"חיינו במוצב, סובבים בין שמירה, שינה, וזלילה. אחרי המלחמה נכבשנו באופוריית השלום הקרב ובא. 'ניתן שלום ונקבל שלום' הצהיר שר הביטחון, אבל כפו עלינו מלחמה סטטית, הפגזות וצליפות והפצצות מן האוויר. אחרי ההתפכחות נבנו המוצבים, מחילות עפר מבוצרות .... בצה"ל ובציבור התווכחו אם העם שהתפנק במלחמות 'זבנג וגמרנו' בנוי למלחמה כזו — ועלינו הוטל להוכיח שכן".

הדברים הללו, הלקוחים מתוך ספרו החדש של ד"ר שייקה ארצי, תושב ניו-המפשטייר, נשמעים מוכרים מאוד, אפילו עדכניים, אבל במקרה זה שר הביטחון הוא משה דיין והאויב הוא בכלל מצרי. השנים עוברות, אבל המנגינה הכואבת מתחדשת.

שייקה ארצי, העוסק בתחום מדעי המחשב, עבר להתגורר בארצות הברית לפני 32 שנים. אחרי שנות דור בארצו החדשה, הוא החליט שהגיע הזמן להוציא לעולם פרקים מסיפור חייו, זכרונות שאינם עוזבים את הארץ שעזב. מדובר ברומן מורכב המתרחש במהלך מלחמת ההתשה המתמשכת בין ישראל ומצרים, בשנים 1970-1969, ומתאר את חייהם של גיבורי הסיפור באותם ימים ובשנים הארוכות שחלפו מאז.

בעוד שרק בשבוע שעבר צוין יום השנה ה-44 להסכם רוג'רס, שהביא להפסקת אש במלחמת ההתשה, נראה שהדברים עדיין טריים ופתוחים אצל מי שהיה חייל באותם ימים. "תוך כדי כתיבת הספר התחלתי לנבור בתוך עצמי", מספר ד"ר ארצי. "ממש כתבתי מה שהיה בתוכי, ואחר כך, כשקראתי, כאילו חזרתי לזה שוב. הייתה בי שנאה למושגים האלו, של צבא ומלחמה, ומצד שני, במצב כזה כמו של מלחמת ההתשה, ואני מניח כמו במצב שיש לנו גם היום, זה מה שהיה צריך לעשות".

אם שעת המלחמה היא שעת העשייה, ארצי עבר מאז למחשבות על אירועי המלחמה, במידה רבה דרך אייל וחיים, שני הגיבורים הראשיים בספרו, המהרהרים על הנעשה בקרב, על הדילמות המניעות חייל, ומעבר לכך על משמעות ומהות החיים על רקע אירועים כה אלימים.

רציתי להיות ישראלי

שייקה ארצי נולד בפולין כישעיהו לנדסמן, בן להורים ניצולי שואה. בגיל צעיר עלה עם הוריו לישראל, לאשקלון, אל מה שהוא מכנה כור היתוך ישראלי, עם עולים מצפון אפריקה, פרס ועיראק. "ההורים התערו ועדיין נשארו 'לא מקומיים'. הרגשתי מאוד גלותי. לא התביישתי חלילה וקיבלתי אותם. גם הבנתי שהם סבלו הרבה. בספר, איכשהו יצרתי הורים שאולי חלמתי לעצמי, מבחינת הגיל שלהם, הישראליות. ההורים האמיתיים שלי היו יחסית מבוגרים, הייתה תחושה יותר כאילו הם סבא וסבתא, לכן גם בספר הם במידה רבה מגולמים בדמויות של הסבא והסבתא".

שייקה ארצי במהלך מלחמת ההתשה

ארצי מספר על תחושה אותה ביטאו כבר רבים מאלו שלא נולדו בארץ ישראל וניסו בכל כוחם להרגיש שייכים כמו הצברים: "הייתי ילד שמנסה להיות מאוד ישראלי. רציתי להיות הילד הישראלי עם כל מיתוס הפלמ"ח. אבל בבית דיברנו פולנית, היה פער תרבותי גדול והשואה תמיד הייתה שם ברקע, למרות שממש עד הסוף בכלל לא דיברנו על זה. זה העלה בי הרבה דילמות. הייתי ילד שגדל כישראלי, עם העיקרון הזה של לא לוותר ולהתכופף, ולא יכולתי אז להבין את זה. אבל הם כל כך סבלו, עברו כל כך הרבה, מי אני שאאשים אותם?".

