דופקים את השחורים?
ארה"ב כולה רותקה השבוע למסכי הטלוויזיה ולמהומות שהתרחשו בפרגוסון שבמיזורי, שם נהרג צעיר שחור בידי שוטר לבן. לפחות בקרב הקהילה הישראלית בלוס אנג'לס, הקהילה השחורה בפרגוסון מקבלת מעט מאוד סימפטיה
אי אפשר היה להימלט השבוע מהמראות שהגיעו מפרגוסון, פרבר של סנט לואיס במיזורי, שם הסתיימה תקרית בין שוטר לבן לצעיר שחור במותו של מייקל בראון. בראון, שהיה בלתי חמוש ולטענת עדים הרים ידיים, נורה בידי השוטר דארן ווילסון שש פעמים. משטרת פרגוסון טוענת כי בראון תקף את השוטר שירה בו כהגנה עצמית. וכפי שקורה מדי פעם באירועים כאלה, הובילה התקרית לכמעט שבועיים של התנגשויות בין מפגינים למשטרה. חלונות בתי עסקים נותצו ונבזזו, ומולם התייצבו המשטרה בציוד צבאי מלא, גז מדמיע ורימוני הלם.
בסיפור הזה כבר היינו בעבר לא פעם, כשרודני קינג חטף מכות משוטרי משטרת לוס אנג'לס בשנת 1992, כשטרייבון מרטין בן ה-17 נורה למוות על ידי ג'ורג' צימרמן, מתנדב במשמר השכונתי ועכשיו עם מותו של מייקל בראון, וכל סיפור כזה פותח מחדש את פצעי המתחיל הבין גזעיים בארה"ב, שמסרבים להיעלם אפילו כשלארה"ב יש נשיא שחור.
תחושות קיפוח על רקע עדתי וגזעי מוכרות לנו היטב גם בארץ. יוצאי עדות המזרח הרגישו מקופחים מאז ראשית ימי העלייה ורבים עדיין מרגישים כך. תוכניות טלוויזיה כמו "השד העדתי" (במסגרת תוכניתו של אמנון לוי "פנים אמיתיות") מוכיחות שעדיין יש אפליה בין ספרדים ואשכנזים, ושיש עדיפות ברורה של מעסיקים לשכור לעבודה אחד בשם לוינסקי על פני אחד בשם מזרחי. על רקע המהומות בפרגוסון, יצאתי לבדוק מה בדיוק חושבים הישראלים על המצב. האם הם מזדהים עם הקהילה השחורה ומבינים את המקום שממנו היא מגיעה, או ההפך.
דורית בן, תושבת לוס אנג'לס 10 שנים, מורה: "אני מאמינה שהמשטרה אכן נוהגת באוכלוסיה השחורה יותר בחשדנות מאשר באוכלוסיה הלבנה, וייתכן מאוד שהם אפילו נוהגים בהם בברוטליות מיותרת. עם זאת, הצורה בה הקהילה השחורה מתנהגת בכל פעם שמשהו כזה קורה, היא חסרת פרופורציות. אני בת לעדות המזרח ואני זוכרת את הסיפורים שאבי סיפר לי על האפליה שהוא הרגיש תמיד מאז עלה לארץ, רק בגלל שצבע עורו כהה יותר ושם משפחתו בן-הרוש. אבל אני לא חושבת שבני עדות המזרח, עד כמה שהרגישו מקופחים, יצאו לרחובות והשתוללו בצורה כזאת וחשבו שזו הזדמנות מצויינת לשדוד חנויות. לי נראה שהשחורים כאן מנצלים הזדמנויות כאלו לבזוז סחורה מחנויות ואני מבינה את החשש של המשטרה ומכאן את הכוח שהם מפעילים נגדם".
