יושבת עם הוריי ושותה תה בסלון תל אביבי, בעת ששני ילדיי יושבים סמוך אלי על הספה, פניהם בתוך מסך האייפד. האחד מבקש, בשם שניהם, הארכה נוספת של "אלקטרוניק טיים", בטיעון שהם עדיין נאבקים בג'ט-לאג. על אף שאני מודעת לכך שמשחקי וידאו הם הדבר האחרון שיסייע להם להרגיע את המערכת העצבית שלהם ולהירדם, אני מהנהנת בעייפות ומאשרת להם להמשיך במשחק, משכנעת את עצמי שזוהי הסחת דעת סבירה לאחר הנחיתה מניו-יורק ישירות אל תוך "המצב".

הטלוויזיה דלוקה. הורי הואילו בטובם להחליש מעט את הווליום כשהגשתי להם כוס תה. אנחנו מודעים לכך שבכל רגע נתון עלולים הקריינים בטלוויזיה לקטוע את התוכנית ולעבור לנוהל חמ"ל. עד אז הילדים ודאי יצלחו שלב נוסף במשחק ה"מיינקראפט" ויעברו מעולם אחד לעולם אחר ביקום הווירטואלי שלהם. מה יותר הזוי, אני תוהה, העולם שלהם באייפד, או העולם המדיני שלנו כאן ועכשיו?

כך פתחנו את חופשת הקיץ השנתית שלנו, בה זוכה המשפחה מניו-יורק לבלות בתל אביב עם סבא וסבתא, אחים ואחיות, קרובים, חברים וחברות ואחרים, בחוויית הגיבוש האינטנסיבית המתקיימת אחת לשנה. חופשת הקיץ המשפחתית, או "פסטיבל פזית", כפי שהביקור השנתי מכונה בקרב המעגל הקרוב לי, אינה שגרתית השנה ואיננה פסטיבל כלל וכלל. הביקור השנה שנוי במחלוקת, הפכפך, מטריד ומבלבל.

(צילום: עידו ארז)

השנה לא שלחנו את הילדים לקייטנה. השנה לא קבענו ערב בנות אצל החברה בחצר, כי ממש אין מצב רוח, והחברות חוששות לעזוב את הילדים בבית כשהשמיים מעליהן רועמים. "הכי טוב להישאר באיזור הבית", כך אומרת לי חברתי רחלי, שכבר יושבת חודש ימים עמוק בתוך "המצב".

אני מניחה את כוס התה ופונה להוריי:

"אני כותבת טור לעיתון על סגירת הקיץ ופתיחת השנה החדשה, אבל אני לא יודעת כיצד לסכם את הקיץ הסוער הזה וגם לא ברור לי מה לאחל לקראת השנה הבאה. קיימות בקהילה דעות שונות, ובתקופה הזו התוקפנות והמגננות של כולם פורצות החוצה. כל מה שאכתוב, וגם מבלי להתכוון, עלול להישמע פוליטי ולהצית אש. חוץ מזה, בכל פעם שחושבים שיש מה לסכם, מתחילה אפיזודה חדשה ואין בעצם מה לסכם. אז מה אתם הייתם מאחלים לנו, הישראלים החיים בחו"ל לקראת השנה החדשה?" אני שואלת את ההורים, שתמיד מתרשמים מהדרכים היצירתיות שבאמצעותן אנחנו, הישראלים החיים בחו"ל, משמרים את זהותנו הישראלית ומוצאים דרכים לחזק את הקשר עם ישראל.

אמי, דוקטור בפסיכולוגיה, מומחית בטיפול קצר מועד ומצוידת בעשרות שנות ניסיון טיפולי במצבי לחץ, פותחת בהצהרה קהילתית קולקטיבית:

"אנחנו נמצאים בסוף הקיץ במציאות ישראלית של מערכה, מבצע, מלחמה, שעדיין לא יודעים את סופה. אזרחי המדינה ווהיהודים בגולה עומדים יחד כדי לסייע למדינת ישראל במלחמתה בבני עוולה, החמאס. צה"ל נאלץ להיגרר למלחמת הגנה על גבולותיה של המדינה, ובעיקר על תושבי הדרום. כנראה שבמדינה הזו נחייה על חרבנו..."

"על זה אני בדיוק אני מדברת", אני קוטעת את הנאום בחוסר סבלנות. "אני מחפשת ברכות לשנה החדשה. אני רוצה להתמקד באחווה ובפעילות קהילתית מגבשת, ובאופן אוטומטי כל דיון הופך להתרסה פוליטית של 'אנחנו והם'! מה זה קשור לחיזוק בונה לקראת ראש השנה?"

"אני מגיעה לזה", עונה לי אמי.

אני נדרכת בהפתעה. קולה של אמי מתרכך ברגע, נשבר מעט מהתרגשות ודמעות עולות בעיניה. אבי מרים מבט מהעיתון שהוא קורא בעזרת זכוכית מגדלת המחוברת לתושבת שבנה לעצמו ומסב אליה את מבטו.

"דין תושבי הדרום כדין המדינה כולה", ממשיכה אמי בקול קטוע אך נחוש, "ודין המדינה כדין כל היהודים בעולם. כולנו נלך לבית הכנסת לחגוג את ראש השנה ואת יום הכיפורים, המקודשים לכל היהודים באשר הם, בכל מקום בעולם. אחרי זה נחגוג את חג הסוכות ונשב בסוכה עם אתרוג, לולב, הדס וערבה. את ארבעת המינים הללו, מצמחי ארץ ישראל, כורכים יחד ויוצרים מקשה אחת. וזה יותר מכל מסמל את העמידה המשותפת של כל הישראלים עם כל הדעות הפוליטיות השונות, כל גווני החברה וגם יהודי הגולה על דעותיהם המנוגדות, כולם עומדים יחד. בואו נזכר באותו זר, שבו כל מין עומד לחוד, אבל יחד הם מהווים מקשה אחת. יחד הם יוצרים טעם אחד, ריח אחד וכוח אחד".

התרגשתי לראות כך את אמי, שנולדה בישראל להורים ציונים וממרום גילה עברה כבר את כל מלחמות ישראל. היא בעצמה הופתעה לנוכח פרץ הרגשות שיצא ממנה. השתררה שתיקה בחדר. ברקע שמענו את קולו של קריין הטלוויזיה מלווה בקולות הפיצוצים והיריות ממשחק המחשב של ילדיי. באותו רגע חשבתי לעצמי שכנראה אין להפריד בין הדברים ונתתי לעצב, לקולות ולצלילים לחלחל אלי פנימה כמקשה אחת.

פזית לויתן היא סגנית נשיא במועצה המקומית ניו-יורק. כיהנה שש שנים כיו"ר של תוכניות "ישראלינס" ב-Y92 במנהטן. דוקטורנטית בחוג לתקשורת וטכנולוגיה חינוכית באוניברסיטת קולומביה.