שבעה דברים שאתה חייב לדעת על טיולי שטח

ישראל, בניגוד למדינות רבות בעולם הנאור, מציעה אינספור מקומות מגוונים בהם ניתן לנהוג כחוק בשטח. את "פקקי התנועה" הנוצרים במקומות נחשקים ובמועדים קבועים, מכירים זה שנים כל עכברי השטח, או סתם בעלי רכב פנאי שהחליטו לצבור מעט אבק. אלא שבמקרים רבים, הירידה לשטח מתבצעת ללא הכנה, מיומנות או ניסיון מצד הנהג, ולא פחות חשוב - התאמת הרכב לאתגר. מחליטים בכל זאת לנטוש את האספלט ללא ניסיון עשיר? קבלו שבע עצות חשובות ממדריך נהיגת שטח:

כוח

אתם ודאי מכירים את האמרה המקובלת "מה שלא הולך בכוח, הולך בעוד יותר כוח", ואת אחותה הצעירה "מה שלא הולך בעוד יותר כוח, הולך באלימות". זה נשמע יפה וקרבי, אבל בדרך כלל ממש לא נכון. כשאנחנו רוצים לצלוח שטח קשה, למשל עלייה מסולעת, הבעיה - שוב, בדרך כלל - אינה מחסור בכוח מנוע. לדוגמה, קחו את רכב השטח הקטנטן והחלש יחסית סוזוקי סמוראי-ג'ימני. הם מטפסים על גבעות והרים כמו עיזים, ולעיתים נדירות ירימו ידיים מול אתגר. כל זאת למרות שמתחת למכסה המנוע פועמת יחידה צנועה מאד.

לא הכי חשוב - כוח מנוע(יואב קווה)

שכן למעט אתגרי עבירות הכוללים חול עמוק, בוץ סמיך ודרדרת קשה במיוחד, הבעיה אינה מחסור בכוח מנוע. שהרי מה שקובע בסופו של דבר את יכולת וקצב ההתקדמות, זו אחיזת הצמיגים בקרקע. וזו מושפעת מהרבה גורמים, כמו השטח עצמו, סגנון הנהיגה וחבילת המכללים שמציע הרכב: צמיגים, מתלים, דיפרנציאלים, סרנים תיבת הילוכים ועוד. כוח המנוע? בפירוש פחות חשוב.

קצב

שיירות הגמלים של שבטי הנבטים עשו את דרכן לפני 2,000 שנה מדרום תימן לנמל עזה, בקצב של כ-35 ק"מ ביום. ותתפלאו, אבל מתברר שהקצב לא השתנה עד היום. בטיול משפחתי ברכב פנאי או אפילו רכב שטח ייעודי, עוברים - לפחות מומלץ לעבור - כ-35 ק"מ ביום. ניסיון להספיק ולצבור קילומטרים מאובקים רבים ונקודות מעניינות, מאלץ נהיגה בקצב מהיר ולא נינוח, שמביא עמו טלטולים עצבניים של הרכב. נהיגה מהירה בשטח טובה אמנם לרמות האדרנלין של הנהג, אבל בפירוש אינה נעימה לנוסעים, מתישה את הילדים ועלולה לפגוע במכלולי הרכב ובמיוחד בגחון ובצמיגים. עדיף לתכנן טיול רגוע, לנהוג בנחת וליהנות מהדרך והנופים, תוך שמירה על קיבתם וצלילות מחשבתם של שאר היושבים במכונית. וכן, הפסקות רבות בהחלט מומלצות..

בשבחי האיטיות(יואב קווה)

מרווח גחון

יבואן הרכב מתגאה בפרסומת ב"מרווח גחון ענק של 22 ס"מ". מה זה אומר? זה אומר שהמרחק בין הנקודה הכי נמוכה בגחון הרכב לבין הקרקע הוא 22 ס"מ. נשמע מרשים, אלא שבפועל מדובר בנתון כמעט חסר משמעות. כשהרכב נמצא בתנועה, במיוחד בשטח קשה ומסולע, הוא מתנדנד מעלה-מטה. הקפיצים ובולמי הזעזועים של הרכב נפתחים ונסגרים, ומרווח הגחון כל הזמן משתנה: פעם הוא 22 ס"מ או יותר, ופעם הוא 15 ס"מ ואף פחות. לכן, למרווח הגחון "על הנייר" אין הרבה חשיבות. לעומת זאת, יכולת שיכוך תנועת המרכב בעזרת בולמי הזעזועים, חשובה הרבה יותר. רכב עם מרווח גחון לא מרשים אבל עם בולמי זעזועים משובחים, יהיה עדיף כמעט בכל מצב על רכב עם מרווח גחון גדול אך בולמי זעזועים חלשים, המאפשרים תנודות גדולות מעלה ומטה. ההמלצה לכן - חפשו מתלים טובים ולאו דווקא מרווח גחון מפואר.

