"המקצוען": מזרח אירופה במזרח התיכון
במחזה של דושאן קובצ'ביץ' "המקצוען" הכוח משנה ידיים אך לא בהכרח צורה. תיאטרון החאן חושף בפני הקהל הישראלי לראשונה את יצירתו של המחזאי הסרבי שנחשב למצפן והמצפון של יוגוסלביה תחת שלטון האימים של טיטו. חבל שהתוצאה מאכזבת
המחזה של דושאן קובצ'ביץ', "המקצוען", שמציג בימים אלה על במת תיאטרון החאן בירושלים, מתרחש בתחילת שנות התשעים בבלגרד שאחרי קריסת הרפובליקה היוגוסלבית ואיתה האידיאולוגיות הגדולות. על אף שמדובר בפעם הראשונה בה מציג מחזה של קובצ'ביץ' בישראל, לא מפתיע שדווקא תיאטרון החאן הירושלמי הוא זה שבחר להעלותו.
תיאטרון אגדה, שמקפל בתוכו ביקורת פוליטית וחברתית, אינו זר לרפרטואר של החאן ובמקרה הנוכחי מדובר במחזה אלגורי שמורכב מזה וגם מזה. זהו מחזה שעוסק בחילופי דורות ומאבק בין ישן לחדש, בסכנת הכוח הבלתי מוגבל של השלטון, בקריסה מוסרית ובכרסום משחית בחברה שנרקבת מבפנים.
המחזה מתרחש ביום הולדתו של מהפכן חתרני תחת השלטון הקומוניסטי של טיטו, סופר כושל, פסבדו אינטלקטואל, שהפך עם קריסת הקומוניזם לעורך ספרותי מצליח. אל לשכתו בהוצאת הספרים מגיע אדם זר שמתגלה כאיש השירות החשאי שבמסגרת עבודתו תחת המשטר הישן, בלש אחריו במשך שנים ותעד כל רגע ורגע מחייו. מילים שנאמרו במפגשים חברתיים, נאומים, הרצאות וכתבים תומללו והפכו לקבצים כתובים. כל פעולה שעשה, הפכה למשפט בספר או סצנה במחזה.
השליטה מעוררת החרדה בפרטי חייו, מלמדת על אופייה של השיטה במדינה פרנואידית בה כולם חשודים פוטנציאליים בבגידה. זהו מחזה בן 60 דקות שמעמיד בספק גם את מוסריותו וצדקנותו של הנרדף ומתבונן בציניות מהולה בהומור שחור על טבע האדם וההיסטוריה שחוזרת על עצמה כמו מעגל קסמים.
מחזות ממזרח אירופה, לא זכו עד כה לחשיפה מרובה על הבמה בישראל. למעשה אפשר לספור על פחות מאצבעות יד אחת הפקות תיאטרוניות ישראליות למחזות של כותבים מזרח אירופאים לפני או אחרי קריסת הגוש הקומוניסטי. וצלאב האבל, סלבומיר מרוז'ק ומטיי וישנייק הם למעשה הנציגים הבלעדיים של המרחב הגיאוגרפי והפוליטי הזה. בכורה למחזה של קובצ'ביץ', הנחשב בעיני רבים כמצפן והמצפון של יוגוסלביה תחת שלטון האימים הלאומני של טיטו, היא במובן זה אירוע מהותי גם אם התוצאה מאכזבת.
אריה צ'רנר, בתפקיד איש השירות החשאי לשעבר, הוא הציר המרכזי בהצגה שביימה מור פרנק. צ'רנר בתפקיד נוגע ללב, מצליח לחלץ מהדמות האניגמטית מורכבות רבת רבדים. אותו בלש מטעם הממסד, בורג במערכת שהגדירה את מהותו, הופך עם קריסתה לאדם אבוד נטול משמעות ומאחז. הנוכחות הפיזית העצמתית של צ'רנר, מבלבלת לא פעם ועומדת בניגוד לכאורה לצבעים הרכים והשבירות שיש בארגז הכלים של השחקן הוורסטילי הזה. שני הקצוות באים לידי ביטוי ומשתלבים כמו כפפה ליד בין דפי הביוגרפיה של הדמות - עבר כוחני. הווה שביר.
דודו בן זאב, בדמותו הפסבדו אינטלקטואלית של העורך, אקס מהפכן שבגלגולו הנוכחי הפך למיצוי הבורגנות, מעורר תהיות. האם המשחק הדרמטי המוגזם בשילוב אינטונציות רוויות פאתוס, הם פרשנותה של הבמאית וניסיון לשוות לדמות אפיונים של זיוף? לא בטוח. יעל טוקר בתפקיד המזכירה ומאהבתו, נוירוטית כנדרש אך מסוגננת יתר על המידה ממש כמו תפקיד הסופר המשוגע והרדוף שמגלם יוסי עיני. זו כמו זה הם סילואטות של דמויות חסרות.
מעקבים, האזנות סתר וחדירה אל חיי הפרט תחת משטרים פשיסטיים באו לידי ביטוי במספר יצירות אמנות. בשנים האחרונות בלט בין יצירות אחרות סרטו של פלורין הנקל פון דונרסמארק, "חיים של אחרים", שזכה בין היתר גם בפרס האוסקר הזר.
גיבורי הסרט, שמתרחש בשנים שלפני נפילת החומה, הם סוכן בשטאזי שנתבקש לבלוש בסתר אחרי מחזאי מפורסם. בסרט, כמו במחזה של קובצ'ביץ', עומדים זה מול זה אנשי המנגנון האפרוריים והאליטה האינטלקטואלית. בסרט, כמו במחזה, בסופו של דבר מתהפכים התפקידים וגם בזה יש מסר.
המחזה של קובצ'ביץ' חוקר את טיבה האלים של חברה הסובלת מהרס עצמי ומציג את חייו נטולי ההגנות של הפרט מול מערכת מושחתת ומוסר מופרט. זה קורה בזמן עבר ובמקום אחר ובכל זאת, כמו בספרו של ג'ורג' אורוול, מלווה את הצפייה אי נחת. אם להישיר מבט אל השורה התחתונה, במחזה הזה ממש כמו במציאות שנודדת דרכו למחוזות רחוקים, הכוח משנה ידיים אבל לא בהכרח צורה.
