האביהו המייסד
אביהו מדינה, אחד היוצרים החשובים בהיסטוריה התרבותית המסובכת של מדינת ישראל, מגיע להופעה ב'שלישי ישראלי'. הזדמנות מצויינת לשיחה על מזרח, מערב ומה שביניהם
יום שישי. מסעדתו של שוקי לימוזינות, שכונת סטודיו סיטי בוואלי. ניחוח דקיק ומבושם של ארומת בישול תימני אסלי מתגנב לנחיריים. מבעד הדלת אני שומע סילסול נעים ומוכר, אביהו מדינה פותח את הדלת המטבח לרווחה בחיוך צחור שיניים. אני עוקב אחריו לתוך המטבח, שם מתחדד שובל הריח הטעים. מתוך הבליל הריחני קופץ אחד חזק ונפלא מכולם. הבל חמים ומרטיט עולה ממרק הרגל התימני הצהבהב שמבשל מדינה.
"ביום שישי אני אוהב להתפנק וליהנות,לא משנה שאני באל איי, אני חייב להרגיש בבית", הוא מבשר מבעד למסך המהביל. אנחנו שולפים את הקלחת מהאש ומעבירים את הלהט הצהבהב והמגרה לתוך הג'יפ. אביהו משתרע על המושב והאוטומוביל דוהר לביתם המרווח של ג'סי ולוריין היזמי. אביהו מצית את סיגריית הפרלמנט הארוכה העשירית במספר מאז שנפגשנו, משחרר איווחת עשן מסולסלת לתוך החלל הגדול של הטרקלין המהודר.
מדינה (63), גרוש ואב לשלוש בנות, הוא ללא ספק מגדולי היוצרים בז'אנר הישראלי-הים תיכוני. את פירות מלחמתו הבלתי נלאית במשך עשרות שנים, קוצרים היום האייל גולנים והדודו אהרונים למיניהם. אנו מתכנסים לברר אחת ולתמיד את הסוגיה הבוערת. "עבורי, כאחלה גבר מזרחי מהפריפריה" (פתח תקווה),פותח מדינה את הדיון, "דור ראשון להשכלה, חשובה לי ההכרה בדיעות שלי. כמזרחי אסלי, אני מרגיש בתוכי זלזול קל כלפי אחי המזרחיים שמקטרים על בוז וקיפוח עדתי. כל השנים המזרחיים אוכלים השפלות בטונות מהאשכנזים, שפה ושם משליכים להם איזו עצם עם בשר קלוש של מחמאה ופירגון מעושה. אלה אנשים שפיהם וליבם לא משדרים את אותה המנגינה, צבועים שבתוך ליבם בזים למזרחיות אפילו יותר מאמיצי הלב שמשמיעים דעותיהם בריש גלי וברוב חוצות. הם גם חשים צורך למחות ולמחוק את הקלון והבושה הזאת מהזהות שלהם. רובם שינו את השמות שלהם ואימצו דפוסי התנהגות מערביים. האמת היא, שהמזרחיים הכי מצליחים בארץ לא החביאו את מזרחיותם ולא רצו להיות משהו אחר. הג'אברים הללו לא שמו קצוץ על העלבונות הגזעניים והעיפו אותם קיבינימט".
מהם המקורות לדרישה היום למוזיקה ים תיכונית?
"בינינו, הביקוש בארץ לשירים האלה והפשטות הטקסטואלית", הוא אומר והסיגריה דועכת על דל שפתותיו, "למקצב הזה יש ביקוש ענק. עזוב את הזמרים, הזמרים רק מספקים את הביקוש, זה לא שיש היצע ואחרי זה יש ביקוש, יש ביקוש בפירוש. מי שלא מבקשים אותו לא היה שורד. עובדה שהסגנון הזה חי עם כל כך הרבה כוכבים שמתפרנסים טוב מאוד מהענף. זאת אומרת שיש משהו בקהל שרוצה את זה. ומדובר בקהל צעיר, זה קהל של בני עשרה.
