ישראלים רבים שטסו מלוס אנג'לס לישראל לחופשת המולדת השנתית שלהם, מצאו עצמם בשבועות האחרונים מבלים בעיקר בבית, בין הטלוויזיה והממ"ד. מי שביקש להקדים את הטיסה חזרה הביתה, התקשה למצוא מקומות על הטיסות. רינת אלמליך, שטסה כמדי שנה לישראל עם שלושת הילדים, מספרת כי כל תוכניות הבילוי של המשפחה התבטלו והיא מעבירה את הזמן בעיקר בבית. "תיכננו לנסוע לטייל לכל מיני מקומות, אבל עם מתקפת הרקטות הזאת, אני חוששת שלא נמצא מחסה בזמן ואני לא מוכנה לקחת סיכון עם שלושה ילדים קטנים".

שלושת ילדיה של רינת - אריאל, 10, שני, 8 ונוי, שנתיים - מעבירים את חופשת הקיץ בעיקר עם משחקי מחשב ועם בני הדודים. "סך הכל זה לא כל כך נורא", היא אומרת, "קיוויתי לטייל קצת יותר, אבל נחמד גם לבלות עם המשפחה. ממילא מאוד חם בחוץ ונעים יותר בבית הממוזג. בעלי אמור להצטרף אלינו בעוד שבוע והוא לא מתכוון לבטל את הטיסה. מה נעשה כשהוא יבוא? נמשיך לבלות עם המשפחות בבתים. שמעתי שיש רבים שביטלו את הטיסות שלהם לישראל, אבל אלה בעיקר תיירים, לא ישראלים".

בעוד אלמליך שומרת על נימה אופטימית, הרי לילך שקד, שטסה עם בתה ליה, 11, לישראל לאחר תקופת היעדרות של חמש שנים, מתחרטת. "התלבטתי ארוכות אם לטוס לארץ הקיץ, וזה היה עוד לפני שידענו שהולך לקרות מה שקורה היום. בסופו של דבר החלטתי שהגיע הזמן לנסוע כי ליה לא ראתה את המשפחה מאז שהיתה בת שש, וגם אני מאוד התגעגעתי. יומיים אחרי שנחתנו התחיל כל הבלגאן. המשפחה שלי גרה בתל אביב, אבל זה מספיק נורא גם כאן. זה כבר לא רק ביישובי הדרום, אנחנו שומעים את הרקטות עוברות לנו מעל הראש. זה נורא מפחיד, במיוחד למי שלא רגיל לזה. בימים הראשונים ליה כל הזמן בכתה וביקשה לחזור הביתה. עכשיו היא קצת יותר רגועה. אני משתדלת שהיא לא תראה דיווחים בחדשות וזה לא קל, כי כל המשפחה כל הזמן צמודה לטלוויזיה. חבל לי שליה תזכור את החופשה שלה בארץ ככה. יצאתי אתה כמה פעמים לים ולקניון עזריאלי והיה נחמד, אבל כל הזמן הייתי על קוצים לחזור כבר הביתה, כי פחדתי שתישמע צפירה ומה יקרה אם לא נצליח למצוא מחסה?"

תופסים מחסה. אזעקה בנתיבי איילון(צילום: תומר כהן)

עטרה קלדרון, השוהה כרגע בישראל לתקופת ניסיון לפני חזרתה הסופית לארץ, מספרת: "חזרתי לפני שלושה חודשים. השארתי בלוס אנג'לס את הדירה השכורה עם הרהיטים, כי לא הייתי בטוחה שאני רוצה באמת לגור בארץ והחלטתי לתת לעצמי תקופה של חצי שנה לנסות לחיות כאן לפני שאחליט סופית. מה שקורה נראה לי לא פעם כמו סצינה מסרט הוליוודי. היום נסעתי באוטובוס ולפתע נשמעה אזעקה. האוטובוס עצר וכולנו מיהרנו לצאת החוצה ובגלל שלא היה לנו היכן להסתתר, שכבנו על הריצפה וכיסינו את הראשים. ראינו יירוט הרקטה על ידי כיפת הברזל ונשמע בום עצום. הלב שלי דפק במהירות מטורפת. הרגשתי כמו בזירת מלחמה. עד היום הייתי די מרוחקת ממה שקורה בארץ, קראתי בעיתונים, צפיתי בחדשות, ריחמתי על תושבי הארץ שכל כמה זמן נמצאים תחת מתקפת טילים. עכשיו הרגשתי שאני חלק מהסיפור הזה ולא צופה מבחוץ. זה סוריאליסטי לחלוטין".