דודי ברמן, איש נדל"ן: "כשהתחילו הדיווחים על מה שקורה בפרגוסון, בקושי התייחסתי אליהם. הרבה יותר עניין אותי לדעת מה קורה בארץ, אבל אי אפשר היה להימלט מהשידורים בטלוויזיה. זה לא כל כך מעניין אותי כי מדובר בסיפור שחוזר על עצמו כל כמה חודשים או שנים. צעיר שחור נהרג, השחורים מתעצבנים, מרגישים שעוד פעם מישהו משלהם נרצח רק בגלל צבע עורו, והופ, כולם יוצאים להתפרע ברחוב. האם חסרים גם צעירים לבנים שנהרגים על ידי המשטרה? לפני כשנתיים, על כביש מספר 101, נורה צעיר לבן על ידי המשטרה 99 פעם. הוא יצא מהמכונית מחזיק את הטלפון הנייד שלו, השוטרים חשבו משום מה שזה אקדח והם ירו בו בצורה מטורפת. אחרי התקרית הזאת, אף אחד לא יצא לרחובות להפגנה למרות שהיה ברור לחלוטין שהיתה כאן פאשלה אדירה מצד משטרת לוס אנג'לס. אז למה כשבחור שחור נהרג כולם צורחים על קיפוח ושהמשטרה גזענית? כי ככה הם. גם אם הצעיר הזה נורה בכוונה תחילה על ידי השוטר, איך זה בדיוק צריך להצדיק את ההתפרעויות ברחובות העיר? מה בעלי החנויות האלו בדיוק עשו לחוליגנים האלו שהם יהרסו להם את העסקים? יש משהו דפוק בצורה שהקהילה השחורה מתנהלת ולא איכפת לי אם אני נשמע גזען עכשיו. אני חי כאן מספיק שנים ואף פעם לא ראיתי או שמעתי על לבנים שיוצאים ב- Riots . שוברים והורסים כל מה שנקרא בדרכם".
גם שאר המרואיינים לכתבה זו, ספרדים ואשכנזים כאחד, לא גילו הרבה סימפטיה כלפי תושבי פרגוסון, אולי גם כיוון שהם לא יודעים כי בכל 28 שעות נהרג גבר שחור בידי שוטרים. "כל תחושת הקיפוח הזאת תוקעת אותם במקום", אומרת ורדית פז, קוסמטיקאית, "ההורים שלי שניהם מעדות המזרח ואף פעם לא שמעתי אותם מתלוננים על תחושת קיפוח. ומדובר באנשים שעלו לישראל בשנות ה-50, תקופה בה אכן היה הבדל בין היחס שקיבלו אשכנזים וספרדים. ההורים שלי יוצאי פרס וכשהם עלו לישראל החלום שלהם היה לגור בירושלים, או לפחות תל אביב, ותקעו אותם באחת מעיירות הדרום. רק כשגדלתי הבנתי שאכן את עדות המזרח תקעו באיזורים פחות מתפתחים ומבוקשים ואת האשכנזים שלחו לירושלים, חיפה ותל אביב. הסיבה שאני לא הרגשתי אף פעם שום תחושת קיפוח, היתה בגלל שההורים שלי אף פעם לא דיברו על זה. הם למדו, פתחו עסק, עבדו קשה והצליחו יפה בחיים.
"אני מאמינה שכן יש פערים בין מזרחים ואשכנזים, בדיוק כמו שיש פערים חברתיים והבדלי מעמדות בין שחורים ולבנים. הספקתי גם לשמוע מחברים שפנו למקום עבודה ולא קיבלו אותם אפילו לראיון בגלל שהם ממוצא מזרחי, וברגע ששינו את השם שלהם למשהו שאי אפשר לדעת אם הוא אשכנזי או ספרדי, הם מיד קיבלו זימון לראיון עבודה. אז ההבדלים קיימים, אבל אם תרגיש כל הזמן מקופח, ורק תאשים את כל העולם שאתה תקוע במקום, מסכן, עני ובלי עבודה, תישאר שם כל החיים שלך. לדעתי זו הסיבה ששחורים רבים לא מצליחים לשפר את מצבם הכלכלי. הם עסוקים יותר מדי בלהרגיש מקופחים ולצעוק ברחובות".