"סגנון חיים, הפלסטיק הזה, האינסטנט הזה, המיידי הזה. הערכים קצת החווירו מול הצרכים המיידיים של אנשים בכלל בעולם. התוצאה היא ביקוש לדבר קליל, חפיף, שלא מצריך מחשבה מעמיקה, שנוגע בחושים הכי פרימיטיביים, שאפשר להתפרק בו אחרי כל הלחץ הקיומי של היום. בישראל הממלכה פחות או יותר נטלה מן ההורים ואפילו מהמורים את הסמכות לחנך, הם כל הזמן מאויימים שמישהו יתלונן עליהם. לא רוצים חינוך ותרבות. תרבות הפכה למשהו בזוי, יש יחס מזלזל לספר שירה של טשרניחובסקי, יהודה הלוי או אבן גבירול. אין כבוד יותר לתרבות הקלאסית שלנו, ספרות טובה - לא מעניין, תעזוב אותי. מה שמעניין אותם זו הטלוויזיה, תרבות הרייטינג. המורה שיש לו את ההשפעה הגדולה ביותר בעולם זו התקשורת. האנשים בתקשורת לא עברו הכשרה כמחנכים, אבל רבים קיבלו הכשרה כעיתונאים רודפי רייטינג. הכל מסחרי. מה לנו כי נלין על הדור הזה, הם לא קיבלו את היסודות שאנחנו קיבלנו. לכן אנחנו קצת מופתעים ואולי קצת מאוכזבים, אבל אנחנו צריכים להיות מאוכזבים מעצמנו, כי אנחנו, הדור שלנו, הוא שהתיר את הרסן ופתח את הדרך לדור הצעיר. לחופש המידע יש מחיר ואין להתפלא שפתאום אנחנו מקוננים שהמחיר גבוה מדי.
"זה מתחבר לדברים האמיצים שאמר יהורם גאון בעניין המוזיקה המזרחית. לי אין בכלל בעיה עם הגבר הזה. להיפך, זכותו לומר מה שהוא חושב מבלי להתחשב במה יאמרו אחיו הירושלמים הנמושים. יהורם גאון הוא איש תרבות ברמה גבוהה.יש לו תיזה לגבי הזמר הישראלי, הוא חושב שהכל לגיטימי. הוא אף פעם לא פסל סוג זה או אחר של מוזיקה, בגלל שהיא באה ממקור מסויים. אבל הוא היה תמיד מבקר רמה של מוזיקה ושל טקסטים. הוא פשוט הגזים בחריפות של המילים בהן השתמש, אבל מאחורי זה, האיש הזה שאני מכיר אותו היטב,יש לו כאב ואיכפתיות. הוא כמו אבא שרואה את הדור הבא גדל לא בכיוון שהוא יחל לו, ומכאן באה האכזבה. יהורם גאון אינו מקנא בהצלחתם של זמרים ים תיכוניים, הלוואי וכל הזמרים בישראל מסודרים כמוהו.
"אין בארץ מוזיקה אשכנזית, המוזיקה האשכנזית היא מוזיקה חסידית. כל שאר המוזיקאים המערביים שהם אינם עטורי פיאות וזקן, הולכים לרוק. הם לקחו מוזיקה מערבית התאימו אותה לעצמם, והצהירו שהם מעדיפים את זה ולא לשיר יבה- באי- בם- בם".
"אז איך אתה בכל זאת מגדיר את המוזיקה שלך?" אני מבולבל.
