גם היום, 69 שנים לאחר אותה מלחמה ארורה בה איבד את כל משפחתו, יצחק (ארני) הקר עדיין מתרגש וכואב כשהוא נזכר באותם ימים שחורים בהיסטוריה של העם היהודי. הקר חגג באפריל את יום הולדתו ה-85, אבל כשהוא מדבר על חייו במחנות ההשמדה, הוא חוזר להיות הילד שאיבד את אביו, אמו, אחיו ביחד עם 45 איש מבני משפחתו הקרובה.

ביום שני השבוע חל יום הזיכרון לשואה ולגבורה, וכולם נעצרו לרגע להיזכר ולהתייחד. אלא שעבור הניצולים ועבור יצחק הקר, בניגוד אלינו, כל יום הוא יום זיכרון. קרוב לשבעה עשורים עברו מאז, אבל בכל פעם שאני יושבת לראיין ניצול שואה, נראה שהזמן עמד מלכת עבורו. הוא משתנק ובוכה ומספר בפרטי פרטים מאורעות שהתרחשו לפני שנים רבות כל כך. מי מאיתנו זוכר מה עבר עליו מדי יום בגיל 10, 13, 20? אבל הם זוכרים, כל יום ויום, משל היה אתמול.

בגינה היפה בביתו שבטרזנה, מוקף בשושנים ועצי פרי, חוזר יצחק הקר להיות שוב ילד בן 9 שחייו התהפכו על פיהם. הקר נולד בכפר קטן מחוץ לוינה, אוסטריה. "בכל הכפר שלנו היו רק שתי משפחות יהודיות. כשהנאצים עלו לשילטון, היינו צריכים ללכת עם מגן דוד צהוב על המעיל. הייתי בן 9 כשהעבירו אותנו לגטו בוינה. תושבי העיר, כולל הילדים, היו זורקים עלינו אבנים וקוראים לנו שמות. היה מפחיד. בגטו חיינו בדירה מושכרת של שלושה חדרים וסלון. בחדר אחד אנחנו, בחדר השני היתה אחותו של אבא עם שלושת ילדיה, ובחדר השלישי, אשתו של דודי, אחיו של אבי. כשהיטלר עלה לשילטון, הגיע האס.אס לבית של בתם שהיתה נשואה וביקשו לעצור את בעלה, לא זוכר מדוע. לאחר שלקחו אותו, היא התאבדה ודודי חטף התקף לב ומת. אז אשתו עברה לגור איתנו. אבא שלי עבד בשוק השחור כאופה וב-1942, בדיוק כשמלאו לי 13, שלחו אותנו לטרייזנשטט והפרידו ביני לבין הורי. אני נותרתי עם בן דודי וולטר ושני אחיו. אחי, ליאו, שהיה צעיר ממני בשלוש שנים, נשאר עם ההורים שלי. בטרייזנשטט עבדנו במפעל נעליים. לא היה אוכל, היה קשה ורע".

יום אחד, קרתה תאונה איומה. הקר חימם נוזל שנועד לתיקון הנעליים והחומר הדליק עלה בלהבות, תפס בבגדיו ושרף את הנער מכף רגל ועד ראש. מיותר לציין כי הוא לא קיבל כל טיפול רפואי להקלה על פצעיו הקשים. "במקום זה מנהל המחנה החליט שמשפחת הקר גדולה מדי ושהגיע הזמן לשלוח אותנו משם לאושוויץ-בירקנאו. הייתי על קביים, אמי גם היתה במצב בריאותי לא טוב, העלו אותנו על רכבת בקר ובמשך 4-5 ימים, ללא אוכל, ללא מים, ללא שירותים, הסיעו אותנו לאושוויץ. לאבי היתה מזוודה קטנה בה הסתיר תכשיטים שהצליח לקחת מהבית. כשהגענו לאושוויץ, האס.אס והקאפו היהודים התחילו לצרוח עלינו: 'שנל, שנל, יהודים החוצה'. הם הורו לנו להשאיר את כל החפצים שלנו על הרכבת, אבל לאבי היה קשה להיפרד מהמזוודה והתכשיטים שקיווה שיעזרו לנו להינצל בהמשך. אמרתי לו: 'אבא, אתה רוצה למות בגלל המזוודה הזאת?', לקחתי ממנו אותה וזרקתי אותה הצידה.

