המציאות והבידיון של ג'ניפר חדד
אחרי סיום הלימודים בהצטיינות באקדמיה לאמנות בצלאל, נחתה ג'ניפר חדד בתוכנית היוקרתית של אוניברסיטת ייל. מאז היא יוצרת בין מציאות לבידיון
בית התה Ran Tea House, על קנט אווניו בווילאמסבורג, הפך ביום ראשון לחלל אמנות בו תתארח תערוכה קבוצתית יחודית בשם Contra Rotations. מדובר בפרויקט אליו חברו שבעה אמנים עכשוויים ביחד עם אוצרים מניו-יורק ושיקאגו וביניהם גם האמנית הצרפתית-ישראלית ג'ניפר חדד, שהגיעה אלינו לניו-יורק רק לפני חודשים ספורים. בפרויקט הקולקטיבי, אותו אצרו יוצ'אן צ'אנג והאנלו ז'אנג, מציגים האמנים עבודות המבוססות על רעיונות סותרים. חדד סיימה את לימודיה בבית הספר לאמנות של אוניברסיטת ייל בקיץ האחרון. בתערוכה הקבוצתית היא תציג את עבודתה, "אותו יום אצל מאדאם גרטרוד" (Ce-ci jour chez Madame Gertrude ). מדובר בזירת אמנות שהיא גם זירת פשע, והמבקרים מוזמנים לפתור את התעלומה הנעוצה בה באמצעות רמזים שנשתלו בזירה.
המכנה המשותף של היצירות בתערוכה, רעיונות סותרים, נראה היה לחדד כאילו הוכן במיוחד בשבילה, שכן חיבור בין ניגודים הוא הנושא המרכזי סביבו עבודתה שלה מתגבשת, כשהיא מתמקדת במה שהיא מכנה "מציאות בדיונית", או "פיקשן ריאליטי". היא עושה זאת באמצעות המצאת דמויות בדיוניות להן היא יוצרת קיום אמיתי במציאות, כשהיא או אמנים אחרים עמם היא משתפת פעולה מגלמים את הדמויות. בתערוכה העולה בוויליאמסבורג, גרטרוד היא הדמות הבדיונית אותה מביאה חדד לחיי המציאות. גרטרוד היא אישה מבוגרת, סוג של סבתא נעדרת, שעקבות נוכחותה בולטים בזירת היצירה. מדובר בסלון מגורים ובו שטיח ישן בגווני חום דהוי, שני שולחנות, אחד הניצב על השטיח ועליו מכשיר וידאו ומחברת, והשני העומד מול השטיח ועליו עטיפת ספר וחוזה עליו חתום הגבר אותו בחרה חדד לגלם את גרטרוד. צילום של ידו של הגבר עם המילה "זיוף" בצרפתית מונח ליד החוזה. עוד תמצאו במקום כותונת לילה ופיאה נוכרית לצד כוס חלב חצי מלאה, עוגיה נגוסה וכדור שינה. את הסצנה משלים סרט וידאו שרץ בלופ ובו נראה חילזון שנע בהילוך איטי, כשפס הקול מוקלט משלים את היצירה. מי שיתעמק בפרטים וינסה לפתור את התעלומה, מה בדיוק קרה כאן, יוכל, מן הסתם, לחבר את הרמזים זה לזה ולהסיק שגרטרוד לבשה את הכותונת, שכבה על השטיח בצורה מוזרה, התקשתה להירדם, לגמה מכוס החלב, נגסה בעוגיה, נטלה כדור שינה ואלהים יודע מה עלה בגורלה לאחר מכן.
ג'ניפר חדד יצרה עבודה שבה המציאות והדימיון סותרים זה את זה. היא מודה שמה שמעניין אותה בעיקר בעבודות שהיא יוצרת הוא השלב שבו היצירה מתחילה לשחק בראש של הצופה, כשהתהיות עולות מה בעצם קרה כאן.
את ההשראה לנושא המפגש בין מציאות לבידיון קיבלה ג'ניפר במהלך לימודיה ובעידודו של ראש המחלקה, האמן ג'ים הודג'ס, שלימד אותה להרחיב את הגבולות האמנותיים שלה. המשך הלימודים בייל פתחו עבורה אופקים חדשים, אחרי שסיימה בהצטיינות את הלימודים בישראל בבצלאל ואף זכתה בפרס קרן התרבות אמריקה-ישראל. לדבריה היא למדה המון, התוודעה לאמנים מעניינים והתנסתה בחיי קהילה עשירים. מאז שהתקבלה לתוכנית בייל הספיקה ג'ניפר להציג בתערוכות קבוצתיות בגלריות שונות ברחבי צפון אמריקה, כולל בקמברידג', בוסטון, בPS1- בלונג איילנד סיטי וכן בביתו של הנביא הכלכלי, נוריאל רוביני, באיסט וילאג'.
הרעיון להמשיך את לימודי האמנות בחו"ל עלה בעקבות המלצות שקיבלה מהמורים שלה בבצלאל, שייעצו לה למצוא את הסיגנון הייחודי שלה במסגרת לימודית מתקדמת. הרעיון של לימודי המשך בארץ אחרת קסם מאוד לג'ניפר, שעלתה לישראל מצרפת כשהייתה ילדה. היא שלחה בקשות לרשימה של קולג'ים בארה"ב ובאירופה, והייתה מאושרת עד הגג כשהגיעה התשובה החיובית מייל, שהייתה בעדיפות ראשונה מבחינתה בגלל תוכנית הלימודים היחודית והיוקרתית של האוניברסיטה הנחשבת לאחת הטובות בעולם.