המציאות המשפחתית והלאומית הובילו את ארצי לחיפושים ולדרך משלו. בימי התיכון "זכה", כהגדרתו, להגיע לפנימיית בויאר בירושלים, ומשם החל מסלול חייו להתעצב כאשר הפך מישעיהו לנדסמן, לשי ארצי, שינוי שנבע מהשאיפה "להרגיש הכי ישראלי שיש". בפנימייה הרגיש ארצי את הניתוק מהעבר, ניתוק לו ייחל כתחילת הדרך לחיים חדשים. "יש שם בפנימייה, המון דגש על היטמעות, על ישראליות. הפכתי מילד ביישן לילד בטוח, הייתי עורך העיתון של הפנימייה ואימצתי חברים לחיים, חברים שעד היום הם הראשונים שאפנה אליהם. זה קשר ממש משפחתי של למעלה מ-40 שנה עם חברים שמלווים אותי לכל אורך הדרך".

מקסימום בכל מחיר

ההמשך הישיר מהפנימייה לצבא נראה כטבעי, אבל שייקה מתוודה שהמעבר לא היה מובן מאליו ורצוף בדילמות. "הרגשתי מאוד מבולבל, וזה בא לידי ביטוי במידה רבה בספר. זו תוצאה מכך שבמהות שלי אני שונא מלחמה, ממש לא שונא את צה"ל, אלא את זה שצריך את הצבא בכלל. מצד שני, להיות דור שני לשואה משמעותו לחיות בתחושה נצחית של אין ברירה ושאנחנו צריכים תמיד להגן על עצמנו".

"יש בספר קטעים שמרגישים כאילו נכתבו עכשיו"

ארצי מספר שכשעבד על הספר, הבין שבעצם הוא מצא את עצמו לאורך השנים בכל החזיתות הבוערות של ישראל, לפעמים יותר מפעם אחת. גם כשלא נקרא אל שדה הקרב, הוא בחר להיות שם. "אני זוכר שבזמן מלחמת יום כיפור הייתי אצל ההורים שלי. לא גויסתי, אבל אמרתי לאבא שלי שאני חייב ללכת. הוא חשש מאוד, אבל הסברתי לו שאני לא רוצה ששוב תהיה שואה, שאני חייב לעשות כל מה שאני יכול לעשות. זה הרגיש כמו חורבן בית שלישי", כפי שניסח זאת שר הביטחון דאז, משה דיין, בימי החרדה הראשונים של אותה מלחמה. ארצי מצא את עצמו בסופו של דבר מוצב בגבול הסורי, שם חווה חוויה משמעותית, שהשפיעה עליו עמוקות והותירה את רישומה על הדברים המופיעים ברומן שכתב. "אני זוכר שהגעתי בשטח לגוויה של חייל סורי. בתוך כיס במדים שלו, מצאתי מכתב שכתבה לו חברה שלו. אני זוכר שזה כאב לי מאוד ושמרתי את המכתב הזה עד היום. זה גם בא לידי ביטוי בספר. בעת ההיכרות עם אחד הגיבורים, חיים, יש ויכוח על מוות של מחבלים, כשהוא טוען שזה רצח, כי לטענתו, מי שלא נתן להם את החיים לא רשאי לקחת אותם. הוא חוזר ומדבר על רצון הממשלה לכפות את דעתה על הציבור, ועדיין, בצבא הוא רוצה לעשות את המקסימום. הוא עושה את המקסימום בכל מחיר".

דרך הדמות הזו אתה מעביר את הדילמות שלך?

"שני הגיבורים, אייל וחיים, מייצגים במידה רבה את הדואליות שבתוכי. הדמות של חיים הוציאה ממני דברים שלא ידעתי שיש בי. בסיפור, חיים נהרג במהלך מלחמת ההתשה והספר נע משם 40 שנה קדימה. אייל הוא המספר של הסיפור, והוא גם מייצג אותי. החברות בין אייל וחיים ממשיכה כאילו להתפתח גם אחרי מותו של חיים. אייל מחפש את המשמעות של החיים ומגיע לתובנות שונות בתחנות השונות אותן הוא עובר במהלך דרכו".