למרות החוויה הקשה, עטרה, תושבת לוס אנג'לס מזה 25 שנה, לא מתחרטת על החלטתה לחזור לארץ. "חברים רבים, גם כאן וגם בלוס אנג'לס, שואלים אותי את אותה שאלה: 'נו, אז את לא מתכוונת לחזור ללוס אנג'לס? את לא מתחרטת שהחלטת לשוב לארץ?', והתשובה היא לא. אני לא מתחרטת. עכשיו, שלושה חודשים לאחר שהגעתי לכאן, אני די משוכנעת שאני הולכת לסגור את הדירה בלוס אנג'לס, להחזיר את המפתחות לבעלת הבית ולהעביר את כל הרכוש שלי לישראל. עד כמה שזה לא נעים להיות כאן עכשיו, מדובר בתקופה שתעבור. זה הרי לא יימשך לנצח וסך הכל טוב לי בארץ".

רועי ג. שטס לחופשה משפחתית בארץ עם האישה ושני הילדים, אומר שעד לא מזמן הוא שקל לחזור לישראל, אבל החופשה בצל הרקטות שינתה את דעתו ודעת אשתו. "המשפחה שלי גרה בבאר שבע ואני רוצה להגיד לך שזה סיוט. הממ"ד בבית של אמי די קטן. מספיק לחמישה אנשים אולי וגם זה בדוחק, וכשכל המשפחה באה לבקר וכולנו צריכים להידחק פנימה, זה מאוד לא נעים. מדובר אמנם בדקות ספורות, אבל התחושה שמשהו נורא הולך לקרות, מלחיצה מאוד, בעיקר את הילדים. אני ואשתי כל הזמן דיברנו על חזרה לארץ, אבל להיות כאן ולהרגיש את המתח באוויר ולחשוב שהמצב הזה נמשך כבר שנים וככל הנראה ימשך גם עוד שנים רבות, מביא אותנו למסקנה שאנחנו צריכים להישאר בלוס אנג'לס. זה אולי נשמע לא הכי פטריוטי, אבל אני גם חושש מהיום שהילדים שלי יצטרכו להתגייס לצבא. יש לי שני אחיינים בשירות סדיר, שני אחיינים אחרים שלי גוייסו עכשיו למילואים ואחי, שהוא בן 58, גם גוייס. כל המשפחה במתח".

גיוס חיילי מילואים. למצולמים אין קשר לכתבה

ליהי ודניאל, הורים לשלושה, החליטו שלא לתת למצב הבטחוני לשנות להם תוכניות. "טסנו לארץ לאחר שהתחילו להפגיז את ישראל והחברים שלנו - בעיקר האמריקאים שביניהם – חשבו שאנחנו משוגעים. האמת שקיווינו שהסיפור הזה יסתיים מהר יותר, אבל אנחנו בסדר. אנחנו מתארחים אצל המשפחה בחיפה, אירגנו מראש גם חופשה באילת ובכינרת. המלונות כבר שולמו מראש ואין לנו כוונה לבטל".

ילדי המשפחה, בני 14 ו-17, הם כבר בעלי ניסיון עשיר של רקטות וסקאדים. "יצא לנו לבקר בארץ מספר פעמים בעבר כשנורו טילים. גם כשהם היו קטנים יותר, הם לא נבהלו יותר מדי. אני מאמין שזה מאוד תלוי במה שההורים משדרים לילדים. אם הם משדרים לחץ ופחד, הילדים יפחדו ויילחצו, אבל אנחנו טיפוסים די רגועים. לא שינינו אף אחת מהתוכניות שלנו, אנחנו ממשיכים לצאת, יושבים בבתי קפה, נפגשים עם חברים במסעדות, הולכים לים. תל אביב נראית אותו הדבר, אנשים יוצאים ומבלים. חברים אמריקאים לא מפסיקים להתקשר אלי, לשלוח טקסטים ואימיילים, שואלים אם אנחנו בסדר. זה מצחיק אותי קצת, אבל אני מבין שעבור אמריקאים זו מציאות כל כך זרה, שהם לא יכולים לתפוס איך זה לשמור על שלווה כשאתה מותקף על ידי טילים. רק אם אתה ישראלי, אתה יכול להבין את המציאות המטורפת הזאת".

