"הקליניקה שלי היא הקליניקה הרשמית של אן.בי.סי יוניברסל", מספר לנו ד"ר טל דגן כשאנחנו נפגשים בקליניקה שלו הממוקמת במדיסון אווניו. "את בטח לא תדעי להגיד מי עבר טיפול כי אני לא עושה דברים מוגזמים, זה נראה באמת טבעי".

טל דגן נולד בארה"ב וחי כאן עד גיל 3 לפני שמשפחתו חזרה לישראל. "היינו על הקו. אבא שלי, ד"ר להנדסה ביו-רפואית למד בקולומביה, ואמא שלי, שהיא פסנתרנית וגם אמנית ישראלית, למדה בג'וליארד". לאחר לימודים בקולג' בארצות הברית, רכש את בסיס ההכשרה המקצועית שלו כרופא בישראל, בבית הספר לרפואה של הטכניון בחיפה. בישראל, לטענתו, הלימודים יותר קפדניים, מקיפים ויסודיים ברמה ניכרת. "את ההתמחות שלי עשיתי בתל השומר. אני רואה עד היום שהרמה בארץ הרבה יותר גבוהה וגם הרופאים כאן יודעים את זה".

(צילום אילוסטרציה: ThinkStock)

כשחשב על המשך דרכו המקצועית החליט להגיע לניו-יורק, להתמחות בבית החולים סיינט לוק-רוזבלט ואוניברסיטת קולומביה, כדי לעשות התמחות בניתוחים פלסטיים של הפנים, שהם בעצם תת התמחות של רפואת אף-אוזן-גרון. "עניין אותי להתמחות בניתוחים שיקומיים של הגולגולת, מתיחות שיקום, שיחזורים, ניתוחים אסתטיים ושיקום מצב הפנים", הוא מפרט. "הבעיה הייתה שבישראל ניתוחים כאלו לא עושים לעיתים כל כך תכופות, בעוד שכאן, במשך שנתיים עשיתי יותר ניתוחים ממה שהייתי עושה בארץ ב-10 שנים".

שוב התמחות?

לד"ר דגן לא היו חלומות לכבוש את אמריקה, אבל כשהתאהב כאן באישה אמריקאית, התחתן והחליט להישאר.

כבר בשנות ההתמחות שלו הספיק דגן לטפל במצבים נדירים במיוחד ולהיות חלק מכמה ניתוחים מאוד מסובכים. "תוכנית הלימודים איפשרה לי ללמוד דברים מדהימים", הוא אומר. "עשינו ניתוחים מאוד חדשניים שהופיעו אפילו בתוכנית Amazing Medical Stories. היה אחד למשל שהיה לו ראש 'מפונצ'ר'. ממש ככה. הוא היה בתאונת דרכים ונאלצו להוריד לו חלק מהגולגולת והראש היה כמו פוטובול מפונצ'ר. עשינו לו ראש מטיטניום והוא נראה היום נורמלי לחלוטין. אלו דברים שלא היו לי בארץ... היו עוד לא מעט כאלו".

"לישראלי כאן זה אחרת". ד"ר טל דגן

כיום אתה בעיקר מנתח פלסטי, האם העיסוק הנוכחי שלך מאפשר לך עדיין לעשות ניתוחים מהסוג הזה?

"אמנם אני היום מתמקד יותר בתחום הקוסמטי, אבל אני עדיין עושה גם ניתוחים קונסטרוקטיביים, בעיקר בהתנדבות. כבר בחודש הבא אני נוסע שוב, כמידי שנה, לאיי מרשל, בצד השני של כדור הארץ, כדי לעשות כל מיני תיקונים בילדים וניתוחים לבעיות מסובכות. אבל גם כאן, לא הפסקתי את הניתוחים הקונסטרוקטיבים, אני פשוט לא עושה את זה לעיתים יותר מדי קרובות ובעיקר אחרי תאונות. רק לפני שבועיים עשיתי ניתוח למישהו שקיבל מכות רצח ממש ואת כל החלק הצדדי של הפנים שלו מעכו פנימה. באמריקה גם המכות זה בגדול. העין שלו עמדה ליפול מהארובה שהתרסקה, כל העצמות התקפלות כמו אקורדיון, אז עשיתי ממנו איש ביוני מטיטניום", הוא מספר בסיפוק. "נתנו לו צורה חדשה למבנה הפנים, בשבילי זה ממש ארט".

