שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ככה הוא באמצע
    שמאלנים חושבים שבארץ הזאת קשה להיות שמאלני. ימנים חושבים שקשה להיות ימני. אבל הכי קשה, אומר ניב שטנדל, זה להיות אני

    זה לא ארך זמן רב. אולי חצי שעה. פיד הפייסבוק שלי, שהלך והתנמנם בימים האחרונים של חודש יוני, חזר לסורו עם ההודעה על איתור גופותיהם של שלושת הנערים החטופים. זה היה האות לחדש את הקרב. שמאלנים הביעו צער וניסו להצניע לכת, ימנים צעדו בחוצות המרחב הווירטואלי עם לפידים. השמאל האשים את הימין שהוא מונע מיצר נקם אמוציונלי ושהוא מנסה לגזור קופון פוליטי. הימין האשים את השמאל שהוא לא מבין איפה הוא חי ועם מי יש לו עסק. ואני עמדתי בתווך, כמו ילדה בשמלה אדומה עם שתי צמות, ושאלתי למה. למה כל הוויכוחים האלה נראים אותו דבר.

     

    ימנים חושבים שהכי קשה זה להיות ימני וללכלך את הידיים במציאות האלימה של מדינת ישראל. שמאלנים חושבים שהכי קשה זה להיות שמאלני וללכלך את הידיים בכבסים המוכתמים של החברה הישראלית. ואני אומר - בולשיט. הכי קשה להיות אני. הכי קשה זה להיות שמאל ציוני, ליברלי, שפוי, מתון, איך שתקראו לזה. הכי קשה זה להיות פטריוט ביקורתי. הכי קשה זה להיות אני.

     


     

    הפוזיציה הפוליטית הכי קשה בישראל היא להיות במרכז. לא בימין ולא בשמאל, לא עם המתנחלים ולא עם פעילי השלום, לא עם הימנים הקיצוניים ולא עם השמאלנים הסהרוריים, לא עם המיליטנטים ולא עם יפי הנפש. הכי דפוק זה במרכז. אפילו המשופם ההוא מ"רחוב סומסום" שנתקע בין שתי מפלצות יודע את זה - הכי קשה להיות האמצעי.

     

     (אימג' בנק/ GettyImages)
    (אימג' בנק/ GettyImages)

     

    כי ימנים אמיתיים - הם יודעים איך העולם הזה עובד באמת. אותם לא תבלבלו עם אידיאות. ושמאלנים אמיתיים - הם יודעים איך העולם הזה צריך לעבוד באמת. אותם לא תבלבלו עם עובדות. אבל להיות במרכז זו בעיה אמיתית. להיות במרכז - עם נטייה שמאלה, עם נטייה ימינה, זה לא משנה - זה לבחון את האידיאולוגיה שלך כל הזמן. אין לך קיר בטון רעיוני, מימין או משמאל, להישען עליו. להיות במרכז זה להיות חבוט כמו כדור פינג־פונג בין שני שחקני המגרש הפוליטי, לחטוף מפה ומשם בניסיון למצוא את האיזון בין הנטייה הימנית לכפות את החזון על המציאות לנטייה השמאלנית לראות את החזון במנותק מהמציאות. וזה קשה.

     

    קחו את צה"ל, למשל. צה"ל הוא הרי לא עוד תחנה בחיים. צה"ל הוא מרכיב מרכזי בחברה וחוויה ישראלית מכוננת. אל צה"ל אתה מביא את כל המטענים הפוליטיים והאידיאולוגיים שלך, מרגע שיבוץ היחידות המועדפות במנילה ועד לרגע שבו תתבקש לעצור פלסטינים או לפנות יהודים. מערכת היחסים שלך עם צה"ל נטענת על כורחך באוריינטציה הפוליטית שלך.

     

    צה"ל ואני מנהלים מערכת יחסים מורכבת מזו של כל חייל ימני ושמאלני. לימנים, צה"ל יורד בגרון כמו פחית קולה אחרי מארב. הוא מובן מאליו, הוא ברירת מחדל, הוא מעבר לכל ספק. הוא מימוש זכותו וחובתו של העם היהודי להגן על עצמו. הוא אחת מזרועות הביצוע של החזון הציוני. לשמאלנים, צה"ל הוא נתח לוף שנולד מקולקל ועדיף להקיא אותו, ומהר. הם נעים בתוכו על הסקאלה שבין שירות בתפקידים שאינם כרוכים בהכרעות מצפוניות, השתמטות אפורה (הורדת פרופיל) וסרבנות מוצהרת. לשטחים - שדה הקרב האידיאולוגי שלהם - הם לא יתקרבו.

