אתגר איקאה
כל זוג צעיר שמתחיל את דרכו בעיר הזו, מוצא את עצמו במוקדם או במאוחר באיקאה, ואז כל מה שנשאר לעשות זה להרכיב את הרהיטים החדשים
תקופת הקיץ היא עונת המעברים. נדמה שכל העיר משחקת כיסאות מוזיקליים והמוזיקה לא נפסקת לפחות עד לבוא הקור הגדול, ששולח את כולם להתחפר בבתיהם. רכבי U-haul ומשאיות הובלה מציפים את הרחובות העמוסים גם כך, הטמפרטורות עולות והתחושה הכללית היא של כאוס מוחלט. שומר נפשו ירחק מהכבישים. אז שכרנו משאית.
קטנה. משאית קטנה. הרי מצאנו, בקושי רב, דירה, ואפילו זכינו לאישור מרשויות הבניין לגור בה.
בהעדר ריהוט, רכוש או שלל כלשהו, וכדי שלא נבלה את הלילה הראשון על רצפת העץ הקשיחה (אפילו שקראתי איפשהו שזה בריא, רק שלא היה כתוב אם זה בריא לנו או לרצפה), הגענו למסקנה שהתחנה הראשונה שלנו היא מעוז הרהיטים הזולים – איקאה!
את הדרך לשם עשינו באיטיות משוועת בפקק אינסופי, לאחר שהתברר לנו כי אסור לעלות על הכביש המהיר עם משאית. זה הולך להיות יום ארוך, חשבתי לעצמי. בדיעבד התברר שהיום היה באורך סטנדרטי.
בתום שעתיים על הכביש הגענו, ובהתרגשות קלה נכנסנו פנימה. אהה, נאנחתי, ריח של עץ טרי, רהיטים חדשים, ריח של... זיעה? פקחתי עיני אל המוני האדם שגדשו את החדר עד אפס מקום. ״בטח מחלקים פה רהיטים בחינם״, ציינתי באוזני בעלי במשפט פולני טיפוסי ששייך לאותו אוצר בלום בו תמצאו גם את ״לשבת זה אותו מחיר״ ו״אני אנוח כבר בקבר״. הוא הנהן בלאות ונראה שמשהו בו נכבה. אולי הייתה זו שמחה החיים.
התחלנו להסתובב בין פרטי הריהוט הגנריים, הספות המרובעות ושולחנות הסלון הזהים כשלפתע שטפה אותי תחושה חזקה של דה ז׳ה וו. הכל היה מוכר כל כך! צעדתי בין החדרים, המיטות והארונות, ופתאום זה הכה בי! הסלון של אמילי! המטבח של נטע! חדר השינה של רות! האם לכולם במנהטן יש ריהוט של איקאה?
את השעות הבאות בילינו בבחירת הרהיטים, העמסתם למשאית, פקקים, פריקה (ותודה לברז הכיבוי ששמר לנו חניה ליד הבית) והעלאת הכל לדירה. הדירה הקטנה שלנו ספגה את עשרות הארגזים באיפוק ובסבלנות ראויים לציון.
הערב החל לרדת ואיתו גם הסיכוי שנישן הלילה על מצע רך כלשהו. תשושים ומזיעים התיישבנו על ארגז והבטנו זה בזה באפיסת כוחות.
״אני אבנה את המיטה״, הוא אמר וקם בקושי.
״אוקי, אז אני אבנה בינתיים משהו אחר״. הבטתי סביבי ובחרתי ארגז שנראה קטן ופשוט למראה. ״הנה, את זה!״.
בעלי הביט בי לרגע. ״תקראי לי אם תצטרכי עזרה״, אמר ופנה לחדר השינה. יכולתי להישבע ששמעתי שעשוע בקולו. אין בעיה, חשבתי, לא לחינם החברים שלי קוראים לי ״נירית אתגרים אלבוטיאנו״ או ״נירית לא בורחת מהקושי אלבוטיאנו״ (כדי לקצר לפעמים הם פשוט קוראים לי ״מאותגרת״ או ״קשה״). אני ארכיב את פריט הריהוט הזה גם אם יהיה זה הדבר האחרון שאעשה!
עבדתי במשך שעות, הזעתי, גופי המכופף רוכן מעל קרשים, ברגים וצינורות (שהתברר לאחר מכן שכלל לא היו שייכים לפריט אבל השתלבו יפה בתוכו). בשלב מסוים הציץ בעלי לסלון ושאל שוב אם אני זקוקה לעזרה. ״לא! ממש לא!״, עניתי בנחישות בעודי מדממת על השטיח ממספר מוקדים. זה לא היה קל והיו רגעים ששקלתי לוותר או ללכת למיון כדי שיעזרו לי לשלוף מסמר מהברך, אבל בסוף – העבודה הקשה השתלמה וגם הגיעה לסיומה. גאה ונפעמת נעמדתי בקושי על רגלי. גבי דאב ורגלי רעדו. הסתובבתי אל בעלי והכרזתי בחיוך רחב ומלא גאווה: ״הכיסא מוכן!״
יש אנשים שלא מאמינים שאישה יכולה לעשות כל דבר שגבר יכול, ובאותה יעילות. אני לא מגדירה את עצמי כפמיניסטית במיוחד, אבל באותו רגע הרגשתי שניצחתי את הסטיגמה, את הקשיים, את תקרת הזכוכית. הוכחתי לעצמי ולעולם שאני מסוגלת, שאני לא ״המין החלש״, שאני קודם כל אדם ורק אחר כך אישה. בעלי הביט בי לרגע ארוך בשתיקה. בסוף הוא אמר: ״זו אמורה להיות שידה״.