"אף פעם לא הגדרתי את המוזיקה שלי כמוזיקה מסחרית", הוא טוען בחום ומצית עוד סיגריה ארוכה,"זו גם הגדרה שגויה. אין לי הגדרה אחרת חוץ ממוזיקה ישראלית. אני יליד הארץ, כל ההשפעות באו מישראל, מי המציא את התיאור הזה 'מוזיקה מזרחית'? זה משהו שהיתה לו כוונה זדונית, לתת לי מגדר ולהוציא אותי מחוץ לקטע של מוזיקה ישראלית, כדי שלא יהיו חייבים להשמיע אותי. ישר יאמרו 'זה לא ישראלי'. הכינוי הזה היה מרושע. אני לא מבין מה יותר ישראלי ממני בארץ? מה? צריך להיות מערבי כדי להיות ישראלי? מוזיקה ישראלית היא שעטנז. כשמשמיעים רוק ישראלי אומרים זאת במפורש, אבל למה לא אומרים ישראלי מזרחי? רוב תקציב התרבות בישראל הולך לתרבות מערבית שצמודה לעטיני הממלכה. רשות השידור, משרד התרבות, המועצה לתרבות ואומנות, גלי צה"ל, זה הממסד הכבד והמסורבל שמסבסד את המסובסדים.
"הרבה יהודים מאמינים נטשו את האמונה לאחר השואה, אבל הם נשארו עירומים, ללא תרבות, ללא סמל, ללא בגד. אז הם מסגלים לעצמם תרבות חדשה, הרבה אלמנטים אירופאים, מוזיקה מערבית ותרבות מערבית חילונית. העלייה הענקית מרוסיה רצתה להשתלב, ככה זה בכל מקום בעולם, כאשר מהגרים משתלבים בתרבות המקומית בדרך כלל. אולי לא הדור של חמישים-שישים שזה כבר מאוחר עבורם, אלא הצעירים והדור הראשון שנולד במולדת החדשה.
"הרוסים עלו בתקופה שהמוזיקה הים תיכונית שלטה, הרבה מהם אוהבים וחיים את המוזיקה הישראלית ים-תיכונית יותר מהמוזיקה הרוסית שהביאו איתם. גם מבחינה פוליטית רובם ימניים. אני מאוד אוהב את העלייה הזאת, מאוד איכותית, יופי של עלייה. כמובן שהם גם הביאו את השוליים שלהם כמו כל עלייה בעבר. לכל גוף יש שוליים, רק להם יש שוליים קשים עם הרבה אלימות שלא ידענו שיש דבר כזה. אבל יחד עם זה יש המון ברכה, זה כוח תרבותי, חינוכי והשכלתי, הרבה מאוד מדענים, רופאים ובעלי מקצועות ששינו את הדמוגרפיה בארץ והעלו את הרמה".
***
אחרי כל כך הרבה שנים ואין ספור גירסאות,מה הסיפור האמיתי שלך ושל זוהר ארגוב?" אני דורך בזהירות על ביצים.
"מלבד האחים ראובני", אומר אביהו, "אני הוא אולי האדם המזוהה ביותר עם זהר ארגוב. הייתי איתו בהצלחות, בנפילות, בהידרדרות המהירה לסמים ובנסיונות הגמילה. ראיתי איך המלך מת בגיל 32. באחרונה הועלה על בימת הקאמרי מחזמר על חייו של ארגוב, שבכתיבתו היה שותף גם האח של זוהר, אמנון עורקבי, שמוצג בהצגה כמי שעמד לצדו של המלך. יש פרק בתהילים שאומר 'אשריי האיש בדרך חטאים לא הלך ובמושב לצים לא ישב'. אין לי עניין לשבת במושב לצים ובשבילי עורקבי הוא ליצן. הדרך שבה מציגים אותו במחזמר היא שקר. לא היה ולא נברא. הוא היה שותף לכתיבת התסריט. זה כתב ההגנה שלו", אומר מדינה ומנסה לכבוש את כעסו. "עצוב, עצוב ומקומם. יש שם דברים אמיתיים, וכאלה שסולפו, שמעולם לא התרחשו במציאות. ניכר שאמנון נמנה עם הכותבים".