     

    אבל אני - צה"ל תקוע לי כמו עצם בגרון. אני צריך להתמודד עם צה"ל. אני לא יכול לחבק אותו בשתי ידיים, ואני לא יכול לדחות אותו מעליי בשאט נפש. אני מאמין בחובתי האזרחית ובמחויבותי המעשית והסמלית לחברה שבה אני חי, אז השירות בצה"ל עבורי הוא פסק דין חלוט. אבל אז אני מוצא את עצמי בידיו של גוף שיש לי ביקורת נוקבת על תפקודו, שאני מערער על הצורך בו במתכונתו הקיימת, ושמשרת מטרות שאני מתנגד להן בכל לבי. ככה אני באמצע.

     

    אני משרת בצבא שאני זועם על התנהלותו הכושלת, על תאוותנותו, על כובד משקלו הפיזי, התקציבי, הסימבולי. אני משרת בצבא העם וחושב שאין מקום לצבא העם. אני משרת בשירות מילואים וחושב שאין מקום לשירות מילואים. אני משרת את המדינה שמפנה לי עורף בכל מקום אליו אני פונה. אני הפראייר המודע להיותו פראייר.

     

    אני משרת בצבא למען מטרות שלחלקן אינני שותף - מטרות שבהן אני רואה סכנה, אסון, חטא מוסרי מתמשך, אבן רחיים על צוואר האומה. אני סופג חבטות משמאל, כי אני חייל בצבא כובש. אני סופג חבטות מימין, כי אני חושב שזה צבא כובש. אני חוטף משמאל כי אני חושב שמעצרים מנהליים זה לא חטיפות ושחיסולים ממוקדים זה לא טרור. אני חוטף מימין כי אני חושב שמותר לאזרחים ערבים להיות לא-ציוניים ואפילו פרו-פלסטיניים. אני מסביר לשמאלנים שיש דרגות של אלימות. אני מסביר לימנים שאלימות זו אלימות. אני טוען בפני שמאלנים שהצבא הזה מוסרי ככל שצבא יכול להיות מוסרי. אני טוען בפני ימנים שגם לצבא הכי מוסרי בעולם יש רגעים לא מוסריים. אני חי בפרדוקס שנקרא "צבא מוסרי".

     

    אין תמה שהשירות הצבאי שלי נראה מורכב בהתאם. מצד אחד לוחם, מפקד, מילואימניק פעיל. מצד שני, גיליון אישי עתיר הפרות משמעת, כיאה לחייל חצוף שלא ממלא פקודות שאינו מוצא היגיון מאחוריהן. נתתי לצבא את השנים היפות בחיי, אבל זה עלה לו בקיתונות של קלס וביקורת. לי זה עלה בריתוקים. זה המחיר שאתה משלם כשאתה פטריוט ביקורתי. והמחיר הנפשי - ההתחבטויות, הלבטים, ההכרעות המוסריות - הוא גבוה אף יותר. להסתער אלי קרב בלי פקפוק זה מסוכן. לשבת בכלא צבאי זה לא נעים. אבל ליישב את הפרדוקסים שמרצפים את חייך - זה הקרב האמיתי.

     

    פרשת הנערים החטופים הייתה, במקביל למאמץ הצבאי והמודיעיני, גם קרב פייסבוק מכוער. במשך יותר משבועיים הוטחו אל הקיר הווירטואלי שלי סטטוסים, פוסטים, תמונות וסרטונים, מימין ומשמאל, כמו רקטות ופצצות חכמות בין שדרות לעזה, והפיד הפך למדמנה של פאתוס, רשעות, גסות לב, ביריונות וזעם קדוש.

     

    זו הייתה מלחמה שלא לקחה שבויים. כל התבטאות אומללה משמאל נענתה בקללה בוטה מימין. כל "מטורללים" נענתה ב"חלאות". כל טיעון מופרך נענה בטיעון מעוות. אלה לעגו למתפללים עם יהודים, ואלה לעגו למזדהים עם ערבים. אלה אמרו שהממשלה חטפה את הנערים ושהצבא חטף את הממשלה, ואלה אמרו שצריך להוציא מחבלים להורג כל שעה ושכל הפלסטינים צריכים לשבת בחושך. על כל איוולת משמאל קמה איוולת מימין. השיח הלך והקצין, הלך והתלהם, הלך והתבהם. ואני, במרכזה של מלחמת בליסטראות של סטטוסים בוטים, אלימים, מרושעים ועיוורים מזעם, הרגשתי בשלב מסוים שאני פשוט טובע. טובע בחרא.

