הביגל - כלב ציד כובש לבבות
הביגל הוא כלב ציד שהתרגל במהלך השנים לגור בסביבה עירונית. הוא קטן, זריז, אופטימי, חיוני ונלהב. מה מקור השם? איך השפיע ציד ארנבות ושועלים על קיום גזע הביגל בעולם ומה המזון המתאים לו?
בשנים האחרונות אנו רואים יותר ויותר כלבים קצרי פרווה בגודל בינוני עם אוזניים תלויות, ראש עם הבעה "מהורהרת" ואופי שלא מאפשר לכם להשאר אדישים.
כאשר ינבח, נביחתו תהיה עמוקה ומהדהדת כמו של כלב גדול ממנו פי כמה, נביחה המזכירה מאוד את נביחתו של הפוקסהאונד.
זהו הביגל, כלב ציד ממשפחת כלבי ההאונד שנועד לציד ארנבות. למרות עברו כצייד, עבר להתגורר בסביבה עירונית ללא כל בעיה והפך פופולרי גם בישראל. קטן, זריז חיוני ונלהב, מוכן תמיד לצאת לכל פעילות שאליה הוא מוזמן ומנסה להידחף לכל פעילות אליה לא הוזמן...
כל מאפיין של הגזע מצביע על אתלטיות ואין מחזה נאה יותר מלהקת ביגלים בלהט המרדף, ראשיהם מורכנים על נתיב הריח, זנבותיהם זקורים אל על כשכל כולם מרוכזים במרדף. מרדף אחרי ארנבת הינו עיסוק שעלול להיות מתסכל למדי.
הארנבת מבצעת פניות פתאומיות ושינויי כיוון והרודף נותר להמשיך בריצה אחר הצל בשעה שהארנבת מקיפה את השדה וצוללת אל מחילתה. הביגל מצוייד באופטימיות חסרת תקנה וימשיך במרדף ללא קשר לתוצאות . גודלו קטן אך אופיו מלא ביטחון עצמי ואומץ.
זהו כלב שאורך גופו מעט ארוך מגובהו כפי שנמדד בכתף. קוי הראש שווים ומקבילים וסף המצח מודגש. הזרבובית עמוקה וברוחב אחיד. העיניים מלאות רגש והעפעפיים הכהים מעניקים להם הבעה חמימה.
סוד קיסמו של הביגל נובע מסך כל הרכיבים ובמיוחד מהאופי, שמח ושש לעבוד. הגודל הרצוי נע בין 33 ל-40.6 ס"מ. הפרווה קצרה למדי בצבעים הטיפוסיים לכלבי האונד למעט צבע חום) צבע כבד) על כל הגוף או על חלקים ממנו. צבע זה אינו רצוי ואינו טיפוסי לגזע.
כלבים הדומים לכלבי ביגל כפי שאנו מכירים היום היו נפוצים למדי בעת העתיקה. היוונים והרומאים הפיצו אותם לכל הארצות שכבשו והם אפילו התלוו לצלבנים במסעותיהם. צורתו המעוצבת והמוקפדת התגבשה כפי שניתן לשער כאשר החלו התערוכות הראשונות בסוף המאה ה-19 . בארצות אירופה נערך מבחן הציד מיוחד לבחון גם את כישורי הציד של הגזע, וכמעט ללא יוצא מן הכלל הביגלים יבצעו אותו בהתלהבות ויפגינו כישורי ציד כשל ציד מיומן גם אם הם רובצי ספות מדופלמים.
מקור השם ביגל מצביע דווקא על הגודל; בניב נורמני המילה “beag” משמעה=קטן מידות, ובצרפתית “begle” קטן ערך.
הגזע עתיק מאוד ולאירופה הגיע בעקבות צבאות יוון ורומי. תיעוד לכך ניתן למצוא כבר ב- 400 לפנה”ס ובאנגליה במאה ה-2 לספירה.
גזע נוסף שתרם להתפתחות הביגל היה (הטאלבוט (האונד שצבעו לבן וכפי הנראה נכחד) שהובא לאנגליה בעקבות הכיבוש הנורמני (1,066 והניח את היסודות להיווצרות 3 סוגי כלבים מטיפוס האונד, האונד דרומי, פוקסהאונד וביגל.
הגזעים פותחו לעבודה בלהקות ואורך גפיהם ומהירותם קבע את גודל בעל החיים שאותו נועדו לצוד. הביגלים יועדו לציד ארנבות ואחד המאפיינים של הגזע - זנב זקור כסיף, וקצהו לבן.
הקצה הלבן הגבוה נועד לתת לציד אינדקציה על מקומו של הכלב בעשב הגבוה. גם כיום בתערוכות כלב ביגל שאינו מניף זנב שקצהו לבן אל על, לא יזכה בציון המירבי.
