יום העצמאות כפי שאנו חוגגים אותו היום בפארקים ועל מנגל שונה בתכלית מהחגיגות בשנים הראשונות של המדינה. שאלנו מספר ישראלים תושבי לוס אנג'לס שהשתתפו ביום העצמאות הראשון של המדינה איך היה לחגוג אז. זה מה שהם סיפרו לנו:

"אווירה מאוד שמחה ונרגשת". רותי רוט

רותי רוט: "אני זוכרת שאבי היה מרכיב אותי על הכתפיים והיינו יוצאים לרחובות. נולדתי וגדלתי בתל אביב והצעדה המרכזית נערכה בשדרות בן יהודה, שם עברו טנקים שהרסו את הכבישים במהלך התהלוכה, אבל לאיש לא היה איכפת. מאות אנשים היו עומדים במרפסות וצופים בתהלוכה. דגלים התנופפו מכל עבר והיתה אווירה מאוד שמחה ונרגשת".

נעמי אורמן: "הייתי בת שש בחגיגת העצמאות הראשונה של המדינה, אז אני בעיקר זוכרת את אבי שם אותי על הכתפיים ורוקד איתי ברחובות חיפה. אני זוכרת שהתפעלתי מכמות האנשים ברחובות. אף פעם לא ראיתי כל כך הרבה אנשים רוקדים ועוד ללא מוזיקה, הם פשוט רקדו ושרו ופתחו בקבוקי שתיה שהשפריצו לכל הכיוונים. בשנים שלאחר מכן, אני זוכרת תהלוכה של טנקים ברחובות, זמרים והופעות. אני חושבת שהשמחה אז היתה גדולה יותר מהיום. האמת ששנים לא הייתי בארץ ביום העצמאות, למעשה הייתי פעם אחת מאז שעזבתי ב-1960, אבל ממה שאני שומעת, זה לא אותו יום עצמאות".

דודו שומרון: "אני זוכר היטב את ההורים שלי יושבים עם כל השכנים מסביב לטרנזיסטור בבית שלנו ומקשיבים להכרזה על הקמת המדינה. הייתי רק בן 9, אבל אני זוכר את זה היטב. אמי מיהרה להוציא למרפסת דגל של מדינת ישראל שציירה בעצמה על סדין לבן, ואחר כך יצאנו לרחובות והתחלנו לרקוד הורה. בעל המכולת השכונתית חילק לכולם סוכריות בחינם והשליך אותן באוויר. היה כל כך שמח, אנשים התחבקו אחד עם השני. אחר כך כבר כל השמחה התחלפה בפחד כי התחילה המלחמה עם הערבים, אבל את היום הזה, של ההכרזה על קום המדינה, לא אשכח לעולם".

יהודה חגואל: "יום העצמאות של פעם זה לא יום העצמאות של היום. היום זה חג הרבה יותר מסחרי ונעדרת ממנו השמחה שהיתה אז. אני זוכר כילד את הטנקים שעברו ברחובות העיר. השרשראות הרסו את הכבישים ואחר כך היו צריכים לתקן אותם. אנשים עמדו ברחובות עם דגלים וכל חיילות צה"ל היו צועדים. היתה אווירה חגיגית כזאת. היום זה לא אותו דבר".

נעמי אורמן עם הילדים רועי ודליה. צילום: אורלי הלוי

אביבה יקותיאל: "אי אפשר להשוות את יום העצמאות של אז והיום, אבל זה גם לא הוגן להשוות אותם. אז המדינה שלנו היתה טריה, צעירה, זה כמו תינוק שרק נולד וכל שנה ההורים שלו מתרגשים לראות איך הוא גדל, אז השנים הראשונות ליום ההולדת הרבה יותר מרגשות מהשנים שלו כאדם בוגר. אותו הדבר לגבי יום העצמאות של המדינה. השמחה והגאווה שהיתה לנו על המדינה החדשה שלנו, היא משהו שאי אפשר לתאר במלים. מאז שעברתי לארה"ב לפני 40 שנה, אני חוגגת את יום העצמאות בעיקר כאן, אבל יצא לי להיות בארץ מספר פעמים ביום העצמאות ולא היתה שום התרגשות מיוחדת. החגיגות מכובדות ויפות, אבל הדגש הוא יותר על איזה זמר מגיע להופיע, איזה ביתני אוכל אפשר למצוא וכמה ארוכים התורים. הייתי שמחה לראות ימי עצמאות כמו של אז, אז הדגש היה באמת על המדינה ופחות על ההופעה בימה המרכזית".

יעקב שטרן: "לנו לא היה רדיו בבית, אז הלכנו לשכנים לשמוע את ההצבעה באו"ם. הסלון היה מלא באנשים ולמרות שהיו הרבה ילדים, היתה דממה מוחלטת. אחד השכנים ישב עם פנקס ועט ורשם מי הצביע בעד ומי נגד, וכשהסתיימה ההצבעה והתברר שיש לנו מדינה, פרצנו כולנו בצעקות מהסוג שאפשר לשמוע במשחקי כדורגל. הרחובות התמלאו באנשים, כולם יצאו מהבתים והתחילו לרקוד באופן ספונטני הורה. רקדנו כל הלילה, היינו בשיכרון חושים".

סימונה לוי: "בכל יום עצמאות היינו מתמקמים בסלון, כל המשפחה היתה מגיעה אלינו, כי גרנו על הכביש הראשי ויכולנו לראות מהמרפסת את המצעד. כל המרפסות היו מלאות בדגלים, היתה אווירה כל כך חגיגית. בערבים היינו יוצאים לחגוג בעיר, קונים פטישים צבעוניים ומכים אחד על השני בראש. ככה אני תמיד זוכרת את יום העצמאות, עם פטישי הפלסטיק. לא יפה אולי להגיד, אבל אני לא אוהבת את ימי העצמאות שאנחנו חוגגים כאן. זה מעין פיקניק גדול בפארק, הזדמנות להיפגש עם החברים, לשמוע מוזיקה, אבל אין שום הרגשה של חג. אני לא יודעת אם בארץ עדיין מרגישים את אותה הרגשה חגיגית כמו כשהייתי ילדה, חברים שלי שגרים שם גם מתלוננים שזה לא אותו הדבר. חבל. אולי צריכים לחזור ולחגוג את יום העצמאות עם תהלוכות ברחובות של חיילים ולהקה צבאית, זה הרבה יותר מרגש".