על אף כל ההתחבטויות וחיפוש המשמעות, שייקה מספר שבכל פעם שפרצה מלחמה בישראל, הוא התעקש להיום שם, גם אם לא נקרא. "כשהתקבלתי ללימודי הדוקטורט, והיה לי תינוק והיינו ארוזים ומוכנים לעבור לארה"ב, פרצה מלחמת לבנון. לא הייתי צריך ללכת אבל עדיין בחרתי ללכת. אני רואה המון קווי דימיון בין סיפור המלחמה ההיא לבין החיילים של היום. הם אולי לא שמחים מהמלחמה, לא ששים להרוג ולהילחם, אבל יש תחושה ואווירה חזקה של אין ברירה, ש'חייבים לעשות את זה'".

מה הבנת על התהליכים שהובילו אותך אז, כחייל, ואולי הם גם אלו שמניעים חיילים של היום?

"הבנתי כמה תחושת המחויבות היא חזקה. יש דואליות של שנאה למושג הזה של סכסוך דמים, ואי רצון לשרת בצבא כצבא, אי רצון לקחת חלק בדבר הקשה הזה שנקרא מלחמה ויחד עם זאת, כשאתה בתוך זה, אתה מרגיש שאין ברירה. ממרחק של הרבה שנים זה כבר נראה אחרת. יש בספר קטעים שסימנתי לעצמי שמרגישים כאילו נכתבו עכשיו, במציאות של היום. זה כנראה דברים שלא היו סגורים בי, זו לא חוויה פשוטה לעבור דברים כאלו. התחלתי לכתוב את הרומן הזה בשנת 1990, כנראה מתוך צורך נפשי לפתוח את הנושא. בשלב מסוים זנחתי את זה. כשחברה טובה מהארץ ביקשה לראות את מה שכתבתי שנים אחר כך, חיפשתי את כתב היד וקראתי. קראתי ובכיתי. זה נגע לליבי והבנתי שיש שם משהו שאני חייב לפתוח. החלטתי לשבת ולכתוב ברצינות".

לדברי ארצי, הוא רוצה להעביר בספרו את התחושה של אותה מלחמה מתמשכת.

"לא היה ברור מתי המלחמה הזאת התחילה ומתי היא תסתיים. זה היה גם סוג של גלגול, קצת כמו עכשיו. עכשיו אנחנו מציינים את יום השנה לרגיעה, אבל הבעיה הייתה אולי בטפטופים האלו שהיו. לא הייתה תמונת ניצחון. להיפך, היו תמונות של הפסד. לא היה משהו מכריע במלחמה הזאת, ומחיר הדמים היה כבד. הייתי רוצה שהספר ילמד על התקופה הזאת. שמתי המון דגש על האווירה, מונחים של התקופה, קללות, תרבות, הרבה דברים. הייתי רוצה שזה יהיה חומר למחשבה ושאנשים יחשבו איפה זה משקף אותם".

"אחרי הסרט הייתי בשוק. שאלתי את עצמי אם גם המלחמה שלנו עלולה לגרור אותנו לפגוע ככה באוכלוסיה אזרחית חסרת ישע רק כדי לסיימה. המחשבה הזו לא מניחה לי מאז. אופירה פסעה לידי והחלה לדבר על זה בדיוק, כמו ניחשה את מחשבותיי, והוסיפה, 'אני מקווה שהממשלה תיזהר מלגרור אותנו לפעולות חסרות פרופורציה בתואנה שאין ברירה! אני בכלל נגד ההפצצות, בעיקר על אוכלוסיה אזרחית. כמו שלנו ההפצצה בהירושימה נראית בלתי מוסרית — כך רבים בעולם חושבים על ההפגזות שלנו".

הכתיבה כטיפול פסיכולוגי. ד"ר ארצי ורעייתו

"יש קטע שבו הדמויות צופות בהקרנה בסיני של הסרט 'הירושימה אהובתי', וחיים מזועזע מהסיפור הזה ומכמות בני אדם שנרצחו שם. הוא מדבר עם אהבותו, אופירה, שמיד משווה את זה לצה"ל שהפגיז בטעות בית ספר מצרי ויש ביקורת על הצבא, שלא הכל קורה נקי, שהצבא לא נזהר מספיק. יש ביקורת מצד אופירה על זה שכל הנושא הזה של מאזן דמים של כמה הרגנו להם וכמה הם הרגו לנו הוא אבסורד. יחד עם זאת, חיים מרגיש שהוא חייל והוא חייב לעשות את המקסימום שמצפים ממנו. הוא נהרג גם תוך מעשה גבורה. הדברים מזכירים במידה רבה את ההווה, וזה כשלעצמו מוביל למחשבות ותובנות".