איך זה בעצם עובד, אחרי ההתמחות יוצאים ישר לדרך עצמאית?

"זה היה תהליך. קודם כל, כשהבנתי שאני נשאר כאן ידעתי, שהדברים לא הולכים להיות פשוטים, כי באופן רשמי לא מקבלים כאן את ההתמחות הישראלית. זה מצחיק כי כולם יודעים את הרמה של מומחה ישראלי. לחזור על התמחות זה טירוף! זה אבסורד! אני מסכים שיש הרבה תחומים שאפשר לקבל בהם הרבה יותר ניסיון כאן מאשר בארץ, אבל מבחינת ההתמחות שמקבלים בארץ, זה הרבה יותר חזק מכל מה שאני ראיתי כאן, כולל מה שראיתי בבתי חולים הכי מצוינים שיש כאן. בארץ הרמה מאוד גבוהה, כשמפנים אלי חולים כדי לתקן דברים, אני הרבה פעמים לא מבין מה עשו מלכתחילה, אלו דברים שלא אמורים לקרות בכלל ונתקלתי בהרבה מקרים כאלו. הטיפול הלקוי כאן הוא אבסורד וחוסר הידע של אנשים הוא בולט. וזה לא רק אני, הרבה ישראלים שאני מדבר איתם כאן שותפים למחשבה הזאת. דברים שלא אמורים לקרות, דברים שלא אמורים לעשות. הפגנת חוסר ידע. שימוש בטכנולוגיות שלא נחוצות בגלל שהם לא יודעים מה הם עושים, אבל האבסורד הוא שאם את רוצה לקבל תעודה המאפשרת לעבוד פה (Board Certified), את צריכה לחזור על כל ההתמחות של 6 שנים".

יש רופאים שמגיעים לכאן ועושים את ההתמחות מחדש?

"כן, רובם. שאלתי את כל הרופאים כאן מה כדאי לעשות וכולם אמרו, 'כן, כמובן, צריך לחזור להתמחות'. הציבור האמריקאי אוהב את התעודות והדברים וכולם פשוט הולכים אחרי זה. אני כבר התחלתי למלא טפסים ומישהו שהיה איתי אז בהתמחות שאל, 'רגע, למה אתה לא פשוט מתחיל לעבוד? תנסה, תפנה למודעות של פרקטיקות שמחפשות רופאים, תתחיל לעבוד עם חברות ביטוח, ואם הן מאשרות לך לעבוד, אז יאללה, תתחיל'. וזה בדיוק מה שקרה. הצטרפתי לקבוצה בלונג איילנד בתור המנתח שלה. הם שמעו שאני ישראלי ועם דיפלומות מקולומביה ומאוד שמחו על כך. ובאמת, לא הייתה שום בעיה, מסתבר שחברות הביטוח מאוד שמחות שיש מנתח ישראלי. גם המדינה אישרה את הרישיונות. ככה אני עובד מ-2005, ואם מישהו שואל אם אני בורד סרטיפייד אני אומר שאני ישראלי בורד סרטיפייד".

ושואלים?

"לא!"

אתר האינטרנט של ד"ר דגן (myfacesurgeon.com) דווקא מציין בראשו שהוא "בורד סרטיפייד". הפציינטים, שכאמור לא שואלים, לא בהכרח יודעים שהבורד שנתן את הסרטיפקציה הזו נמצא בארץ אחרת.

תחושה עצמית משופרת

מתי פתחת את הקליניקה הפרטית?