אביגדור לוי, בעל עסק למוצרי אלקטרוניקה ותושב לוס אנג'לס מזה 25 שנה: "כשפרצו המהומות בשנת 1992 בעקבות מקרה רודני קינג, הייתי בעל עסק חדש. פתחתי את החנות שלי בדאון טאון בדיוק שנה קודם והשקעתי המון כספים. אני זוכר שהמשטרה הכריזה על עוצר בגלל המהומות ואני לא ידעתי מה לעשות, לנסוע לחנות שלי להגן עליה, או להישאר בבית. בסוף החלטתי שאני חייב ללכת לשמור על החנות מפני השחורים ששדדו חופשי חופשי לעיני המצלמות. אני זוכרת שישבתי בבית וצפיתי בטלוויזיה במאות שחורים בוזזים טלוויזיות גדולות. היה להם כל הזמן שבעולם לקחת את הציוד ולהיעלם מבלי שהמשטרה אפילו היתה באיזור. עד שהגעתי לחנות שלי עם שני חברים שהתנדבו לעזור לי, החנות כבר נפרצה ונשדדה. זו היתה מכה קשה. לקח לי הרבה זמן להתאושש כלכלית. אז לענות על השאלה שלך, לא, אני לא מבין לליבם של השחורים, לא מקבל את זה שמפלים אותם לרעה ושהם דורשים צדק. יש דרכים לדרוש צדק, ולא בשוד של אנשים חפים מפשע. אני אפילו לא משוכנע שתחושת הקיפוח היא זו מה שהביאה אותם להתפרע ברחובות העיר. רבים מהמפגינים האלה מגיעים בגלל שאין להם משהו טוב יותר לעשות".
יעלה דווידוב, תכשיטנית, 30 שנה בלוס אנג'לס: "ממה שראיתי עד עכשיו בטלוויזיה, נראה לי שהשוטר שירה במייקל בראון נהג בפזיזות יתר. יריה אחת היתה יכולה לעצור אותו. באופן כללי, נראה לי שהשוטרים מפחדים מהקהילה השחורה ולפעמים אולי מתנהגים באלימות גדולה יותר כלפיהם מאשר בלבנים. עם זאת, אני לא חושבת שיש הצדקה להתפרעויות השחורים. אפשר לעשות הפגנות ולהעביר את המסר גם מבלי להתפרע".
יוסי אבוטבול, 15 שנים בלוס אנג'לס, בעל חברת הום אימפרובמנט: "סבלתי מאפליות הרבה פעמים בחיי. בין החברים שלי יש לא מעטים ששינו את שמם לשם שנשמע ישראלי יותר, אבל זו אף פעם לא היתה אופציה בשבילי. זה שם המשפחה שלי ואף פעם לא אחליף אותו. אני מכיר מקרוב את התחושה הזאת של הקיפוח בגלל שאתה מזרחי. מתייחסים אליך כשווה פחות, לא נותנים לך מספיק הזדמנויות וזה מתחיל עוד בבית הספר. הרגשתי את האפליה של המורים כלפי ואחר כך כשיצאתי לשוק העבודה האפליה המשיכה, אבל אף פעם בחיי לא חשבתי לצעוק, להפוך שולחנות ולדרוש שיוויון. אני מאמין שכולנו גזענים במידה זו או אחרת. יש לי חברים שלא מתביישים להודות שהם לא אוהבים מכסיקנים, קוריאנים, הודים וכו'. ורוב העולם, מה לעשות, לא אוהב אותנו, את ישראל והיהודים.
"השחורים שגרים כאן בהחלט סובלים מאפליה, אבל הם מתמודדים איתה בכל הצורות הלא נכונות. הם גורמים למשטרה לשנוא אותם יותר וללבנים לאבד את הסבלנות כלפיהם. כמה כבר אפשר לשמוע אותם בוכים שהם מקופחים? קומו ותעשו משהו עם עצמכם, תפסיקו להתלונן. אין לי מושג אם הבחור שנהרג על ידי השוטר הביא את זה על עצמו או לא, אבל אין לי כל ספק שהתגובה של תושבי פרגוסון לא מעוררת את דעת הקהל האמריקאי לטובתם".