"מאושוויץ צעדנו רגלית לבילגה. כשהגענו גילחו לנו את הראשים והכניסו אותנו למקלחות. נתנו לנו מדים אפורים-כחולים ומיד אחר כך הפרידו בינינו לבין הנשים והילדים. ראיתי את העשן עולה מהקרמטוריום, אבל איש מאיתנו לא ידע מה שורפים שם".

"האמריקאים יכלו להציל מיליוני אנשים ולא עשו כלום". הקר עם אשתו ניצה

את ביקורו של יוזף מנגלה במחנה, הקר לעולם לא ישכח. זה הרגע שסימל את סופה של משפחת הקר והיוותרו בעולם יתום. "מנגלה ערך סלקציה בין הילדים. אותי הוא שלח לצד אחד ואת אחי לצד השני. את וולטר, בן דודי, שלח לצד שלי. אבי ניסה עוד לדחוף את ליאו לצד שלנו, אבל מנגלה לא הניח לו. סך הכל הוא בחר 89 ילדים ואת כל השאר שלח לקרימטוריום. אני זוכר שוולטר רצה ללכת עם אמו ולרוץ אחריה, אבל אני עצרתי אותו. הוא אמר לי: "למה אתה עוצר אותי, אני רוצה להיות עם אמא שלי', אבל לי היתה הרגשה לא טובה ואמרתי לו שישאר איתי. ב-10 ביולי 1944 הודיעו לי: 'היום אבא שלך הולך לעלות בעשן'. יחד איתו הם לקחו גם את אמי, אחי וכל שאר תושבי המחנה, כ-10-15 אלף איש, ובתוך יומיים שרפו את כולם. רק 89 הילדים שהגיעו מטרייזנשטט, ניצלו. עד היום אני לא יודע מדוע מנגלה החליט להשאיר אותנו בחיים".

בכית?

"דווקא אז לא. חשבתי שעוד שבוע גם אני אמות. כולנו האמנו שזה רק עניין של זמן. בינתיים שלחו אותנו לאסוף עץ לקרימטוריום. יום אחד היה לי חום גבוה. הם לא רצו שאדביק את כל השאר, אז לקחו אותי לחדר עם כל בחולים. ידעתי שמשם אני הולך ישר לקרימטוריום כי בשביל מה הם צריכים אותי. צרחתי ללא הפסקה שאני רוצה לחזור לעבודה. ממש ליד היה חדר ניתוח בו היו מסרסים את הגברים שהעיזו לדבר עם נשים מעבר לגדר. הם לא היו מרדימים אותם, פשוט לוקחים וחותכים. בחיים לא אשכח את הצרחות של אחד הגברים שסירסו אותו רק בגלל שניסה לדבר עם אשתו".

במאי 1944 הביט הקר לשמים וראה מטוסים מפגיזים את מחנה אושוויץ, אלא שאף אחת מהפצצות לא נפלה על הקרימטוריום והרכבות והתקווה שהסיוט עומד להסתיים, נמוגה מהר מאוד. "אחרי המלחמה שמעתי שהאמריקאים ידעו בדיוק היכן נמצאים הקרמטוריום והרכבות, אבל הם לא הפגיזו אותם כי זה היה מנוגד למאמצי המלחמה. הם ידעו כל מה שקורה ועדיין לא עשו כלום. אני בהחלט מאשים את ארה"ב. הם יכלו להציל מיליוני אנשים ולא עשו כלום. היתה פגישה בין טרומן, רוזוולט וצ'רצ'יל, והם העלו את השאלה מה לעשות עם היהודים והחליטו שאין מה לעשות, אז הפיתרון היה פשוט להניח לגרמנים להרוג אותם. גם היסטוריונים שכותבים על המלחמה ואותה תקופה אומרים שהם לא עשו כלום, פשוט נתנו ליהודים למות".