הביגל הפך פופולרי מאוד כבר במאה ה 14 וה 15 בקרב בית המלוכה הבריטי; הנרי השמיני ואליזבט הראשונה נהגו להחזיק בלהקות של ביגלים שזכו לכינוי “כלבי כיס” על שום גודלם שאפשר להכניסם לכיס מעיל הציידים. היו אלו ביגלים קטנים מהמוכרים לנו באירופה בגובה של 9-24 ס"מ ולחלקם שיער זיפי.
גם כיום נולדים לעיתים כלבים בגודל המזכיר את "ביגלי הכיס" הללו בשגרים של ביגלים נורמאליים. במאה ה-15 ניתן למצוא עדויות שהביגל התפרס על פני אנגליה, צרפת, איטליה ויוון.
במאה ה-18 ניתן היה למצוא 2 טיפוסים לציד ארנבים באנגליה; האונד דרומי והאונד צפוני, ביגל) שהיה מהיר יותר מההאונד הדרומי. (
כאשר האופנה התחלפה וציד הארנבים הוחלף בציד שועלים הועדף הפוקס האונד על הביגל. בצומת דרכים שכזאת נותר אחד הגזעים בחשיכה ותפוצתו הולכת ודועכת עד שלעיתים יעלם מהעולם.
למזלו של הגזע, ציד ארנבים היה מאוד פופולרי דווקא בקרב חוואים אנגליים , וולשיים ואירים. ספורט הציד התפתח איפה באופן הבא; האצילים רכובים על סוסים גידלו את הפוקס האונד ורדפו מעל אוכפיהם אחר השועלים והכפריים הסתפקו ברדיפה רגלית אחר ארנבים בעזרת הביגלים שלהם.
באמצע המאה ה-19 התפרסם הכומר פיליפ האניווד (Reverend Phillip Honeywood) מאסקס בזכות הביגלים שלו שעבדו היטב אך לא הצטיינו ביופי רב. תומס ג’ונסון (Thomas Johnson) גידל ביגלים שנראו וצדו היטב ושני אלו נחשבים לחלוצי הגידול המודרני של ביגלים.
ב-1895 התפרסם תקן ראשון שלא השתנה הרבה עד לימינו אלו. ב 1899 נוסד המועדון ושנתיים אחר כך התפרסם ספר הגידול הראשון של המועדון. עד לשנות החמישים של המאה העשרים, הביגל לא בלט בפופולריותו.
שנות השישים מהוות תפנית של ממש כאשר הביגל הפך לאחד מהגזעים הפופולריים בבריטניה. במשך השנים ביגלים יוצאו לכל רחבי העולם ולארה”ב הגיעו כבר בשנת 1876
הגידול האמריקאי החל כנראה מכלבים קטנים מאלו האנגליים ולמרות שלקראת המחצית השניה של המאה העשרים נעשה תיקון עם קוי דם נוספים מאנגליה ניתן להבחין בצורה בולטת בביגל מטיפוס אמריקאי לצד עמיתו האנגלי החסון יותר.
סדרת המזונות לפי גזעים באה לעולם מתוך הבנה יסודית לצרכים הייחודיים לכל גזע; הצרכים התזונתיים של כלב סן ברנרד השוקל לעיתים 90 ק"ג שונים לחלוטין מאלו של פודל ננסי השוקל 2 ק"ג. המזונות מביאים פתרון ייחודי תפור לפי מידה והם פרי פיתוח ייחודי של אנשי רויאל קנין.
אך לא רק חוקרים ומדענים בצוות הפיתוח: רשת של מגדלי הגזע הפרוסים ברחבי צרפת ואירופה מהווים את הבסיס האמיתי ושותפים לכל תהליכי המחקר והפיתוח.
הביגל חסון' קומפקטי ואנרגטי. פרוותו קצרה וגופו שרירי. המזון המיוחד לכלב הביגל של רויאל קנין מיוצר מרכיבים המיועדים בדיוק למאפיינים אלו ; גלוקוזמין כונדרטין השומרים ומסייעים לשיקום סחוסים ושמירה על בריאות המפרקים.
הביגל הוא כלב אתלטי המשווע לפעילות ויש לדאוג לפעילות גופנית סדירה ומאתגרת. חשוב הדבר במיוחד בשל נטייתו להשמנה) . המזון מכיל 27% חלבון לעומת 12% שומן (אחוז השומן גבוה מעט יותר במזון גורים.
הכופתית צורתה ככוכב עם 4 זרועות וגודלה מותאם ללסתותיו של הביגל. צורתה הייחודית של הכופתית ומרקמה מאיטים את קצב הבליעה ומאלצים את הביגל ללעוס. בתהליך הלעיסה מסייעת הכופתית במניעת הצטברות אבן השן.
לפנייה לכתב/ת 