"אחרי שנתיים החלטתי שאני לא יכול לעבוד עבור מישהו אחר. הייתי עסוק יותר מדי בלנתח גידולים סרטניים, שזה לא בדיוק מה שמעניין אותי. זה שאני טוב במשהו לא אומר שזה מה שאני רוצה לעשות. החלטתי שאני רוצה לעשות משהו בכיוון שלי והחלטתי לעזוב את הקליניקה".

זה דרש אומץ?

"בהחלט! לא היו לי לקוחות והנחיתה הייתה מאוד קשה. לא ידעתי איך להריץ את זה. לקח לי איזה שנתיים של שייקינס כזה. פתחתי קליניקה בלונג איילנד בלי לדעת שממש ליד הייתה קליניקה של קבוצת הפלסטיקאים הכי גדולה בלונג איילנד. והיה, האמת, גרוע ביותר. לא ידעתי איך לפרסם את עצמי, איך לקדם את עצמי, לא ידעתי כלום. נאלצתי להצטרף לחברה שנקראת Lifestyle Lift, קבוצה שלוקחת רופאים לכל מיני ניתוחי פנים ומשלמת להם משכורת. עשיתי את זה במשרה חלקית ובהמשך ניסיתי במקביל שוב לעבוד כעצמאי. פתחתי משרד מול מוזיאון מטרופוליטן ביחד עם עוד פלסטיקאי שהכרתי דרך אשתו. זה אמור היה להיות שילוב מעולה שלי עם מנתח פלסטי, אבל הוא עשה לי דרמות שם וממש פיזית ניסה לגנוב לי חולים! הוא היה הולך אחריהם עם החלוק שלו. היה יוצא לרחוב ורודף אחריהם. הוא היה אומר להם, 'אם אתם רוצים בעשרה אחוז פחות אני אעשה לכם את זה'. גיליתי את זה כי חולים שלי, שדי אוהבים אותי, אמרו לי, 'תשמע, זה די קריפי'. אף אחד לא אוהב את המסחרה הזאת. אחרי זה הוא פשט את הרגל, ואני נשארתי עם חצי שכר דירה של 20 אלף לחודש ולייזק שהשאירה לי לשלם עליו, של איזה 200 אלף דולר, אז שוב הייתי צריך לשנות תוכנית ולאט לאט התאוששתי. לישראלי כאן זה אחרת. הדרך של אמריקאים היא נורא פשוטה. היא סלולה. בית ספר נכון, קולג' נכון, בית ספר מקצועי נכון, ואין מקום כמעט לטעות. אם אתה במסלול שלהם זה בדרך כלל עובד, כשאתה נכנס מבחוץ זה קשה".

על אף הקשיים הראשוניים, הצליח ד"ר דגן מהר מאוד לרכוש לעצמו שם ומצבור של פציינטים. בכניסה לקליניקה שלו מופיע "תפריט הטיפולים", ובו מוצע מגוון השירותים אותם מספקת הקליניקה.

מהם הטיפולים הפופולאריים יותר בקליניקה?

"אני מתעסק גם בטיפולים פולשניים וגם לא פולשניים של הרזיה, הורדת שומנים מאיזורים שבדרך כלל קשה להוריד מהם שומן. לאב הנדלס, יד אחורית, ירכיים, בטן, מותניים, ירכיים, ועוד. אני עושה את זה בשיטת 'בלה קונטור', שיטה ישראלית חדשנית שפותחה בהדסה. בשיטה הזאת, שאני אחד משניים או שלושה שעושים אותה כאן, אפשר לראות כל פעם הפחתה של מידות בשבוע-שבועיים. השיטה מתאימה לכולם, ולא רק שהיא לא כואבת, הפציינטים מדווחים על תחושה של מסאז' אבנים חמות. כשאת מתאמנת ורצה, את שורפת סוכרים ראשונים כדי להתחיל לשרוף שומן. אנחנו עושים את זה באיזורים הרצויים בעזרת אלקטרודות, שבזרם חלש גורמות לסוכרים להתכלות כמו בכושר. אנחנו משתמשים באולטרה-סאונד, אז זה לא שורף ולא פולשני. בסך הכל טיפול של שעה והתוצאות מאוד ברורות. המכונה גם טובה לצלוליטיס או נשים אחרי לידה. העור נעשה הרבה יותר חלק. יש לנו טיפולי 'דרמה פן' לסימני מתיחה, לפנים, לנקבוביות עור גדולות, קמטים קטנים או צלקות אחרי אקנה. זה יכול להתאים גם לבעיות פיגמנטים ובעיות קוסמטיות רבות. אנחנו מצליחים להצעיר את העור ולתקן קווים קטנים".

