הרקדן והכוריאוגרף הישראלי אורן קורנבלום מופיע בימים אלה במחזמר האמריקאי הקלאסי "רחוב 42" בתיאטרון אלנברי שבפנסילבניה. המחזמר עוסק בחייהם של נערות ונערי המקהלה בברודוויי בתקופת המשבר הכלכלי של שנות ה-30, ואורן מגלם את דמות הכוריאוגרף, שלו השפעה משמעותית על חייהם של הרקדנים האלמונים. תפקיד הכוריאוגרף אינו זר לקורנבלום, העוסק בעצמו בתחום זה לצד קריירת המשחק והריקוד אותה הוא מפתח בניו-יורק.

"תמיד אהבתי במה ותמיד אהבתי לרקוד", הוא מספר. "מגיל צעיר עסקתי באמנויות. כשהייתי בתיכון, הגיעה לארץ להקת הסטפס האירית הידועה, Lord of the Dance. ההופעה שלהם בקיסריה מיגנטה אותי! האנרגיה שלהם על הבמה, היצירתיות, כבשו אותי ומיד החלטתי ללמוד סטפס".

קורנבלום למד אצל מיטב המורים בארץ לסטפס ומאוחר יותר גם לבלט, למחול מודרני ולסגנונות נוספים. המורים יובל וליסל בק היוו מקור השראה גדול עבורו וההיכרות שלהם עם עולם מחזות הזמר עודדו את קורנבלום לנסות להשתלב בעולם התיאטרון המוזיקלי, מה שהוביל אותו לסדנאות משחק ופיתוח קול. "בגיל 17 כבר החלטתי שאני אלמד בבית ספר מקצועי למחזות זמר", הוא אומר. כמה שנים מאוחר יותר מצא את עצמו קורנבלום על בימות שונות ברחבי הארץ ומחוצה לה כרקדן מקצועי. "הופעתי כרקדן בפסטיגלים של חנוכה, במופעי צלילי הקסם עם ניצה שאול וגם במסע הופעות בינלאומי של מופע המחול 'אלומיניום'", הוא מספר.

"תוך כדי המסע של אלומיניום ב-2009 הייתה לנו הפסקה של שבועיים בניו-יורק. החלטתי להיבחן לבית הספר למשחק AMDA. שנה אחרי כן התחלתי ללמוד בבית ספר. המורים בבית הספר הם מקצוענים ומנוסים, ומלבד האמנויות עצמן, מלמדים אותך גם את הביזנס של השואו ביזנס, כלומר איך אתה, כפרפורמר, הופך את עצמך למוצר ומייצג את עצמך. מלמדים אותך מה להגיד, מה ללבוש ומה להגיד. באמדה למדתי שכדי להצליח צריך עשרה אחוזים של כשרון ותשעים אחוזים של עבודה קשה".

אורן ידע שהוא נכנס לתעשייה קשה ומאוד תחרותית. "זה מקצוע מאוד מייאש ויש המון רגעים שאומרים לך 'לא'", הוא מספר, "יש רגעים שאתה מרגיש שכבר אי אפשר לקבל עוד סירובים וכשלונות. אבל כבר מהרגע הראשון שהגעתי לניו-יורק הבנתי שלא משנה מה אתה עושה ומי אתה, אם יש לך מספיק אמביציה ואתה רואה את המטרה לנגד העיניים ויודע איך להגיע לשם – אתה תגיע! זאת עיר ענקית ויש מקום לכולם. יש כאן כזה מגוון של אנשים ואפשרויות, שעם הרבה עבודה קשה והרבה כשלונות וסירובים על הדרך, אתה בטוח תגיע למטרה שלך. זאת האנרגיה של העיר הזאת בשבילי".

אורן קורנבלום אכן מגשים אט אט את מטרותיו. למרות הכישלונות והסירובים הבלתי-נמנעים שבדרך, אורן הופיע עד כה בלא מעט מחזות זמר בניו-יורק והסביבה. "ב-2012 סיימתי את הלימודים באמדה וכמעט מיד התחלתי לעבוד על הפקה צנועה של 'שורת המקהלה'. אני הייתי הדאנס קפטן בהפקה", כלומר זה שאחראי על שימור רמת הריקוד לאורך הרצת ההצגה. "מאוחר יותר גם שיחקתי בוויסקונסין בהפקה מקומית של המחזמר 'מרי פופינס' ובהפקות נוספות".

לצד הקריירה שלו כשחקן-רקדן, קורנבלום מקדם קריירה מקבילה ככוריאוגרף. "אני פועל במקביל במישור של פרפורמנס וכוריאוגרפיה. יצא שהשתתפתי בהצגה בניו-ג'רזי ועשיתי כוריאוגרפיה להצגה בניו-יורק. בזמן הלימודים באמדה נוצרו לי הזדמנויות, במסגרת ההופעות של בית הספר, לעשות כוריאוגרפיה עם רקדנים תלמידי הבית ספר. אני מגדיר את הסגנון שאני מפתח כ'סטפס תיאטרלי'. אני תמיד צריך סיבה לרקוד, אני מספר סיפורים בריקוד שלי.

מבחינה פיזית, פלג הגוף העליון הוא תמיד חלק מהריקוד. לעתים קרובות בסטפס, כמו בסטריט טאפ, הפעילות מתרכזת בעבודת רגליים מרשימה וקצביות, ואני מנסה לשלב אלמנטים מעבודת פלג הגוף העליון של עולם הבלט. בעבודה שלי בסטפס תיאטרלי יש הרבה יותר סיפוריות. אני מתעניין גם במה שהרקדן מרגיש, מה הרקדן משדר בזמן הריקוד".

לפני כשנה השתתף קורנבלום בהפקת סרט תיעודי על הרקדן והכוריאוגרף האמריקאי פול דרייפר, שהיה ידוע בזכות סגנון הבלט-טאפ. "הוא ממש יצר רפרטואר שלם על בסיס בלט וסטפס", אומר קורנבלום ששימש ככוריאוגרף משנה בהכנת הסרט, ובמהלך המחקר לקראת הסרט מצא חיבור עמוק עם סגנון הריקוד הייחודי של דרייפר. יחד עם זאת, אפילו בניו-יורק, בה תחום הסטפס חי ובועט, היה קשה למצוא לסרט רקדנים מאומנים מספיק בבלט קלאסי ובסטפס כדי לבצע את הכוריאוגרפיה הייחודית של דרייפר.

בימים אלה, קורנבלום מנסה לקדם את סגנון הבלט-טאפ של דרייפר דרך סגנונו האישי ובאמצעות להקת מחול עצמאית שהקים ואותה הוא מנהל. השאיפה שלו היא שהלהקה תהפוך ללהקת מחול מוכרת ומרכזית. "החלום שלי זה שיהיה ללהקה קהל ושזה יגע באנשים. אני רוצה שהלהקה שלי תגיע למקום בינלאומי כזה שאני אוכל לשתף את הקהל ואת העולם עם היצירתיות שלי ועם האהבה שלי לריקוד".

אורן קורנבלום פועל בהרבה מישורים לקידום הפעילות האמנותית שלו על הבמה ומאחורי הקלעים ומייחס הרבה מן הנחישות והכוח שלו לתמיכה של הוריו ומשפחתו בישראל. "אני מאוד מחובר לסבתות ולסבא שלי בבני ברק וחיפה", הוא אומר. "הם איתי בלב כל הזמן. שתי הסבתות שלי תמיד אמרו לי שכל מה שאני אחלום עליו יקרה. וזה משהו שמאוד מוביל אותי כל הזמן".