אני ואברהם גוטמן חברים בפייסבוק כבר מזמן. גוטמן הוא סטודנט לכלכלה בהאנטר קולג׳, בן 23, ישראלי, ולמיטב ידיעתי אחלה בנאדם. אתמול התחברתי גם עם בת-כיתתו של גוטמן, דניה דרוויש. דרוויש היא סטודנטית לפילוסופיה פוליטית בהאנטר, בת 21. היא ערביה, ילידת סוריה. בתמונת הפרופיל שלה היא חובשת חיג׳אב, ותמונת הרקע לדף הפייסבוק שלה היא של דגל פלשתין. למיטב ידיעתי, גם היא אחלה בנאדם. 

הוספת חבר בפייסבוק היא העניין הכי שגרתי בעולם, ולא חשבתי על זה יותר מידי. למישהו איכפת מרשימת החברים שלי? מסתבר שכן. דקות ספורות אחרי שההודעה על החברות החדשה הופיעה בסטטוס הציבורי, אחי הזדעק: ״את רצינית?!" 

היו לי לא מעט ריבים עם קרובי משפחה ומכרים שונים בפייסבוק לאחרונה, ריבים שהחריפו ככל שהמצב בשטח החמיר. אנשים שניצבו לשמאלי על המפה הפוליטית האשימו אותי ברצח-עם או טענו ש״הילטר צדק״. אלו שלימיני קראו לי ״הסרטן של המדינה״ ואיחלו לי למות, אמן. התבטאויות מהסוג הזה הגיעו לא רק מקיצוניים למיניהם, אלא מכולם. בחודש האחרון, מצאתי את עצמי מנתקת קשרי פייסבוק על ימין ועל שמאל, אבל גם לא לרגע אחד חשבתי שאחי, אדם שאני מכירה כמתון וקר-רוח, עלול להפוך להיות אחד מהם. 

אולי הטיימינג שלי היה קצת חסר רגישות? אפשר להבין את זה, החברים של אחי במילואים בעזה, הוא והילדים במקלט, והדבר האחרון שהוא רוצה לראות כרגע על דף הפייסבוק של אחותו זו חברות עם דגל פלשתין וחיג׳אב. אבל מצד שני, אנחנו יותר מדת ודגל, אני והיא. אנחנו אנשים. האם די בעובדה שהיא ערביה שרוצה בטובת פלשתין ואני יהודיה שרוצה בטובת ישראל בכדי להפוך כל ידידות בינינו לאסורה? ואם זו האמת לגבינו, שתי נשים בניו-יורק עם חברים משותפים, איזה תקווה יש ליחסים בין יהודים וערבים במקומות אחרים בעולם ובמיוחד במקום ההוא?

גוטמן צפה בהתכתבות ביני לבין אחי מהצד. ״זה הנושא שהקמפיין שלנו בא להתמודד איתו״, אמר.

לפני שבועיים גוטמן ודרוויש פתחו יחד דף פייסבוק בשם and Arabs Refuse to be Enemies Jews, ״יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים״, בו ביקשו מחברים וקרובים להעלות תמונות של עצמם כשהם מחזיקים שלט שתואם את הסיסמה. כנראה שהם עלו על משהו, כי בזמן הקצר לקיומו, דף הפייסבוק תפח לקמפיין מדיה-חברתית מלא בקנה מידה בינלאומי.

הסלוגן ״יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים״ הוא לא חדש, כמובן. בעברית הוא קיים כבר שנים. בתחילת יולי הוא הפך לכותרת של סדרת הפגנות יהודיות-ערביות נגד ביטויי הגזענות בישראל ובעד שיתוף פעולה בין יהודים וערבים בישראל. במהלך החודש הוא סופח על ידי הפגנות ההתנגדות למלחמה ובמהרה נבלע במעגל האלימות: בסוף השבוע האחרון, מפגינים שנשאו שלטים שהכריזו ״יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים״ הוכו נמרצות על ידי מפגינים, שצעקו לעברם ״מוות לערבים״.