מתיחת פנים ללא סימנים, זה באמת אפשרי?

"בהחלט. זה נעשה בהרדמה מקומית, לא בחדר ניתוח. יש חתך, אבל הוא נסגר בצורה מיוחדת ולא רואים את התפרים. כשהפצע נסגר זה כמו פייפר קאט, האיחוי שלו הוא טוב יותר מאשר כשתופרים עור. אי אפשר לראות שעשית מתיחה בכלל. זה בדרל כלל מתאים לגילאי 50-40 כשרואים סימני מתיחה מתקדמים יותר. אני עושה המון ניתוחים כאלו, בעיקר בלסת תחתונה ואז זה מרים את הצוואר, איזור שמאבד את המתיחה שלו עם הזמן".

יש איזשהן בקשות מיוחדות שאתה נתקל בהן?

"יש בקשות מיוחדות לפעמים מבחורות אסייתיות, סיניות מסתכלות בתאווה על קוריאניות. הקוריאניות עובדות הרבה על עין מערבית, להן נראה שיש כפל אחד בעפעף אבל אצלנו יש שני כפלים. אחד הניתוחים הנוספים זה של גומות חן, הן רוצות מראה כמה שיותר מערבי. יש אצל סינים גם שריר לסת מפותח, שגורם ללסת להיראות מרובעת אז הם מבקשים להחליש את השריר כדי שזה יהיה עדין ואנחנו מצליחים לעשות את זה עם בוטוקס".

מה מבקשים הלקוחות הישראלים?

"היום בארץ יש המון מודעות לאסתטיקה. בארץ מתקרבים יותר לניו-יורק. אין מה לעשות, האדם הצעיר יקבל היום את העבודה. אני רואה שאנשים מגיעים אלי בגילאי 45, שמרגישים שהבוס בן 25 או שהם מתחרים בצעירים. זה משפיע. מה שכן, לקוחות ישראלים מגיעים אלי בדרך כלל עם בעיות של הזדקנות מוקדמת של העור בגל חשיפה מוגברת לשמש וגם עם נזקי עישון. בדרך כלל מדובר בנשים. מה שמאוד בולט בלקוחות הישראלים זה הניסיון להוציא את הדיל הכי טוב ואיך אפשר לקבל משהו בחינם".

יש הבדל בתחושה שלך כרופא כשיש מצד אחד חולה שאתה מצליח לשקם ולהציל ולעומתו פציינטית שמגיעה בפעם המי יודע כמה למלא את הקמטים?

"מבחינתי הכי כיף זה כשאנשים יוצאים עם תחושה עצמית משופרת. זה ממש עושה לי טוב. יש כאן גם את האלמנט האמנותי של פיסול ועיצוב, יש ניואנסים שאני אוהב למצוא וכיף לי לעשות את זה".

יצא לך להגיד לא לפציינט?

"בטח, יש אנשים שסתם מנסים לחפש פגמים ואני אשלח אותם מכאן מהר מאוד. יש אנשים שלעולם לא יהיו מרוצים ומאוד החלטיים. הם יגיעו ויגידו: תגיד, מה אני צריכה? אני תמיד מנסה להבין מה מפריע, מאיפה זה מגיע. יש כאלו שאומרות 'החבר רוצה' או 'הבעל אומר לי', אז אני אומר שאני לא מתקן בשביל החבר ולא בשביל הבעל, תחזרי כשלך משהו מפריע. הדרך הכי טובה לאושר, לדעתי, היא כשהקליינט מחליט בעצמו".