חיפושים אחר תגובות סלחניות יותר כלפי קהילת השחורים בפרגוסון העלו סרק. המקסימום שהצלחתי לקבל מבחינת סימפטיה היה מרויטל לשם, 22, בת להורים ישראלים וילידת לוס אנג'לס, סטודנטית ביו.סי.אל.אי: "יש לי חברה שחורה שסיפרה לי על האפליה שהיא ומשפחה סובלים ממנה. השוטרים מתייחסים לכל אחד שגר באיזורים האלו כמו סאות' סנטרל לוס אנג'לס כאל פושע פוטנציאלי. המשטרה מאוד חשדנית כלפיהם. פעם היא ובן דודה הלכו לבקר בן משפחה באיזור פחות נחמד של העיר, וניידת משטרה מיד עצרה לידם וביקשה לדעת מי הם ומה הם עושים שם. יש לה גם דוד ששוטר עצר אותו סתם כך רק בגלל שהוא נוסע במכונית יוקרתית והוא חשד שאולי הוא גנב את הרכב. הוא ביקש ממנו רישיון נהיגה ורישיון רכב ואחרי שראה שהרכב שייך לו, נתן לו לנסוע. זה מאוד משפיל. מה שקורה עכשיו בפרגוסון זו הדרך שלהם למשוך את התקשורת לשם ולעורר מודעות. הם מנסים להעביר את המסר שהם לא יעברו בשתיקה על דברים כאלה בתקווה שהמשטרה תיקח את זה לתשומת ליבה ותיזהר יותר בפעם הבאה. אני לא בטוחה שזה יעזור להם, כי זו לא הפעם הראשונה שאנחנו שומעים על מקרים כאלה וכנראה שלא הפעם האחרונה".
יפית שמש, עקרת בית ותושבת ל.א 20 שנה: "האמת שאין לי סימפטיה, לא למשטרה ולא לשחורים המתפרעים. השוטרים האמריקאים, לא רק בפרגוסון, נוהגים באלימות ומרגישים שהם מעל החוק. מזל שיש טלפונים ניידים היום שמנציחים את מה שהם עושים. עוד לפני הטלפונים הניידים, היה לנו את הוידיאו שצילם מישהו שראה את התקיפה של רודני קינג. לקינג היה מזל גדול שמישהו שצילם את מה שקרה כי אחרת אף אחד לא היה מאמין לו. הוא הרי שחור והמילה שלו בטוח פחות מהימנה מאשר של השוטרים. אבל השוטרים לא רק משתמשים בכח שיש להם נגד שחורים, אלא בכלל. הם מרגישים מעל החוק וזה נורא, במיוחד שהם לא מובאים לדין ורובם מצליחים להתחמק מעונש.
"השחורים, מהצד השני, גם לא טלית שכולה תכלת. הם מעוררים הרבה אנטגוניזם. הם מתגרים במשטרה ומרגישים גם מעל החוק. עכשיו הם פורצים לחנויות בפרגוסון וחושבים שזה בסדר. לפי מה שאני שמעתי, מייקל בראון אמר לשוטר: "מה אתה יכול לעשות לי? אתה הרי לא תירה בי", כשהוא מתקרב אליו באיום. גם אם הגירסה הזאת לא מדוייקת, קשה לי להאמין ששוטר, סתם ירה לעבר צעיר שחור. אם זה היה מרים ידיים, כמו שביקשו ממנו ולא מתנגד ויוצר פרובוקציות, הוא היה בין החיים היום. הזלזול הזה שלהם במשטרה ובמה שהם מייצגים, הוא מה שמביא להתנגשויות האלו בכל פעם. הבעיה היא שזה כל מה שהם יודעים. מלמדים אותם מגיל צעיר לשנוא את המשטרה, לזלזל בחוק. מטפטפים להם שהשוטרים נגדם ושהם מקופחים. אין להם שום כבוד לחוק ואחר כך הם עוד בוכים שאחד מהם נהרג".