בעצם אתה עצמך עברת בעת כתיבת הספר תהליך שבו הבנת את מי שהיית אז, כיצד היית נוהג היום?

"בכלל לא בטוח שאחרת. אני רואה את החיילים היום שנכנסים לעזה, הייתי מרגיש אולי אותו דבר. אתה מניע את עצמך מתוך תחושה שאין ברירה. תוך כדי הכתיבה הבנתי מה שאולי פעם לא חשבתי על זה שעדיף להקריב כדי להפסיק את מעגל הלחימה והדמים. זה שינה את ההסתכלות שלי. לא שהייתי כחייל אז עושה משהו אחר, כי המצב נתון. אני חושב שהייתי נוהג כמו חיים, נלחם, אבל עם כל הדילמות שעולות בספר על איך מגיעים ליצירת מצב נתון. אני כן חושב שיש דברים אחרים שצריכים היו לעשות לפני ואחרי וגם היום ממשלות לא עושות מספיק. עד לפני כמה ימים התייחסתי לחמאס כמו ארגון טרור גרידא, אבל אולי התחלתי לחשוב שזו כן תנועה פוליטית. גם סאדאת דיבר פעם על השמדת ישראל ולזרוק את היהודים לים".

אפשר לשנות את המטרה

"החיילים שקפצו מהמשאית מעבר לתעלה המנומנמת נראו מבעד להבל הדק כדמויות מטושטשות מחלום בהקיץ... יום יבוא, אני בטוח, ונוכל להיפגש, להחליף חוויות מטיולים, המלצות על מסעדות ובחורות, ולריב על קבוצות כדורגל בלי להרוג האחד את השני. כשארמסטרונג הצהיר, 'צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות', ולרגע איחד את עולמנו המפולג והמסוכסך, קיוויתי שמשהו מזה יחלחל גם לאזורנו ונראה פרי למהלכי ד"ר יארינג כמו גם לתכניותיהם של דיין ואלון, שלמרות התשבחות שהרעיפו עליהן, לא קידמו את השלום במילימטר. הלוואי שיכולתי להאמין, חשבתי כעת, שכל המלחמות והקשיים אינם אלא סימנים לאתחלתא דגאולה."

נראה שכתיבת הספר הוציאה מתוכך תחושות וניגודים ששכנו שם באי שקט, זה הרגיש כמו טיפול נפשי?

"הרבה פעמים הייתי אומר לאישתי שזה כמו פסיכיאטר. במידה מסוימת זה היה טיפול עצמי. בצורה הומוריסטית הייתי מרגיש שזה כמו לקחת סמים, רק שזה חוק. זה בא בחינם ואתה לא מאבד שליטה, וזה כן הוביל לתוצאות. אני מבין את הדואליות שאני חי איתה, מורכבות החיים. יש דברים קטנים שיושבים אצלנו ויש מטרות גדולות, אבל משהו צריך בין כל אלו להוביל אותך הלאה. אם המטרה הגדולה מניעה אותך, הרבה יותר פשוט להמשיך ולהתמודד.ואפשר גם לשנות את המטרה, חשוב לדעת מתי אנחנו מעוניינים לשנות אותה".

מה היית רוצה שאנשים יקחו מהספר?

"הייתי רוצה שיקחו את תחושת האופטימיות. למרות הכאב והעצב, יש המשכיות ויש טוב שכל אחד לקח מחיים, אפילו שהוא נהרג. כל אחד לוקח אותו איתו ומשהו מתוכו נשאר, מעובד, וממשיך עם כל אחד. במישור הלאומי הייתי רוצה שזה יעורר מחשבה ובמידה רבה שייתן גם תקווה. המלחמה של אז גבתה המוני הרוגים. היא הייתה כואבת וקשה ומתוך זה צמח בסופו של דבר שלום, זכינו בשקט, שלום שהגיע כי הייתה ההבנה שאי אפשר להכניע את ישראל. הייתי שמח שיחשבו על זה עם השלכה לימינו. אולי זה נראה היום חסר אופק, אבל אולי מתוך המצב הזה, נוכל להניע ולהוביל למקום יותר טוב. הרי זה לא שהמצרים כל כך אוהבים אותנו, אבל לפחות יש שקט בגזרה הזאת. חשוב להכיר את העבר כדי להבין את ההווה".