אבל באינטרנט המוטו קיבל חיים חדשים. נכון להיום יש לקמפיין Jews and Arabs Refuse to be Enemies מעל ל-6,000 לייקים, עשרות אלפי טוויטים חוזרים, והוא מקבל תשומת לב מאסיבית מהמדיה הרחבה. בשבוע וחצי האחרונים כתבו עליו ב"ניו-יורק מגזין", ב"האפינגטון פוסט", ב"ג'ואיש וויק", באתרים של ABC NEWS, CBC, אל-ג׳זירה, ובעוד כמה עיתונים באיטליה, גרמניה, צרפת ושווייץ.

חלק מההצלחה של הקמפיין נעוצה בסיפורים יוצאי הדופן של משתתפיו. קחו לדוגמה את סלומי וג׳רמי, שהפכו זה מכבר לסמל הלא רשמי של התנועה: בתמונה שלהם, סלומי, מוסלמית ממוצא לבנוני, וג׳רמי, יהודי יוצא משפחה חרדית, נצמדים בנשיקה לוהטת, כשהשלט האומר ״יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים״ אחוז בהפגנתיות ביניהם. ״הוא קורא לי 'נשמה', אני קוראת לו 'חביבי'. אהבה לא מבינה את השפה של ירי טילים, כיבוש, או התקפות אוויריות״, הם מצהירים בפוסט שלהם.

יסמין, ישראלית, הצטלמה לצד בן-זוגה אוסאמה, פלשתיני. ביניהם מחייכת ביתם הצעירה, שעוזרת להם להחזיק את השלט. ״אנחנו משפחה. אפשר גם אחרת״, נאמר בו באנגלית, עברית וערבית. 

מרבית הפוסטים פחות סנסציונים, אבל נוגעים ללב באותה מידה. שירלי קריימר, יהודיה אמריקאית שחיה בלוס-אנג׳לס, העלתה תמונה בה היא נראית מחבקת את חברתה הטובה ביותר, אמריקאית מוסלמית שנולדה בלבנון. התמונה צולמה רק לפני כמה שבועות, בישראל, ביום החתונה שלה. ״חברתי הטובה ביותר מזה 22 שנה, לבנונית, באה לישראל כדי להשתתף בחתונה שלי״, כתבה. ״אנחנו מחזיקות תמונה מהיום שבו סיימנו ביחד את בית הספר היסודי. אנחנו מסרבות לשנוא״.

האינטרנט כשדה קרב

גוטמן ודרוויש, משיקי הקמפיין, הכירו בקורס שלקחו בהאנטר, שעסק באירגון האומות המאוחדות, ועד מהרה נהיו חברים גם מחוץ לבית-ספר. שניהם פעילים חברתיים, שניהם מלאי תשוקה לגבי המטרות שלהם, וחוץ מעל המזרח-התיכון הם מסכימים על הרבה דברים. ״אברהם הוא הישראלי הראשון שיצא לי באמת להכיר, וזה היה מאד מעניין עבורי לשמוע את הצד שלו של הסיפור, צד שמעולם לא הייתי חשופה אליו״, מספרת דרוויש. ״אנחנו באים מרקעים מאד שונים ויש לנו דיעות פוליטיות מאד שונות, אבל תמיד יכולנו לדבר אחד עם השני״. 

גוטמן מספר כי הרעיון לקמפיין צמח מאותם הקשיים שכולנו נתקלים בהם לאחרונה: כישראלים החיים בחו״ל, המדיה החברתית היא ערוץ תקשורת חיוני עם המשפחה והחברים שבארץ. ודווקא עכשיו, כאשר חשוב מתמיד לשמור על קשר, המדיה הזו הפכה לשדה קטל מילולי. ״כל פוסט שראיתי בפייסבוק היה שנאה, פשוט שנאה טהורה״, גוטמן אומר. בין אם מהשמאל ובין אם מהימין, השפה שאנשים השתמשו בה הייתה ארסית ומכוערת. ואם הוא עצמו היה כותב משהו התוצאה הייתה שהוא מצא עצמו מושך אליו אש, ״כל סטטוס שלי בעברית היה הופך פתאום למטרה ענקית״, הוא אומר. ״הפריע לי איך שאנשים באמת קרובים אלי, משפחה וחברים טובים, נהיו פתאום כל כך גסים כלפי. אנחנו לוקחים את הקונפליקט איתנו לכל מקום, אבל הרגשתי שלדבר בצורה כזו זה פשוט לא פרודוקטיבי״.

