יש תור!
באמריקה, בדיוק, אבל בדיוק ההיפך מאשר בישראל, כולם עומדים בתור. כל הזמן
היה זה באחד מן התורים האינסופיים בפארק השעשועים סיקס פלגס אשר בניו-ג׳רזי, כשקול ההגיון הכה בי לפתע. לרוב אני נוהגת להכות אותו בחזרה ולחזור לעיסוקי, אולם במקרה זה היה משעמם כל כך בתור שהחלטתי להקשיב לו. מתוך כ-8 שעות של בילוי בפארק, הוא אמר בקול מזלזל (ההגיון שלי די מתנשא), את תעבירי בערך 5 דקות מקס בנסיעה על רכבת הרים, בכל שאר הזמן תעמדי בתורים.
פניתי לחברתי שעמדה לידי בתור ועסקה בחריצות בהפרדת השיערות המפוצלות שלה ואמרתי לה בבדיחות הדעת, ״בעצם, הפארק הזה רובו תורים. שילמת 60$ בשביל לבלות את 8 השעות הבאות בלדבר איתי!״. היא ציחקקה תוך שהיא מלפפת את שיערותיה סביב צווארה ומושכת. זה היה הרגע שבו בעלי החליט להכריז בפני הנוכחים שאם כך הדבר, הרי שאצלנו בבית אני מעניקה לו את חווית סיקס פלגס כל יום, ועוד בחינם! אמירה זו, שעתידה הייתה לרדוף אותו בשבוע אותו עמד לבלות בספה הנפתחת בסלון (הוא לא ידע את זה באותו רגע, אבל יכול להיות שהוא התחיל לחשוד שזה מה שהולך לקרות אחרי המפגש של הצלעות שלו עם המרפק שלי), היא זו שגרמה לי להתחיל להרהר בתרבות התורים האמריקאית.
בחישוב גס, הייתי אומרת שמתוך החודשיים הראשונים אותם ביליתי בעיר ניו-יורק, שבמקרה הכילו גם את חג המולד וגם את השנה האזרחית החדשה, כחודש וחצי מתוכם ביליתי בעמידה בתור. הייתה זו תקופה מדהימה להיות בה בניו-יורק! הרחובות נצבעו בכל צבעי הקשת, שלל מנורות וקישוטים נתלו בכל פינת רחוב והעוברים והשבים בירכו זה את זו בברכת חג שמח. את פניהם של המוני התיירים ששטפו אז את העיר קיבל מעטה שלג צחור, שהוסיף לאווירת החג וחנויות שהציעו מרכולתן בהנחות משמעותיות כשעובדיהן מחופשים לאיילים ואלפים או סתם עוטים כובע סנטה אדום-לבן. שלל אירועי תרבות ומוזיקה התקיימו ברחבי העיר, בתי הקפה הציעו משקאות חג מיוחדים כמו משקה ביצים או דלעת מתובלת וברוקפלר סנטר הוצב כמיטב המסורת עץ כריסמס ענק לצד משטח ההחלקה על הקרח. ומכל אלו ועוד אפשר היה ליהנות במהלך הקפיאה האיטית בזמן עמידה באיזה תור אקראי. היו אז תורים מכל סוג ולכל מטרה, רק לבחור ולעמוד. היה תור לקופה, תור לכניסה, תור לתור אחר, תור לשירותים, תור בשלג, תור ברוח, תור בגשם, תור ספונטני, תור מסודר, תור ישר, תור מפותל, תור מיותר, תור גלוי, תור מוסתר. אני חושבת שהבנתם את הרעיון. השיא היה כאשר נסעתי עם קרוב משפחה לטיימס סקוור ושם עמדנו יחד בתור לכניסה לחנות M&M, שלאחריה עמדנו בתור למדרגות החנות, שהובילו היישר לתור לשירותים (שעה וחצי! תור איכותי), לאחריהם בילינו בנעימים בתור לסוכריות כריסמס מהדורה מוגבלת ולבסוף לקינוח עמדנו בתור לקופות. נדמה היה שטיימס סקוור כולה עומדת בתור אחד גדול.
למעשה, לחיבה היתרה של האמריקאים לתורים יש לעיתים תוצאות קשות. אגדה אורבנית רווחת מספרת כי היה זה ב2005 שפלוני אלמוני נעמד בטיימס סקוור למול קיר על מנת להטיל את מימיו, ובצירוף מקרים נדיר אך מסוכן באותה העת ממש נעמד מישהו מאחוריו על מנת לקשור את שרוכי נעליו. משם כבר הכל התדרדר... בין לילה הפך התור הספונטני שנוצר לאחד המבוקשים ביותר ביבשת אמריקה ומסופר שאנשים הגיעו מכל קצוות תבל על מנת לעמוד בו יותר מ-3 שעות בממוצע. בסופו של דבר מוכר נקניקיות בעל תושיה וחוש מפותח ביותר לעסקים הזדמן למקום והחליט להקים מרכולתו בתחילת התור, מה שהוביל לכך שבאותו היום אלפי אנשים נאלצו לקנות ממנו נקניקיה (חיכו 3 שעות בתור, מה, לא יקנו?) ולמחרת סבלה העיר מאחד מקלקולי הקיבה הנרחבים והגדולים ביותר בהיסטוריה של האדם.