מדינה לוקח עוד שאכטה מהסיגריה וממשיך. "אמנון גורם נזק גדול למורשת שזוהר השאיר אחריו. הוא מזיק מאוד, אבל זוהר לא יכול להגיב על זה. אמנון מציג את עצמו כמי שכל מה שהוא עושה זה למען גילי (בנו של ארגוב, שנמצא בהליכים בלתי נגמרים של גמילה מסמים). יופי, גילי נגמל? הוא מדורדר עדיין, אז מה הקטע שלו? כשזוהר מת, מתה גם מערכת היחסים שלי איתם. אני גם לא רוצה שתהיה לי אחת כזו".
אייל גולן הוא באמת היורש?
"כמעט בכל שנה מוכתר מישהו אחר כמלך החדש, היום התואר אצל אייל גולן. באחרונה התבטאתי אולי בצורה פרובוקטיבית כשאמרתי שגולן זמר טוב יותר מארגוב, קיבלתי המון תגובות, לא תיארתי לעצמי כמה רעש זה יעשה. אמרתי שהנתונים של גולן יותר טובים מאלה של זוהר. ארגוב יכול היה להיות גדול יותר מגולן, אם רק היה ממשיך לחיות עוד עשר שנים. כדי לקבל הכרה צריך זמן, ולארגוב לא היה זמן. זוהר היה רק שמונה שנים בתחום, ברובן הוא היה מכור לסמים. ההבדל בין שניהם הוא הרקע. גולן היה ילד תפנוקים של אמא שלו, ולא חסר לו דבר. זוהר חי בתנאי עוני.
"זוהר לא היה פרה קדושה. את המעיים הוא הוציא לי לפעמים. היו בו את הכי טוב ואת הכי רע, והסלאלום הזה היה הכי קשה בחיים שלי. הוא היה מוציא לי את המיץ עד שהוא היה מגיע לאולפן. היה מאוד קשה איתו. ידעתי שההתנהגות שלו נובעת מהשימוש בסמים, וזה גם מה שהיה מחזיק אותי. בשנה האחרונה של חייו ניסיתי שוב לגמול אותו, וברגע שלא השגחתי עליו, הוא חזר לסמים. כשהוא התאבד, הבנתי שהספיק לו. נמאס לו להתבזות. הוא היה מספר לי על הרגעים הקשים שבהם הוא רצה למות. הוא הלך לקראת זה".
***
היום נוטה לערוב, החברים והמשפחה נכנסים לסלון, השולחן ערוך כל טוב, אני מסרב בנימוס להזמנה ונפרד בצער מהשולחן העמוס. בדרך מהוואלי אל העיר רודפות מחשבות לקול צלילי הדיסק של שירי אביהו מדינה. אני חושב על הזמרות הישראליות המתוסכלות שלא התקבלו לבית הספר האופנתי למשחק, ומטביעות את יגונן בהקלטות של מיני דסקים שיתווספו לערימות החרטא של הפופ הישראלי. אני אישית גדלתי על היורו-דאנס ועל הפופ, על שירי ארץ ישראל היפה שהושאלו מרוסיה, צרפת וספרד. ואני גם מענטז לצלילי ה'מוזיקה מזרחית', שהפכה למיינסטרים בישראל ותפוצותיה, אבל בד בבד הידרדרה מערבה.
ואילו המוזיקה המזרחית האמיתית, עם העוד והסיטר והדרבוקה, של אהובה עוזרי וחנה אהרוני של פעם ושל עמיר בניון ודיקלה של היום, הולכת, פוחתת ונעלמת. גם בגלל זה יש התרגשות כל כך גדולה לקראת ההופעה של אביהו מדינה ב-22 בחודש, יום שלישי הקרוב, ב'שלישי ישראלי'. הזדמנות נדירה לשמוע מוזיקה מזרחית-ישראלית באיכות אדירה.