בתחילת דצמבר, כשהרוסים התקרבו והטבעת מסביב לגרמנים התהדקה, החליטו הנאצים להוציא 64 אלף איש לצעדת המוות מאושוויץ בירקנאו לקרוז-רוזן, בקור מקפיא, עם נעלי עץ וסחבות על שלדי גופם. "הלכנו שלושה שבועות וכמובן שרבים נפלו בדרך. אני לא יודע איך הצלחתי ללכת, הייתי כמו שלד, אבל ידעתי שאם לא אלך, ירו בי. בכל פעם שנפלתי, וולטר היה מקים אותי ובכל פעם שהוא נפל, אני הייתי מרים אותו. בסוף הגענו 20 איש לבוכנוולד, השנה היתה כבר 1945. היינו צריכים להוריד את הבגדים ולהישאר כל הלילה ערומים בחוץ. בבוקר גילחו אותנו, הכניסו אותנו למי ליזול ונתנו לנו חתיכת לחם קטנה. אכלתי חצי חתיכה וחצי החבאתי מתחת לבית השחי, כדי שיישאר לי לאחר כך. הם מצאו את חתיכת הלחם הקטנה שלי ולקחו אותה. כל הלילה בכיתי בגלל החתיכה הזאת. אם הייתי מפסיד מיליון דולר לא הייתי בוכה כל כך".

זמן קצר לאחר מכן, הגיעה המלחמה לקיצה. הקר התחבא עם בן דודו בצינורות הביוב וכשיצא משם גילה שהגרמנים ברחו. "הם עוד רצחו כמה יהודים, לקחו את האוכל ונמלטו. האמריקאים שהגיעו אחר כך למחנה הביאו איתם מרקים ואוכל ואנשים התנפלו על האוכל ומתו כמו זבובים, כי לא היו רגילים לאכול כאלו כמויות. לי ולשאר הילדים נתנו האמריקאים שוקולד. אחר כך הלכנו לכפר הקרוב, לקחנו עופות והכנו לעצמנו אוכל. לאחר השיחרור וולטר החליט לנסוע לפלשתינה ואני ללכת לחפש קרובי משפחה בגטו".

הקר גילה שנותרו לו שתי דודות מצד אביו, בנה של אחת מהן גר בוינה. "הגעתי לביתם ואשתו הכניסה אותי אליהם, רחצה אותי, האכילה אותי. נשארתי שם 10 ימים במיטה. הייתי חולה ועייף, הרגליים שלי היו מלאות במוגלה, אבל אחי עשרה ימים הצלחתי שוב לעמוד על הרגליים והחלטתי לעבוד עבור הקהילה היהודית בעיר ולרשום את שמות כל אלו שחזרו לעיר. יום אחד הגיע אלי חייל מהבריגדה היהודית, לבוש מדים בריטיים. הוא שאל אם אני מכיר מישהו ממשפחת ריגלר. אמרתי: 'לי קוראים ריגלר מצד אמי'. הסתבר לנו שאנחנו בני דודים. הוא הציע לי לבוא אתו לפלשתינה ואני כמובן הסכמתי מיד. הוא נתן לי מדי חייל וכך עזבתי את וינה והגעתי לאנגליה".