     

    שלא תבינו אותי לא נכון. אני לא חושב שמשבר לאומי הוא צו גיוס עם צו פיוס. אני לא מבקש את מה שיאיר לפיד כינה פעם באחד מטוריו, בתקופת הפיגועים בשנות ה-90, "רגע של שקט". כי "רגע של שקט" זה לא רק רגע לעכל ולהתאבל. "רגע של שקט" זה גם רגע לעבוד בלי הזמזום הציבורי ברקע, בלי צקצוקים, בלי התלהמות. "רגע של שקט" זה "כאן בוכים", אבל גם "כאן יורים". לפעמים "רגע של שקט" זה רגע של כבוד הדדי וסולידריות, ולפעמים זו רק דרך מנומסת להגיד "תנו לצה"ל לכסח".

     

    אני לא נמנה על אלו שמצדדים בשתיקת המוזות ברעום התותחים. מבחינתי אפשר לדבר על הכל: על טרמפים ועל מתנחלים, על צה"ל ועל המשטרה, על הכיבוש ועל הטרור, על אלוהים ועל דב ליאור, על מירי רגב ועל חנין זועבי. בעצם, לא רק שאפשר לעשות זאת; זאת אפילו חובה. כשהציבוריות לא מתווה את גבולות הזירה שבתוכה מתנהל הקרב, הגנרלים עושים זאת, וגנרלים מתווים גבולות על גבי מפות קוד ומבעד למשקפות צבאיות. הבעיה, אם כן, היא לא הדיבור. הבעיה היא חוסר ההקשבה.

     

    לפעמים אני חושב שאף אחד כבר לא חושב. בחודש האחרון נקלעתי - לפעמים ממגדל התצפית, לפעמים בקו האש - לוויכוחים בעצימות גבוהה שהתנהלו כשיח חרשים צעקני. התגובות היו כל כך אוטומטיות ולא ענייניות, עד שלפרקים הרגשתי שאני נמצא במבחן טיורינג מול מגיבים ממוחשבים שלא מצליחים להתמודד עם טוענים אנושיים. וכמו הרבה שיחים בישראל - המגדרי, הדתי, העדתי - גם השיח הפוליטי הוא דו־קרב של כלי נשק אוטומטיים. כל אחד מהצדדים בטוח שהצד השני מתבצר בעמדתו ומשקיף על הסכסוך כולו באופן חד-סטרי. יודעים מה? שניהם צודקים.

     

    ימנים חושבים שהכי קשה זה להיות ימני: לא להתיפייף, לא להיאחז בערכים גבוהים שאיבדו קשר עם הקרקע, להביט במציאות נכוחה. שמאלנים חושבים שהכי קשה זה להיות שמאלני: לפעול על פי צו מצפונך, להעביר ביקורת פנימית במקום שבו זו נתפסת כמתקפה על הבסטיליה, להיחשד תמיד בהיותך סרטן בלב האומה, או סכין בגב האומה, או כל דימוי אלים אחר ששמור לבוגדים.

     

    האמת היא ששני הצדדים דומים מכפי שהם חושבים. שניהם נוטים לרדד את השיח לכדי ערכים בינאריים, לבן מול שחור. שניהם יודעים להתעלם מעובדות, מהקשרים, מניואנסים, ממורכבות. שניהם מוחקים את כל המנעד הערכי העצום שבין "הצבא הכי מוסרי בעולם" ל"צבא הכיבוש". לפחות בעניין אחד, שני הצדדים טועים. זה לא הכי קשה להיות ימני ולא הכי קשה להיות שמאלני. הכי קשה זה להכיל בתוכך את הפרדוקסים של ימין ושמאל. הכי קשה זה להיות ביניהם.

     

    הכי קשה זה להגן על רעיונות שאתה מגנה לאור עקרונות שאתה מקדש. הכי קשה זה להילחם במערכת מתוך המערכת ולפי הכללים של המערכת. הכי קשה זה להיות בו זמנית אזרח ישראל ואזרח העולם. הכי קשה זה לכעוס על המדינה כי אתה אוהב אותה, להתבייש בה כי אתה לא יכול להתכחש לה, להתעמת איתה כי היא חלק ממי שאתה. הכי קשה זה לא להיכנע למציאות ולא להתעוור מהאידיאה, אלא למשוך אותן זו אל זו. הכי קשה זה לא לוותר, לא לאבד רסן, לא להשתמט, לא לשלוח את היד אל הדרכון, לא לשלוח את היד אל ההדק. הכי קשה זה להתעמת עם עצמך כל יום, לבחון את הבחירות המוסריות שלך מדי יום. כי הכי קשה זה לעשות דין גם לעצמך, גם לחברה הישראלית, וגם לחברת האדם.

     

    להיות ישראלי זה לחיות בתוך פרדוקסים קיומיים יומיומיים. להתמודד עם זה באומץ, בלי להתלהם ובלי להיתמם - זה הכי קשה.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "ככה הוא באמצע"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הישיבון
    מומלצים