יירוט כיפת ברזל מעל תל אביב(צילום: אוהד קב)

דורון וירדנה לבקוביץ' משוחחים איתי בעודם מבלים חופשה באילת. "הגענו לאילת כדי לברוח מהרקטות, לעשות קצת בטן-גב ליד הבריכה וליהנות מהשקט. אבל רק הגענו וכבר זכינו לקבל שלוש רקטות בעיר, שתיים מהן במרכז. במשך שבוע שלם סבלנו מהרקטות שרדפו אחרינו לאן שלא נסענו, מתל אביב לאשדוד, מאשדוד לבאר שבע ובלילה הראשון שלנו באילת. זה הזוי. שמענו בום עצום ואחר כך דווח כי ארבעה אנשים נפצעו. אישה אחת מבוגרת ועוד שלושת צעירים שנפצעו מרסיסים. עכשיו אנחנו ממש לא מרגישים בטוחים גם כאן. רצינו להקדים את הטיסה בחזרה ללוס אנג'לס, בעיקר בגלל שירדנה נמצאת בחרדה עצומה, אבל אמרו לנו שאין מקומות וגם שנצטרך לשלם תשלום נוסף על השינוי בכרטיס, אז החלטנו לוותר. אנחנו צריכים להישאר כאן עוד שבועיים וזה נראה כמו נצח. זו הפעם הראשונה שאנחנו לא יכולים כבר לחכות לחזרה הביתה ללוס אנג'לס, בדרך כלל אנחנו מצטערים בכל פעם שהחופשה שלנו מסתיימת ואנחנו צריכים לחזור".

ליאור ש. טס לארץ בתחילת יולי לאחר שקיבל את הגרין קארד הנכסף: "לא ראיתי את המשפחה שמונה שנים כי חיכיתי לגרין קארד. הכרטיס לארץ נקנה לפני שהחמאס התחיל להפציץ, אבל זה לא היה משנה לי אם הייתי יודע שזה מה שהולך לקרות, כי לא הייתי מוותר על הנסיעה הזאת בשום מחיר. הגעגועים שלי גוברים על הפחד מרקטות. מאז שהגעתי, אני בעיקר מבלה עם המשפחה. ממילא לא התכוונתי ללכת לטייל, אלא רק להיפגש עם החברים והמשפחה. ההפגזות לא השפיעו על החופשה שלי בשום צורה. זה לא הכי נעים לשמוע את האזעקות ולרוץ לחדר המדרגות – כי אין לנו ממ"ד בבית – אבל זה לא כל כך נורא. אני מאמין שאם אני צריך ללכת, אני אלך. השינוי היחידי שהמצב הזה גרם לו, הוא שאמא שלי הפסיקה ללחוץ עלי לשוב לארץ. עכשיו היא אומרת שאולי יותר טוב שאני חי בלוס אנג'לס. היא לא מפסיקה לדאוג לאח שלי שגוייס ולעוד חיילים במשפחה. הצעתי לה לבוא להיות איתי קצת בלוס אנג'לס, אבל היא אומרת שהיא לא יכולה לעזוב כשהמצב בארץ כזה והיא לא תפסיק לדאוג גם מארה"ב לאחי, אז עדיף לה להישאר עד שהטירוף הזה יגמר ואז תוכל להירגע אצלי באמריקה".

ישראלים רבים שמתכננים לטוס מלסו אנג'לס לישראל לא ביטלו את הנסיעה ומקצתם רק דחה את הטיסה במספר שבועות. ליאורה אברהמי ממשרדי אל על בלוס אנג'לס אומרת: "יש מעט ביטולים, לא כמו שחשבנו שיהיו. המדיניות הגמישה של אל על איפשרה לנוסעים לדחות את הטיסות שלהם ללא דמי ביטול או שינוי. מי שביקשו לדחות את הטיסה שלהם לאוגוסט או ספטמבר יכלו לעשות זאת בערך באותו מחיר".

במשרדי הנסיעות נרשמה עליה במספר הטיסות בחודשים אוגוסט וספטמבר, והתקווה היא שעד אז יהיה כבר שקט בארץ, לפחות עד הפעם הבאה.