זה שמאל, זה?

"אלפים הגיעו הערב (שבת) לכיכר רבין להפגנת השמאל נגד המבצע בעזה", פורסם בעיתונות. התקבצו להם כמה אלפים נגד המלחמה בעזה? ניחא, זו מדינה חופשית, שבה לכל קבוצה שמורה הזכות להתבטא, במגבלות החוק הידועות. המתקבצים לא הפרו שום חוק: אין חוק נגד תמימות; הונאה עצמית היא בהחלט אחת מזכויות הפרט, ואילו גנבת דעת הציבור - גם לו הייתה עברה - היא מטבע עובר לסוחר שמבוקש בכל מרחביה של קשת הצבעים הפוליטית.

אלא שגנבת הדעת אינה של המפגינים בלבד. התקשורת, גם אם לא יצרה אותה, מטפחת אותה זה שנים רבות, בין שמתוך עצלות לשונית ובין שמתוך בורות. והימין? הוא קוצר בהנאה את פרי ההונאה. ואולי כל זה החל בָּרגע הידוע ההוא: "השמאל כבר שכחו שהם יהודים", לחש בקול גדול ימני אחד (לשעבר?), תוך שהוא מסתודד לכאורה באוזני מקובל ירושלמי ידוע, אך למעשה סינן במתכוון לאוזני כל עם ישראל בכל ערוצי הטלוויזיה. קבלו תיקון: לא אדוני, אני מהשמאל, השמאל הציוני, מעולם לא שכחתי שאני יהודי, וגם לא שכחתי שהסתת נגדי, ולא רק נגדי. וכאן בדיוק צריכה הייתה לפרוץ מחאתו של השמאל הישראלי למול המפגינים במוצאי השבת האחרונה: "הפגנת השמאל"? אלה? אלה שמאל? המפגינים האלה?

תזכורת קצרה: השמאל היה זה שהכריז על הקמת מדינת ישראל; הוא זה שבנה את עיקר כוחה הצבאי עוד טרם קום המדינה; הוא זה אשר יישב את הארץ על גבולותיה הפרוצים, עוד לפני הקרבות האיומים של מלחמת השחרור, גם במהלכם וגם בשוך האש. השמאל היה הראשון ליישב את מה שמכונה היום "עוטף עזה", מיד-מרדכי בצפון הרצועה, בואכה ארז ונחל עוז ועד נירים וכרם שלום בדרום. השמאל הוא בראש ובראשונה תנועה ציונית המבקשת צדק חברתי, תומכת בזכויות האדם העובד, ושואפת, מעצם טבעה, לשלום ולכבוד בין עמים שכנים. אבל השלום של השמאל הציוני ההיסטורי הוא שלום של פשרה, ריאלי, מחובר לקרקע, שלום שאינו מנוכר לתלמי השדה ולתוואי השטח. לזכותו הישגים אדירים ולחובתו משגים איומים, אבל אין לטעות בו: הוא תנועה לאומית-פרגמטית הקשורה קשר אמיץ להיסטוריה של העם הזה, ומחוברת לאדמת הארץ הזו בעבותות של תרבות, עמל ודם. השמאל הציוני מכיר בצורך לחלק את הארץ ולחתור למדינה פלסטינית מפורזת לא משום ש"איננו יהודי", אלא מתוך הכורח הקיומי להשתחרר מקללת השלטון בעם אחר.

(צילום: מוטי קמחי)

ההפגנה בתל אביב. זה לא השמאל הציוני-ישראלי(צילום: מוטי קמחי)

משום כל אלה, ברור מאליו שהשמאל איננו, ולא יכול להיות, אסופה של הוזים ששכחו שלא הייתה זו מדינת ישראל שפתחה במלחמה הנוכחית, שאינם זוכרים שהטילים נחתו עלינו בשדרות, בשער הנגב ובבאר שבע עוד בטרם ירינו ולו כדור אחד. השמאל, שעיצב את ההתיישבות בנגב, אינו מפגין למען זכויותיהם של חופרי המנהרות אל חדר האוכל של ניר עוז ומתחת למרכז המסחרי בשדרות. השמאל אינו סבור שמותר להפקיר את ילדי שדרות או את זקני יד-מרדכי להתפרעות אלימה בת שנים שמונהגת על ידי רוצחים בחסות אידיאולוגיה איסלאמית קיצונית. השמאל אינו סבור שזכויותיהם של בוני המנהרות - מובילי העפר הנגרס מתוכן, פועלי הבטון שלהן, מוכסיהן, בוני הבתים שמעליהן ודייריהם ה"תמימים" של הבתים שמעל לפירי המנהרות - מקודשות יותר מאשר אלה של בני ניר עם, אופקים או באר שבע. השמאל אינו מעמיד פני חירש כאשר דרשני חמאס צורחים במסגדים "מוות ליהודים" ומנהיגיהם מטיפים להיעלמותה של ישראל

מהמפה, ואינו משלה את עצמו כי ניתן להידבר עמם.

השמאל אינו תמים, אינו שבוי בסיסמאות פשטניות של האשמה עצמית ואינו מטשטש את מורכבות היחסים בינינו לבין ערביי ישראל: לא נשמטת מזיכרונו העובדה הפשוטה כל כך, שהן הסכסוך והן הטרור החלו לפני "הכיבוש". הוא תובע למצות כל פתח לשלום אך אינו מטיל את כל האשם כולו על הצד שלנו, עם כל הביקורת שיש לו על מפעל ההתנחלויות ועל תרומתה של ממשלת ישראל הנוכחית למסמוסו של המשא ומתן המדיני. השמאל הציוני הוא תנועה מציאותית, שוחרת שלום אך גם שוחרת חיים.

ההפגנה האחרונה נותנת לשמאל הזדמנות נאותה לשים קץ לעלילת הדם המשונה והמתמשכת הזו, שעל פיה הוא והמפגינים בערב ההוא, הם כביכול בני מחנה אחד. הימין מטפח זה שנים רבות את הזיהוי המוטעה הזה בינינו לבינם, רק כדי להכתים את השמאל הציוני ולהשניא אותו. די! הגיעה השעה לומר בקול צלול: זו לא הייתה הפגנת השמאל; זה לא השמאל, בכל אופן, לא השמאל הישראלי והציוני שאני, כמו רבים לאין ספור בארץ הזו, כל כך גאים להשתייך אליו.