מה את יכולה לספר על המעבר לאמריקה?
“כשעברתי לניו הייבן גיליתי את התרבות האמריקאית. זה היה בשבילי מעין נוסטלגיה, כי החיים באמריקה הזכירו לי את החיים בצרפת. זה הרגיש כמו לחזור הביתה, לתקופת הילדות שלי. בזמן הלימודים גרתי בדירה שכורה עם שותפים בניו הייבן, שזאת בעצם עיירת סטודנטים. מאוד אהבתי את הרעיון שהיינו 12 תלמידים בתוכנית, זה הרגיש כמו משפחה.
איך התחלת לעבוד על "פיקשן ריאליטי"?
“מכיוון שאני לא בן אדם טכני, המשיכה הטבעית שלי הייתה לכיוון של פרפורמנס וכתיבה. מצאתי שלרוב אני מאד מושפעת מסופרים. בסופו של דבר גיליתי שיש בי רצון לעסוק בכתיבה בתוך האמנות שלי, כשהשאיפה היא לסיים את הפרויקט עם ספר, תסריט ומחזה. העבודה הראשונה שלי בבית הספר נקראה 'יצרתי חלל' והיא התמקדה בשתי דמויות פיקטיביות אותן גם גילמתי בעצמי. אליזבת ג'ונסון ואמה פרסון הן שתי נשים שונות, שלכל אחת מהן ייעדתי פעילות שונה. במהלך העבודה תיעדתי את התהליך שעוברות הדמויות ובסופו של הפרויקט יצרתי ספרון קטן שהכיל כמה תמונות של לוקיישנים בהם אמה תלתה פוסטרים וטקסט של הספר שתיעד את מה שהתרחש. את אליזבת יצרתי כאשה רצינית וקצת קונסרבטיבית, הייתי צריכה שהיא תראה מבוגרת ועל גבול האבסורד. היא (כלומר אני) לבשה חולצה שחורה ועליה כיתוב בצרפתית 'קסקסה' או 'מה זה?' על הגב הצמדתי כיתוב שאמר, 'האם זאת אני?' מכיוון שאני נראית צעירה לגילי הייתי חייבת לשוות לי מראה מבוגר. המשימה של אליזבת הייתה ללכת לבניין העיריה כדי לנסות לקבל אישור לחלל שאיננו פיזי. רציתי לקבל אישור רשמי לחלל דימיוני ללא גבולות שהיה לי בראש".
איך הגיבו בעיריה?
“היה מצחיק, הם הקפידו שלא לתת לי הרגשה כאילו אני יוצאת דופן והיו מאוד מנומסים. דיברתי עם פקיד שהתפקיד שלו היה להנפיק אישורים לבעלי קרקעות. נכנסתי לדמות של אליזבת והייתי מאוד רצינית, הסברתי לו שאני חוקרת חללים ומעוניינת להבין מה זה חלל. שאלתי אם יוכל לתת לי אישור על החלל הדימיוני שלי. הפקיד זרם איתי, הוא אמר שזה רעיון מעניין וביקש שאנסה למלא את החוזה הסטנדרטי שממלאים בעלי הקרקעות, כדי שיוכל להמשיך בתהליך. מובן שלא יכולתי למלא את החוזה כי צריך לציין שם את המיקום ומידות המגרש. לשנינו היה ברור שאני לא אקבל את האישור, אבל את התהליך השגתי ותעדתי בספר שהגשתי בסיום הפרויקט. המסמך שהוא נתן לי מופיע שם".
מה עשתה אמה פרסון?
“התפקיד שלה היה לתלות ברחבי ניו הייבן פוסטרים קטנים שכללו תשבץ שיצרתי. זה היה סימון הגבולות שלי; דרך הפוסטרים שתליתי יצרתי חלל. אמה הייתה דמות יותר אסרטיבית. היא לבשה מכנסים קצרים, חבשה כובע ונעלה מגפים. על החולצה שלה היה כתוב, 'מקורי'. בתשבצים שלה היה רק משפט אחד הגיוני. חלק מהפוסטרים הוסרו ע"י התושבים, אחרים נותרו על מקומם".
איך את רואה את המשך העשיה האמנותית שלך?
“יש לי עוד הרבה שנים להתנסות ולחקור את הפיקשן ריאליטי. מאוד מעניין אותי ליצור דמויות פיקטיביות וקיימות, לתת לאנשים לגלם אותן. הכיוון הוא לביים סרטים ותיאטרון. אני מאוד נמשכת ל'ארט לייף', סקרנית לגלות את נקודת הגבול בין אמנות לחיים. לפעמים קורים דברים מעניינים ברחוב, מה שגורם לי לחשוב למה לא לשים עליהם פריים ולהראות לאנשים, לעבוד עם זה כחומר להתנסות וליצירת משהו חדש. אני למשל מאוד נהנית להיות בסאבוויי, זאת נקודת מפגש של כל כך הרבה אנשים זרים זה לזה. אני בעיקר מתעניינת במוזיקאים ובאמנים שמופיעים שם. תמיד קורה שם משהו מעניין ולא צפוי. אני חוקרת את הנושא עכשיו, מתוך תקווה שאולי בעתיד הרחוק אצליח ליצור אתם שיתוף פעולה. מי יודע?"