מרווח גחון - לא באמת משנה כאן(יואב קווה)

מיגון גחון

כולם מזדרזים לרצף את תחתית הרכב מפגוש לפגוש בפלטות אלומיניום מבהיקות. כולם קונים רכב 4X4 חדש וישר רצים לסדנת השיפורים המומלצת כדי להתקין מיגון גחון. אלא שמיגון גחון אינו שיפור. הוא אמנם מסוגל להגן על חלקים רגישים בתחתית הרכב (במקרה בו היצרנית לא עשתה כך), אך הוא מביא עמו שלל בעיות שמעטים לוקחים בחשבון. למשל, הוא מכרסם במרווח הגחון של הרכב. הוא גם מקשיח את השלדה באופן שלא תוכנן על ידי היצרנית, ופוגע כך הן ביכולת העבירות, והן בבטיחות הפאסיבית של הרכב בזמן תאונה. חוץ מזה, מיגון גחון מקיר לקיר פוגע ביכולת קירור מכללי הרכב, שכן הוא חוסם תנועה של אוויר ומקשה להזרים הלאה את האוויר הלוהט במדבר המקומי. יש לכך משמעות רבה. לכן, אל תזדרזו למגן את הרכב מקצה לקצה, ובחרו במיגון המינימלי ההכרחי.

לחץ אוויר בצמיגים

רכבי כביש-שטח או "ג'יפונים" אינם משווקים עם צמיגי שטח ייעודיים. הם נמכרים בדרך כלל עם צמיגים ברמת סיווג HT שפירושה באופן גס 70% התאמה לכביש ו-30% התאמה לשטח. הצמיגים האלה נעימים בטוחים יחסית ושקטים בנסיעת כביש, אבל בשטח הם סובלים מחסרונות - אחד מהם, דופן עדינה ופגיעה יחסית. בפועל, טיול עם צמיגים כאלה באזור הר הנגב העמוס באבנים חדות, עלול להפגיש את הדופן באחת מהן, עם תוצאה מיידית וכואבת: חתך ובריחה של אוויר. נקר בדופן אסור לתקן, והנה התפוגגו להם 600-800 שקלים, מחיר צמיג חדש.

הוציאו אוויר בשטח, הוסיפו בכביש(יואב קווה)

איך מקטינים את הסיכון? לפני הכניסה לשטח מומלץ להוריד 15-20% מלחץ האוויר בצמיגים. לדוגמא: מ-36 psi ל-28-30. הורדת האוויר גם תשפר את נוחות הנסיעה בשטח ואת האחיזה. היא תעניק לצמיג גמישות שתקטין את הסיכון לחתכים ולא תפגע בבטיחות. רק זכרו לנפח את הצמיג ללחץ המקורי מיד לאחר החזרה לכביש הסלול.

חגורת בטיחות

בכביש זה ברור, לא נוסעים בלי חגורת בטיחות. אבל נראה שבשטח, היא פתאום מתחילה לגרד ולהציק לכל הנוסעים. יותר מדי נהגים משחררים אותה ומבהירים לעצמם ולסביבה ש"בשטח לא צריך חגורת בטיחות", ומתרצים זאת במהירות הנסיעה הנמוכה או בשלל טיעונים מופרכים אחרים. בפועל, ההנחה המוטעית הזו עלתה כבר בחיי מספר בני אדם, כולל ילדים. אין מה לעשות. כשמתגלגלים במורד מעלה "הבקתה השרופה" (נ.ג. 186) באזור הר חורשן, חגורת הבטיחות בהחלט יכולה להציל. קחו בחשבון שכלוב בטיחות של רכב שטח מודרני נשאר שלם גם אחרי מספר סלטות וגלגולים, אבל טיסה ישירה של נהג ו-או נוסע החוצה מהרכב לתוך סלע, עלולה להיגמר באסון. גם אם לא יוטח החוצה מהרכב דרך החלון, פגיעה בעוצמה רבה של נוסע בנוסע בתוך הרכב, יכולה אף היא להיות קטלנית - ובכל מקרה מאד מאד כואבת ומזיקה.

יד על החלון

אני לא יודע בדיוק למה, אבל ג'יפאים רבים אוהבים לנהוג עם יד ימין על ההגה ויד שמאל על החלון. לפעמים המרפק שעון על אדן החלון. לפעמים כף היד אוחזת בדלת או במסגרת העליונה של החלון. כל זה דווקא כשהדרך הופכת לקשה ומאתגרת יותר, דווקא לקראת עלייה או מורד תלול. לא ברור למה, ובהחלט יתכן כי מדובר במפגן מצ'ואיזם וקור רוח, או כי מישהו חושב שזה עוזר לייצב את הגוף במושב. טעות בכל מקרה. מדובר בהרגל מגונה שרצוי להיגמל ממנו במהירות. התנוחה הזו מסוכנת ליד, ובוודאי לא תורמת כלום לנהיגה או ליציבות הנהג. שליטה טובה ונכונה בהגה היא בשתי ידיים, נקודה. אם רוצים לייצב את הגוף טוב יותר, אפשר לדרוך חזק במיוחד על המדרס הייעודי הממוקם משמאל לדוושת הבלם ברכב אוטומטי, והמיועדת בדיוק לכך.

יואב קווה הוא מחברו של ספר המכיל המלצות על מסלולי נהיגת שטח בדרגות קושי שונות, וטיפים נוספים לטיול שטח מוצלח ומהנה. ניתן לרכוש את הספר באמצעות אתר "שבילים " או בעמוד מכירת הספר