הצורה בה אנשים מדברים אחד לשני קובעת איך הם מרגישים אחד כלפי השני, ואיך שהם מרגישים קובע איך הם מתנהגים. כשגוטמן ודרוויש הבינו שהמצב ברשתות החברתיות שלהם זהה, הם החליטו לפעול. את האלימות בשטח הם לא יכלו לעצור, אבל על האלימות המילולית – בין ערבים ויהודים כמו גם בחילוקי הדעות שבין המחנות הפנימיים לכל אומה – על זו, הם מאמינים, הם דווקא יכולים להשפיע. לאחר כמה התלבטויות, החליטו השניים שהדרך הטובה ביותר להעביר את המסר שיהודים וערבים לא חייבים להיות אויבים היא בקמפיין של מדיה החברתית.

״זה לא שאני מאמינה שאם כולנו נהיה חברים, כל הסוגיות המהותיות יעלמו, אבל סטריאוטיפים והתלהמות לא צריכים להיות חלק חלק מהשיח״, מסבירה דרוויש. ״רצינו ליצור קהילה אונליין שבה אנשים עם דיעות פולטיות שונות יוכלו לשוחח בצורה פרודוקטיבית ועם כבוד הדדי״. 

הקושי הגדול ביותר שנתקלו בו, אומר גוטמן, נבע מכך שגם אנשים שתמכו בקמפיין חששו להצטרף אליו. מרבית האנשים שדיברו איתם, יהודים וערבים כאחד, בירכו על הרעיון והבטיחו לעשות ״לייק״ לעמוד. אבל להעלות תמונה של עצמם, עם שלט שכתוב עליו ״יהודים וערבים מסרבים להיות להיות אויבים״, זה כבר היה קצת יותר מדי. גם אלו שאמרו שהם מאמינים בסיסמה חששו מחשיפה. אנשים בקהילה שלהם יראו, ומה הם יגידו? יהיו כאלו שיקראו להם בוגדים. יהיו כאלו שיחרימו אותם. יהיו כאלו שיגידו שהם חסרי רגישות. 

״מתי זה נהיה מקובל לחלוק דברים פוגעניים במדיה החברתית, אבל חסר רגישות לקדם שלום?״ כתב גוטמן במאמר דיעה על הקמפיין, שהתפרסם השבוע במגזין החשוב Christian Science Monitor (csmonitor.com).

למרות הקושי הראשוני, ברגע שהקמפיין התחיל למשוך את תשומת הלב של התקשורת, יותר ויותר אנשים הצטרפו. זו הצורה שקמפיינים חברתיים עובדים, מסביר גוטמן: ״ככל שיותר אנשים עושים את זה, זה נהיה פחות רדיקלי ויותר נורמלי״. 

עבור דרוויש, הקושי הגדול ביותר היה ליצור פורום שמכבד ישראלים וערבים כאחד, ועם זאת לא מצדיק או משלים עם השליטה הישראלית בעם ובאדמות פלשתינאיות. זאת, אגב, נקודה שהיא וגוטמן מסכימים עליה בלב שלם.

הקול שאנחנו מנסים להיות

כששומעים את החדשות מישראל, כשרואים את הכאב והזעם עולים על גדותיהם ודוחפים את שני הצדדים לכדי טירוף, קל לבטל את הקמפיין הזה כעוד קשקוש אינטרנטי חמוד אבל חסר משמעות. אבל גם הציניים שבינינו יאלצו ליחס לו ניצחון אחד, קטן אבל מהותי: למרות הטיימינג הרגיש, עד כה אף אחד לא כתב בו תגובות פוגעניות או מתלהמות. לאנשים משני הצדדים הייתה ביקורת, והם הביעו אותה במתינות ובכבוד. ״זה, עבורי, משהו מרענן", אומר גוטמן. "זה חדש״.

״אנחנו לא חושבים שהקמפיין הזה הוא כלי אקסקלוסיבי להתעמת עם מה שקורה״, הוא מוסיף. ״אני לא חושב שאם כולנו נשב ביחד ונשיר ׳עוד יבוא שלום׳ בעברית ובערבית, אז הכל יסתדר. אבל חייב להיות גם קול שאומר, ׳אוקיי, אנחנו לא חייבים להיות חברים, אבל אנחנו בטח לא חייבים להיות אויבים סתם מתוך ברירת מחדל׳. זה הקול שאנחנו מנסים להיות״.