנו למסעדה מומלצת מאוד שנקראת "manna". לבעל המסעדה קוראים ישראל, לילדים רבקה ושלום, הוא נשוי לבחורה אנגלייה שהגיעה פעם לאכול במסעדה, הוא לא משתמש בחשמל והאוכל נהדר. נפלאות דרכי הודו.