באנגליה מצא הקר כי יש לו דודה שם, אבל הוא לא התלבט לרגע. הוא עלה על ספינת מעפילים עם 900 איש ונסע בתנאים לא תנאים לישראל. "כשהגענו לארץ, לקחו אותנו לעתלית, נשארנו שם שלושה שבועות ומשם עברתי לכפר הנוער בחניתה". הקר חי בישראל ללא משפחה, לבד בעולם, אבל הרגיש חזק מאי פעם, במיוחד לאחר שהתגייס לצבא ונלחם במלחמת העצמאות.

גם היום, עשרות שנים אחרי, הקר מתקשה יותר ויותר להבין איך ממשלה יכולה להורות על רצח עם שלם. "אני לא יכול להבין כיצד ממשלה קראה למהנדסים הכי טובים שלה לתכנן מפעלי מוות. מדובר הרי באנשים משכילים, נאורים, אז איך הם יכלו לעשות את זה? מאיפה כל השנאה הזאת? איך בן אדם יכול לשלוח ילדים למוות? למרבה הצער, עד היום יש שם אנטישמיות קשה. אותו בן דודה שנותר בוינה, הביא שתי בנות לעולם והוא אמר לי: 'אני לא רוצה שאף אחד מהשכנים שלנו ידע שלבנות שלי יש דם יהודי'. הוא הסתיר עד יום מותו את העובדה שהיה יהודי".

למרות סלידתו מהעם הגרמני, האוסטרי והשפה הגרמנית, הרי כשהוזמן על ידי עיריית וינה ביום השנה לסוף המלחמה, הוא דווקא נסע. "הם מזמינים כל שנה את אלו שנולדו שם לבוא ולבקר, הם רוצים לעשות רושם בעולם שהם זוכרים. פעם נסעתי ונתתי ראיון לעיתון המקומי של וינה ואמרתי להם: 'אתם נשארתם אותם נאצים שהייתם, שום דבר לא השתנה'. הם לקחו ממני הכל ועל זה אין מחילה".

כספי השילומים שמקבלים ניצולי שואה כמוהו, אומר הקר, הם כטיפה בים לעומת כל הכספים, הבתים, התכשיטים וחפצי האמנות ששדדו הגרמנים מהיהודים. את ביתם של הוריו לא קיבל בחזרה וכמובן שלא את תכולת הדירה, על כל חפצי האמנות והמזכרות יקרות הערך. "הם סירבו לשלם לי עלהבית כי איחרתי לחתום על כמה טפסים. הם לקחו מהיהודים קרונות מלאי זהב, כסף, יהלומים ותכשיטים, חשבונות בנקים, ציורים, מה הם מחזירים? כסף שלהם? זהו כסף שגנבו מהיהודים".

להקר עצוב לראות שיש נהירה של ישראלים לגרמניה, ישראלים העושים שם עסקים ואף מעתיקים את מקום מגוריהם לשם. "איך אפשר לחיות שם? יש ניצולי שואה שהיו איתי באושוויץ וחזרו לגור בגרמניה. אני לא מבין את זה, איך אפשר לחיות במדינה כזאת? ישבתי לא מזמן עם כמה חברים של אשתי ואחד מהם אמר: "אני נוסע לגרמניה כל שנה לחופש, כל כך יפה שם. איך אפשר לומר דבר כזה? איך אפשר לנסוע לשם לחופשה?".

מצבם של ניצולי שואה בארץ, מטריד אותו מאוד. הוא עוקב אחר ניצולים שלא יכולים לממן לעצמם טיפולי שיניים ונמצאים בחרפת רעב ונחרד. במקרים כאלו, הוא מיד נרתם ותורם כספים באופן ישיר. הקר הוא גם תורם נדיב של מוזיאון יד ושם בישראל. לארה"ב הוא עבר בשנת 1962 ועשה את הונו בנדל"ן. הוא מקפיד לתרום בנדיבות גם למוזיאון השואה בלוס אנג'לס ולמטרות הנצחה שונות של השואה. הוא אב לשלושה בנים וסב לנכדים, נשוי בשלישית לניצה (הוא התאלמן פעמיים) וחי בטרזנה.